אסטרונאוט אמיתי מגיע לבקר

הפוסט הזה יוקדש לקולונל כריס האדפילד. האדפילד הוא אסטרונאוט קנדי שהיה בשלוש משימות שונות בחלל. שתי הראשונות ב-1995 ו-2001 שלו היו די נשכחות, ואם הקריירה שלו הייתה נגמרת שם אף אחד מאיתנו לא היה שומע עליו מעולם.

לאחר שהיה בטוח שהקריירה החללית שלו נגמרה, בהפרש של 11 שנה ממשימתו השנייה, הוא יצא שוב לחלל, הפעם כמפקד תחנת החלל הבינלאומית. גם היציאה השלישית הייתה נמשכת ללא תשומת לב ניכרת (אין לי מושג מי המפקד הנוכחי), אבל האדפילד עשה משהו מדהים: הוא התחבר לאינטרנט. 

עם עדכוני טוויטר יומיים, סרטי וידאו שהקליט על החיים בחלל וחשבון פייסבוק פעיל מאוד - כריס האדפילד נהיה הפנים של תוכנית החלל למיליוני מעריצים ומעריצות ברחבי העולם. ממש ניל ארמסטרונג של ימינו. לחשבון הטוויטר שלו יש יותר ממיליון עוקבים, ובפייסבוק מצטרפים אליהם עוד חצי מיליון חברים. הוא כבר מזמן לא "סתם" אסטרונאוט, אלא כוכב בקנה מידה עולמי.
תוהים על מה כל המהומה? הנה סרט שבו הוא מדגים מה קורה כשסוחטים מגבון בחלל. נשמע יומיומי? לא ולא.

ההשוואות התכופות לכוכב רוק נובעות לא רק מהכריזמה של הבחור, אלא מהיותו נגן גיטרה מוכשר, שבמהלך שהותו בחלל הקליט מספר שירים. השניים הכי פופולריים: space oddity, שירו הטרגי של דיוויד בואי על אסטרונאוט שמאבד את הקשר למרכז הבקרה וזכה ליותר מ-18 מיליון צפיות; והשיר Is Somebody Singing ,(אותם ראשי תיבות כמו International Space Station) - דואט עם סולן הלהקה הכי מפורסמת בקנדה, The Barenaked Ladies. זהו שיר מקורי ומרגש על לעזוב את כדוה"א. לסרט השני מצורפת אזהרת דמעות התרגשות, בייחוד אם אתם רחוקים מהבית.

למה פתאום נזכרתי בבחור? לפני כמה ימים הלכתי להרצאה שלו, שנועדה לעזור לו למכור עוד עותקים מהספר החדש שכתב. מדובר ב-"Book tour", אירוע די סטנדרטי בארה"ב בו הסופר עושה סיור ברחבי המדינה, מתראיין, מקריא קטעים מהספר ואחר כך חותם על עותקים טריים. ואכן, הייתה חצי שעת הרצאה, שאחריה היה סשן של שאלות ותשובות. את המיקרופון תמיד מעבירים לילדים קטנים וחמודים עם עיניים גדולות, ששואלים דברים מופשטים כמו: "איך זה להיות בחלל?", ולמרצה המתורגל יש כמובן תשובות מתוזמנות שהן גם מרגשות, גם מעניינות ועם אתנחתאות קומיות בדיוק בתזמון הנכון. כך הוא מתוודה על זה שהוא מפחד מגבהים, שאין מספיק בירה בתחנת החלל הבינלאומית ושלהמריא מכדור הארץ מרגיש כאילו איש שמן יושב לך על החזה. לגמרי עושה את העבודה ומומלץ מאוד.

