"א-מריקה!"

רציתי להתוודות עוד קצת על הסיבות להקמת הבלוג (מלבד ההקלה הלוגיסטית שדיברנו עליה בפוסט הקודם). 

תופעה תרבותית אחת מאפיינת את השיח שלי עם החברים וההורים בבית מאז שהגעתי לכאן: השאלה הנכספת - "איך שם?". כשזה כתוב זה נשמע רגיל, אבל זה תמיד נאמר בטון מלא פליאה, תקווה וציפייה לכך שאתחיל לספר על מרצפות הזהב שיש כאן ברחובות, ועל כך שהממשלה כאן שולחת לנו באופן אישי מאה דולר בדואר כל יום. 

בהתחלה חשבתי שזאת רק תסמונת של ההורים שלי (הם עדיין מתייחסים לארצות הברית כ-"א-מריקה!" עם אותו טון שדיברנו עליו מקודם. בכל זאת, רק מצופה מאנשים שבילו יותר ממחצית חייהם מאחורי מסך הברזל של הקומוניזם), אבל לא. כולם! ללא יוצר דופן! בוסים, חברים, חברים מעבודה וגם קרובים-רחוקים מהפייסבוק. את כולם מלווה התחושה הקשה שמתרחש פה משהו יוצא דופן. הם אנשים משכילים, הם קראו על הנושא בכל מיני טוקבקים בכתבות בדה-מרקר, ויש להם סקופ: בארצות הברית אפשר להיות מאושר באמת! החיים שלהם בארץ הם לא משהו (אולי אפילו יש להם ילדים, שאותם ישמחו דווקא להשאיר בארץ). אם רק הם ישמעו עדות על הצ'יקים האלה בדואר מיד ראשונה ממישהו שממש יש לו תיבת דואר פה בקליפורניה - הם אורזים הכל ובאים. תאמינו לי שמעולם לא ראיתי תופעה יותר חוצת תרבויות (בתוך ישראל), דעות פוליטיות וגילאים, כזו שאינה פוסחת גם על מכרים שהרבה מצוקה לא ליוותה אותם, וזה בלשון המעטה.

כמה אכזבה יש בקולם, כשאני אומרת "ממש בסדר פה". כלומר, הם שמחים בשבילנו שהגענו בשלום, והסתדרנו, וכבר יש לנו טלפון ובנק. אבל, למה אנחנו בדיוק מתכוונים כשאנחנו אומרים "בסדר"? כאן כבר נשמעת נימת כעס (בכל זאת, אני מסתירה מהם את הסוד הנצחי לאושר). אמא מתקנת אותי: בטח התכוונתי ל- "ממש ממש מדהים", והתבלבלתי. הג'ט לג הטריף אותי כנראה ולא הבחנתי במרצפות המבריקות ברחוב. "כן," אני ממשיכה, "באמת ממש בסדר. הפקיד בבנק היה באמת מאוד מאוד נחמד". בהיעדר נקודות להיאחז בהן, שמעתי את אמא מדווחת לאבא על פקידי הבנק האלה - האמריקאים - שהם ממש נחמדים. עולם אחר.
ראיתי שהשיחה לא מתפתחת כפי שהיא רצתה והחלטתי לשמור את הבשורה הקשה הבאה לשיחה אחרת: את הרהיטים לבית קנינו לא פחות ולא יותר, באיקאה.

בקיצור: מה הקטע?!

עוד לא פיצחתי את האגוז לגמרי, אבל אין ספק שמדובר בשילוב כלשהו של אמת לא מעודכנת (תחילת שנות התשעים ואחורה), זיכרון סלקטיבי אישי ולאומי, והאופי הישראלי. 

אסביר למה אני מתכוונת עם שתי דוגמאות. כנראה שפעם באמת אפשר היה לדבר על שמיים וארץ בין החיים פה לחיים שם. זכרתי דוגמא של הבוס שלי על איך הוא חזר משנתיים בארה"ב בשנות השמונים המוקדמות, ובמקום להביא מכונות כביסה, הם חזרו לארץ עם מכולה מלאה בטיטולים (אז עוד לא היו בארץ). אבל הוא אפילו לא התייחס לארץ החיתולים בתור הארץ הטובה בעולם, ובעצם עד היום חי באושר ועושר בארץ.

הזכרון הסלקטיבי נוגע לסיפור הזה על הישראלי הזה שעבר לארה"ב לפני עשרים שנה. "כשהוא חי בארץ הוא בכלל היה אנלפבית, גר בקופסא, וניזון מציפורניו בלבד". והיום? היום הוא הבעלים של רשת מצליחה ונוהג במרסדס אחרת כל יום, בשימוש חד פעמי. אם הוא יכול, למה אני לא יכול?
אני מנחשת שלכל מי ששאל אותי "איך שם?" יש פאראפאזה על שתי הדוגמאות האלה בראש - וככה חברים, נוצר האתוס הישראלי-אמריקאי-הלאומי. הרי בישראל יש הרבה בעיות ואנחנו חיים אותן יום יום, ופה (או בשוודיה או באוסטרליה) פשוט אין בעיות!

לאופי הישראלי לא אתייחס, באמת קטונתי. לי נראה שהחבר'ה שכבר לא גרים בארץ, ולא מי יודע מה מצליח להם (או שהם חיים חיים רגילים למדי) לא משאירים על כך הערות ארוכות בכל כתבה ב-ynet. למשל, כותרת: "שביתה ברכבת ישראל היום". טוקבק: "אני כבר 40 שנה גר בדרום דקוטה, מרוויח כמו מיליונר ופה זה אף פעם לא קורה!". מה האדם הזה עושה ב-ynet אחרי 40 שנה שהוא לא בארץ? מה הוא מנסה להוכיח לנו ולעצמו? וחוץ מזה, אין רכבות בדרום דקוטה.

בכל מקרה, כדי לסיים את האקספוזיציה, בפוסטים הבאים אנסה לעשות רשימות בעד ונגד של החיים בארה"ב. אין ספק שיש פה הרבה דברים טובים (לא להתנפל! בלוק הכתיבה מלא דוגמאות!), אבל גם דברים שאני די שונאת. שימו לב שרוב הפוסטים נובעים במידה רבה ממצב רוחי ביום הכתיבה, ובסך הכל אני אדם די נרגן, אבל אז זה יוצא הכי משעשע, באחריות. ראו הוזהרתם. 

מרינה (היום יצא ארוך, לא יהיה כך בהמשך)

נ.ב. - אני מעודדת את כולם לכתוב תגובות באתר - זה מרגש מאוד!