תסביך האוכל הגדול

לפחות לי, הרבה אסוציאציות מפחידות עולות כשחושבים על אוכל בארה"ב: אוכל בריא עולה לפחות פי חמש מאוכל מעובד (כאן); מישל אובמה מדברת על "מדבריות מזון" - מקומות שברדיוס מסוים מהם אין תוצרת חקלאית טרייה (מפה מבהילה); 74% מהאמריקאים סובלים מהשמנה (ויקיפדיה, אהובתי); 20% מהארוחות נאכלות תוך כדי נסיעה באוטו (כאן); חלק גדול מהאוכל פה מיוצר מתירס ונגזרותיו בעקבות סובסידיות ממשלתיות כבדות (ספר מומלץ); ואחרי כל זה, 15% מהאמריקאים בכלל נמצאים בחוסר ביטחון תזונתי (כאן).

אחרי כל הפאניקה, אני שמחה לבשר שקליפורניה אינה סובלת מאף אחת מהרעות החולות בפסקה הקודמת. כלומר, עדיין יש ג'אנק-פוד שעולה גרושים, אבל כולם כל כך מודעים שנראה שאף אחד לא מתקרב אליו. את מספר האנשים השמנים מאוד שנתקלתי בהם אפשר לספור על שתי ידיים. והכי חשוב למי שעובר לגור כאן: יש כאן ירקות ופירות בשפע, והן נמצאים על הטווח הטבעי בין זול ליקר בדיוק כמו בארץ (בארץ: תפוזים - זול, דובדבנים - יקר. פה: ברוקולי - זול, אננס - יקר). מכפילים בשמונה בשביל המרת המשקל ושער השקל-דולר הנוכחי, ומגלים שהמחירים סבירים בהחלט. המציאות שמצאתי פה הם בעיקר ברוקולי ובננה, שניתן להשיג ב-70 סנט לפאונד, 4.5 ש"ח לקילו - מציאה! אפילו יש פה מבחר חסות שמעולם לא הכרתי בארץ, ואת חלקן צריך לעסות בקפידה לפני שחותכים לסלט (קוראים לזה swiss chard, אבל זו המומחיות של נתי).

עוד פחד שהיה לי הוא ירקות "יפים-אך-לא-אכילים". זכרתי מביקורים קודמים שחלק גדול מהירקות והפירות מיובאים מדרום אמריקה, וככאלה צריך שיחזיקו מעמד הרבה זמן. לכן מקבלים זנים גדולים שנראים טוב, אבל טעמם רע ותפל. גם זו לא ממש בעייה שנתקלתי בה. עוד נקודה לטובת החוף המערבי.

אבל זה שהפירות והירקות טובים, לא אומר שהכל שפוי. נראה שהאנשים פה מפחדים מהאוכל שלהם. איפשהו בין האהבה של האמריקאים לחוקים ותקנות, לחוסר האינטואיציה בנוגע לאוכל, והפחד התמידי לאכול משהו "לא נכון", נוצר הכאוס שאנחנו חוזים פה:

הכל כולל הכל מסומן פה כאורגני. על ממתקים כתוב בגדול "ללא כולסטרול", ואם במקרה יש כולסטרול, אז "ללא שומן רווי". ואם מדובר בזנים הכי רעילים של סוכר מעובד, תמיד תהיה הודעה מרגיעה בנוסח "מכיל פירות אמיתיים" או מכיל "גבינה אמיתית" (made with real cheese). כאילו שיש הבחנה בין גבינה אמיתית ולא אמיתית באומה שהמציאה את הגבינה בתרסיס.
הסימון על מוצרים ימנע ככל האפשר מציון אחוזי השומן על מוצר (יהיה כתוב "97% ללא שומן!", או במוצרים שהם מופחתי שומן: "57% אחוז פחות מהמוצר השני"). כדי להבין כמה אחוזי שומן באמת יש במוצר בדרך כלל צריך לשלוף אפליקציית מחשבון. חלב יהיה לעולם או 1% או 2% או מועשר בויטמין D (הוא חייב להיות מופחת שומן או בעל סגולה כלשהי, פשוט אין חלב 3% רגיל). ועוד לא התחלתי עם האובססיה החדשה לגלוטן והמחסור בו.
נראה שקיים חוק שיווקי שקובע שכל מוצר חייב מסר בריאותי כלשהו. כאילו קודם כל צריך לספק את התיאבון התכליתי של לאכול משהו "נכון", וכאן הוא חזק בהרבה מהתיאבון האינסטיטיבי לאוכל שהוא פשוט טעים. הנושא הזה הוא פטיש אדיר כאן, והכיתובים על האריזות מספקים לנו אנקדוטות הומוריסטיות לכל ארוחה (גם לחייך זה בריא, לא?).

עוד עצות למיטיבי לכת: 

- הכל פה קצת מתוק מידי להרגלים הישראלים (יוגורט, קולה, מאפים ואפילו הלחם). אצלי זה טעם נרכש, נתי לא נוגע באף אחד מהם. 

- אם מזמינים סלט או פסטה במסעדה, תמיד תמיד לבקש את הרוטב בצד. 

- לא משנה כמה האמריקאים יגידו לכם ש"In and Out Burger" זה מעולה, זה בדיוק כמו מקדונלד'ס. עושה לא טוב בבטן.

- בוריטו זה אורז בתוך לאפה. לא מההמצאות הגדולות של המטבח המקסיקני. 

אין מה לפחד מהאוכל האמריקאי, רק צריך להכין אותו בבית!

חג שבועות שמח לכולם,

מרינה

בפרקים הבאים: מיהי האומה שבאמת כובשת את עמק הסיליקון ומה הסיפור עם הבירות האמריקאיות?