אחרי שראיתי שמדובר באקט די פופולרי בקרב הקהל, גם אני הלכתי לקנות את הספר, וזה מה שהביא אותי לאחד ההבדלים התרבותיים המרתקים בינינו לבין האמריקאים - היחס לתורים. האמריקאים אוהבים תורים ואני שונאת אותם. הם אוהבים להגיע מוקדם ולחכות בתור, ועוד יותר להישאר מאוחר ולחכות בעוד תור. ואת התובנה הזאת קיבלתי שוב כאן. נהגתי באחריות והגעתי חצי שעה שלמה לפני תחילת האירוע, רק כדי לגלות שעומדים בחוץ כבר כמאתיים איש (והתור עוד ממשיך בתוך הבניין). 
עוד דוגמה נפלאה היא בדוכן מכירת הספרים. ניתן לקנות ספרים שעליהם הסופר כבר חתם או עותקים שאינם חתומים. לקונה יש בעצם את האפשרות לבחור - האם לקנות עותק חתום וללכת הביתה מיד אחרי ההרצאה, או להישאר עוד שעה וחצי ולחכות שהסופר יחתום על הספר עם הקדשה אישית (במקום "כריס האדפילד", "למרינה, כריס האדפילד").

מדגם קטן של ישראלים ששאלתי יבחר כמובן בעותק שהוא כבר חתום. אולם באירוע עצמו, אחרי שאמרתי למוכרת שאני רוצה עותק שהוא כבר חתום הדבר עורר סנסציה קטנה - והזוג שלפניי, שלושה נערים מאחוריי, ואפילו המוכרת רמזו לי בעדינות שאני לא מבינה מהחיים שלי ושעדיף שאחכה עם כולם בתור לחתימה אישית, "to make the book personal!". למען הסר ספק, אין הבדל במחירים או בעטיפת הספר. אבל, הרגשתי שאם האמריקאים אומרים, הם בטח יודעים (לי זאת הפעם הראשונה בכזה אירוע). 

בכל מקרה, אחרי ההרצאה אכן מצאתי את עצמי מצטופפת עם מאות אנשים אחרים עד שהגיע תורי. אמרתי לכריס שאני מישראל, הוא לא התרשם, הקדיש את הספר לי ולנתי, חייך פעמיים למצלמה כשאחת הסדרניות מצלמת אותנו בפלאפון שלי, ולחץ לי את היד. עניין של שלושים שניות לאסטרונאוט מומחה בפרוצדורות. האם היה שווה את זה? נראה לי שלא. אולי הייתי יותר סלחנית, אם היה נראה כאילו אנחנו מצטלמים בקז'ואליות במהלך פגישה ארעית, אבל מדובר בתמונה שהוא יושב ומחזיק בספר ואני עומדת מעבר לשולחן (הבדלי המרחק גם גורמים לי להיראות שמנה, אז התמונה ממילא הולכת לפח). בכל מקרה לעמוד בתור כל כך הרבה זמן הרגיש לי משהו מאוד אמריקאי לעשות, ומיותר. 

בינתיים התחלתי לקרוא את הספר והוא די משמים. זו אוטוביוגרפיה של איך הבחור נהיה אסטרונאוט על ידי השקעת שעות ארוכות, עבודה קשה, שאיפה למצוינות, התמדה, כשרון, ותמיכה משפחתית (בייחוד מאשתו, שגם לידו מתוארת כסופרמנית לא קטנה). ממש לא מדובר בספר מהז'אנר שמציע "8 שלבים פשוטים" לאיך להיות אסטרונאוט. תיאורי ההקרבה האישית והמשפחתית בספר, הזכירו לי איך שהיינו שואלים בחור מוצלח מה הטריק להשיג ציונים כל כך גבוהים באוניברסיטה, והוא היה עונה: "אני הולך לכל השיעורים, קורא את הסיכומים, עושה את כל התרגילים לבד, ופותר כל מבחן אפשרי עד שאני מקבל מאה בהכל". בהחלט לא פטנט הקסם שחשבתי לקבל. נראה שאני לא אהיה אסטרונאוטית אחרי הכל.  

עד הפוסט הבא,

מרינה

נ.ב. - מחפשים עוד סרטונים כמו סחיטת המטלית? יש עוד הרבה סרטים טובים על החיים בחלל: האסטרונאוטית קרן נייברג חופפת את הראש בחלל, כריס מתכונן לשינה, וגם מדבר על משטר האימונים הקפדני בתחנת החלל. הכל נוגד אינטואיציה למה שקורה כאן על כדוה"א - שימו לב בייחוד איך צריך להיקשר להליכון על מנת לרוץ בחלל.