תעודת כבוד (או: איך למדתי לאהוב את הפוליטיקלי קורקט?)

נושא הפוליטיקלי קורקט האמריקאי הוא נושא פופולרי כשמדברים על ההבדלים בין ישראל וארה"ב, וימלא ככל הנראה כמות נכבדה של פוסטים אצלי. בהתחלה, מאוד הצחיקה אותי הקורקטיות המקומית, שנראית פעמים רבות כמשהו מאוד מזויף. שמענו הרבה סיפורים על דוגמאות מופרכות ומגוחכות לכך שכל תקשורת כאן חייבת להיות נטולת כל אינפורמציה שיכולה אולי להיות מוגדרת כבסיס לאפלייה (בייחוד לא על בסיס גזע): אסור לכתוב בקורות החיים שלך את הגיל שלך, כי אז אתה "מכריח" את הבוחנים לעשות אפלייה על בסיס גיל; כשבאים לראות דירה אסור לשאול מי גר בבניין, כי אז אתה יוצא גזען וכו'. שני קטעים מצחיקים שראיתי בעבודה במו עיניי:

• יש לנו קבוצה די גדולה של סטודנטים ממקסיקו (הם גרים במקסיקו ויש להם תעודות זהות מקסיקניות, ורק באו לקיץ להתמחות). בתחילת הדרך אחד מהאנשים בצוות התייחס אליהם בתור "מקסיקנים". בגלל שיש בסביבה הרבה מאוד מקסיקנים אמריקאים הפנייה כנראה הפעילה רפלקס נזיפה באחד הבוסים, כי הוא רגיל לנזוף באנשים שמשתמשים בה לתאר אזרחי ארה"ב שהם ממוצא מקסיקני. זה כמובן יכול להיות נכון עובדתית, אבל מסתבר שפשוט אסור (!!!) להגיד כזה דבר. העובד ה"גזען" אומר לו שהם ממקסיקו, ולכן זה בסדר. דממה מעיקה ארוכה בחדר. השחזור המלא, דקה אחר דקה:

A  - "The Mexicans ...."

B - "You're not supposed to call them Mexicans".

A  - "But they're from Mexico".

B - "oh".

• אנחנו עובדים הרבה עם מכונות קטנות שמקבלות שמות לפי הצבעים שלהם (ילדותי, אבל עובד מצויין): כחול, כתום, שחור. יום אחד "שחור" חזר מתיקון והביא אותו שליח של פדאקס. מישהו בדיוק נכנס לדלת וצהל "oh, it's black!", ואז המבט שלו התחלף במבט אימה כי הוא לא ידע האם השליח, שעמד עם הגב עליו, הוא שחור או לא. גם כשהסתבר לו שהשליח היה מקסיקני (-אמריקאי), הבחור לא הפסיק במשך דקות ארוכות להתנצל בצורה מוגזמת ומעיקה. בראש שלו נחצה קו אדום דימיוני, שלעולם לא יוכל לסלוח לעצמו עליו, אפילו אם מדובר ברובוט בצבע שחור. 

אלה הן דוגמאות קיצוניות למדי ל"מדיניות" שנהוג לכנות ה-politcally correct (הגדרה מקיפה מויקיפדיה).

דיברתי על הנושא באריכות עם הבוס שלי פה, והוא הסביר לי שאני לא יכולה להתייחס לנושא מבלי להתייחס למקורות ההיסטוריים שלו. אסור לשכוח שלא לפני זמן רב הייתה בארה"ב הפרדה בחוק בין שחורים ללבנים. הפצע עדיין יחסית "טרי": מסתבר שכשאחיו הגדול של הבוס התחיל ללמוד בתיכון, הייתה זו השנה הראשונה שבה למדו התלמידים בכיתות מעורבות (והוא במקור ממיסיסיפי ומספר על זה שהתהליך לא עבר חלק). מדובר במטען רגשי היסטורי לא קל.

אולי זה ניתוח בגרוש, אבל ברור שחלק מהקורקטיות "המוגזמת" היא בעצם תגובת נגד. הנשיא השחור הראשון כנראה פתח הזדמנות לאמריקה להכות על חטא. אנחנו בעיצומה של תקופת שיא של פתיחות - רק צריך לשים לב לרשימת הסרטים האפיים של השנה: "42", סרט על מאבקו של שחקן הבייסבול השחור המקצועי הראשון; "המשרת", סרט שמתאר את חייו של אדם שחור ששירת 5 נשיאים בבית הלבן בתקופה בה בוטלה ההפרדה הגזעית; "12 שנים כעבד", סרט על תקופת העבדות המלווה אדם חופשי שהופך לעבד במטעים בדרום ארה"ב. כל שלושתם עטורי כוכבים ותקציב - אני אתפלא מאוד אם הזוכה באוסקר על הסרט הטוב השנה יצא מהרשימה הזאת (תזכרו שאמרתי את זה).

לנושא יש נוכחות תקשורתית ופוליטית גבוהה, ויחד עם התמיכה הדי רבה במדיניות הפוליטיקלי קורקט, גם מימין וגם משמאל מעבירים ביקורת על הנושא. בגדול, מימין יש את נושא הפגיעה בחופש הביטוי, ומשמאל, אנשים מאמינים שכל ה"מבחוץ" לא תורם הרבה, ופוליטיקלי קורקט היא מסכה מזויפת שגורמת לאמריקאים להרגיש טוב עם עצמם, אפילו שהשיוויון עוד רחוק (דוגמה יחסית מצחיקה).


בינתיים, אפילו אם תגובת הנגד נראית לי לעיתים קצת מוגזמת (למשל כאן), כן יש משהו יפה בלחשוב שהילדים שגדלים היום לא ישמעו כאלה אבחנות, ומישהו שכן מדגים התנהגות גזענית יהפוך בלחץ חברתי למוקצה. מאז שהתחלתי לחשוב על זה ככה, אני משתדלת לא לגחך, אלא מאוד לתמוך. לא יזיק לנו לקבל קצת מהסובלנות הזאת בארץ.

עדכון קצר: הנבואה התגשמה ו-"12 שנות עבדות" אכן זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ב-2014