טסים ובוכים

באופן כללי, את החיים כאן אנחנו חיים משבת לשבת, בלי לתכנן יותר מידי. מידי כמה שבועות, אחרי שהספה מקבלת את הצורה שלי ואני מקבלת את הצורה של הספה, אנחנו נכנסים לאוטו, ויוצאים להרפתקאה מקומית. אבל הזמן שלנו כאן סופי מאוד, ובזמן האחרון אני מקבלת קוצים רציניים בטוסיק. כמו סימן משמיים, קיבלנו השבוע אות גורלי. מייל מהעבודה של נתי שמבשר שחופשת חג המולד תהיה השנה בסוף דצמבר. כלומר, היא כל שנה בדצמבר, אבל הייתי צריכה את המייל הזה כדאי להבין שמה שלא נזמין עכשיו (כרטיסי טיסה, כמובן) כבר לא נזמין.

הייתה לי איזה מחשבה קצרה על זה שכריסטמס הוא הזמן שכל העולם החופשי מקבל חופש (מצרך נדיר בארה"ב), אבל לא נתתי לזה להפריע לי ולנתי להתיישב כל אחד מול מסכו ולשחק במי מוצא טיסה יותר מהר. לאן נוסעים? הוואי! בוא ניסע להוואי. כמה יוצא? 1,200$ לאחד? זה לא רק 5 שעות טיסה מפה? למה זה עולה כמו כרטיס טיסה מישראל? טוב, לא משנה, בוא ננסה מקסיקו. כמה?! אז גואטאמלה. כמה?! אז בליז. בליז! מסתבר שבליז צריכה ויזת כניסה לישראלים. יימח שמם, שונאי ישראל. בוא נלך לישון, עוד מעט אחת בלילה.

(אחרי 24 שעות)

מינואר 2012 בליז כבר אינה דורשת ויזות מישראלים! הנה אני רק חוזרת לאתר שלי, כמה קליקים מהירים ויש טיסה. מה בכלל הייתה הבעיה? 540$ ועוד חודש אנחנו בארץ שמשית, דוברת אנגלית, ושותים מוחיטו. אני רק לוחצת פה על "הזמן". רגע, למה הטיסה לא זמינה פתאום? רק אנסה ללחוץ שוב. שוב. שוב. שוב. שוב. 

כבר שלושה ימים אני ונתי מתכנסים בסלון כל ערב למרתון של חמש שעות של חיפוש כרטיסים. התחלנו עם מגבלת מחיר של 600$ לכרטיס (בכל זאת, החתמה פסיכולוגית) ו-10 שעות טיסה. המספרים האלה כבר גדלו והתנפחו כמה עשרות פעמים לתנאים עמומים מאין כמוהם. אחרי שלושה ימים כבר נקבל כל דבר: 2 קונקשנים, 3 קונקשנים, 18 שעות בדרכים, 20 שעות בדרכים, לא מעל 800$, כלומר, לא מעל 900$, בעצם, לא מעל $1000! כל פשרה נעשית רק *טיפה* מאוחר מידי. וכרטיסים עדיין אין.

כמו קופים אנחנו עוברים מאתר לאתר, משנים אפסילון בתאריכים או דלתא בשדות התעופה ומחכים לתגובת האתר. מסתכלים על טיסות שאורכות מ-11 שעות ועד ל-45 שעות (חוש הומור יש להם שם, באמת משהו משהו), והכל למשהו שאמור לקחת שש שעות טיסה נטו. אני מסתכלת על נתי וחושבת על ניסויים בעכברים, בהם הקורבן מצפה לקבל אוכל אחרי לחיצה על כפתור (אולי במקרה כתוב על הכפתור "חפש") - העכבר לוחץ, ולוחץ ולוחץ. וכרטיסים עדיין אין. 

סיבוכיות הבעיה - אינסופית. אנחנו גרים במאונטיין ויו, מה שאומר שיש 3 שדות תעופה הגיוניים שאפשר לצאת מהם: סן-פרנסיסקו ועוד שניים. אין טיסות ישירות לבליז, ותמיד עוצרים באחד מנמלי התעופה שמשמשים כפורטל החלפה (אטלנטה, יוסטון, פיניקס, דאלאס, מיאמי או לוס אנג'לס). בינתיים פשוט, לא? אבל, עכשיו אנחנו נכנסים לתהומות אי ההיגיון של עולם ההזמנות:

ביום מסוים, בשביל המחיר הכי זול, google flights אומר שאנחנו צריכים לנסוע שעתיים לנמל תעופה מרוחק, רק כדי לקבל טיסה עם שלוש עצירות - עד כאן עוד בסדר. למרבה האבסורד, העצירה הראשונה היא סן פרנסיסקו. כלומר, אנחנו צריכים לנסוע באוטו שעתיים לשדה רחוק, רק כדי לקחת טיסה נוספת שתביא אותנו לשדה במרחק 25 דקות מהבית (שם גם נצטרך לחכות שעתיים לטיסה הבאה). אני: "אני אתקשר למוקד ההזמנות - הם יטפלו בזה". איש בטלפון: "מצטער, גבירתי, אני לא יכול לטפל בזה. אבל מצאתי חלופה נהדרת, רק 26 שעות ו- 1,800$!". נשימה עמוקה, מתחילים שוב. 

רק כדי להגיע לפסגות ממשיות של סבל אנושי, תמיד האתרים יארגנו לנו טיסה יוצאת סבירה עם טיסה נכנסת איומה. מיד אחריה תהיה טיסה בדיוק הפוכה. אבל לחבר בין 2 הטיסות הטובות - לא ולא. 

יום מספר 4. במהלך הזיות מתקדמות, נתי כבר מציע לקחת את הרכב למדינות סמוכות, רק כדי לתפוס משם טיסה ("יוסטון זה רק 50 שעות נסיעה! אבל ברצינות, פיניקס זה רק 10!"). הלכתי לשתות מים וחזרתי לקולות צהלה. בהרפתקאות מאין אלה תמיד אני נהיית קצת דתית, וברפלקס משונה מיהרתי להשתטח על הרצפה והתחלתי להשתחוות למחשב. אם אלי חיפוש הטיסות רוצים תשומת לב, קצת הקרבה מצידי לא תזיק. נתי צוהל: "one way! כל מה שצריך זה להזמין שני כרטיסים one way!". הו, google flights, כמה אינטיליגנציה, כמה גדולה אנושית, אבל מה? אפשר לחפש טיסה מפה לבליז, אפשר הלוך וחזור, אבל טיסות מבליז לכאן - אי אפשר!

יום מספר 5.

אנחנו באפיסת כוחות מוחלטת. יש טיסה. אני אפילו לא אגיד כמה זה עלה. 14 שעות לשם, 18 שעות חזרה. בליז, כדאי מאוד בשבילך שתהיי שווה את כל זה.

מרינה

עוד First World Problems

נ.ב. - רשמיי מהחיפוש:

ביג נו נו - lastminuteflight, expedia, travelocity, orbitz, priceline. אפשרי - cheaptickets. סבבה לגמרי - skyscanner ,google/flights, kayak.