תרמילאות

חזרנו מהחופש מבליז. לא שזה הופך לבלוג מסע, אבל כבר עשרה ימים במקום לחשוב על עלינו והאמריקאים, אני חושבת עלינו והבליזיאנים.

הטיול הקצר הזה היה קפיצה אחורה לעולם התרמילאות, אבל עם נקודת מבט משודרגת של בורגנית מדופלמת. זו ממש חוויה נהדרת - חווים את המדינה דרך הרגליים (והתחבורה הציבורית), פוגשים את האנשים, אוכלים עם המקומיים כי זה יותר טעים, אבל כשצריך מונית ספיישל לשדה התעופה ומתבאסים לקום מוקדם, המוסר לא מציק יותר מידי. תופעה אותה מכנים הטיילנים הישראלים בטיול אחר צבא - "להיות אריסטוקרטים".

בליז נהדרת לטיול כזה - מדינה קטנה, בטוחה, עם אנשים נחמדים מאוד, ולראשונה ללא ההצקות שרגילים אליהן במדינות עניות אחרות. אומרים למארח של המסעדה שאצלו יקר, והוא מכוון אותך אותך למסעדה האהובה עליו; מוזמנים לבית של נהג הטיול לגואטמלה כדי שנעשה קצת בייביסיטינג לילדים ונכיר איך חיים המקומיים (רמז - בעוני רב); חולקים בירה קרה עם הסוחר בשוק ורואים אותו מתלהב מאושר באמצע היום ועוד הרבה דוגמאות. לא חסר מה לראות במים הקריביים או בג'ונגלים, והיא מוצלחת גם בעצירה קצרה כמו שלנו או כתחנה במסלול קלאסי במרכז אמריקה. 

וכמו כל טיול, יושבים ותוהים: בדיוק אותם שמות תואר שמתאימים לבליז מתאימים לעוד מדינה שאני מכירה. אז איפה התרמילאות בארץ? למה כל מי שפוגשים מספר שהישראלים הם בין התרמילאים הטובים בעולם, אבל כשחוזרים לארץ - כמעט ואין כלום. אחרי שנים שיש לי אותה מחשבה, מסתבר שאני פשוט טועה.

כמו תמיד, אני מגלה דברים אחרי שמישהו חושב עליהם לראשונה, אבל טיפה לפני שזה נהיה הדבר הבא. הבשורה: יש כבר סצינה תרמילאית בישראל והיא הולכת להיות הדבר הבא. מסתבר שיש כבר 31 הוסטלים שכמעט כולם הוקמו על ידי יזמים פרטיים (לא ציפיתם למשהו ממשרד התיירות, נכון?). כל ההוסטלים מאוגדים יחד, וגם מנהלים דף פייסבוק למופת בו ניתן לראות את כמות האנשים ההולכת וגדלה. ההצלחה המספרית הגדולה היא "אברהם הוסטל" בירושלים שנהיה מוקד עלייה לרגל עם מאות ביקורת משבחות, ופעילות תיירותית ענפה שכוללת שירות הסעות וטיולים מודרכים. ההוסטל החדש ביותר הוקם בגיסר א-זרקא מכספי מימון המונים מצליח מאוד (154% מימון). הם פתחו לפני יומיים וכנראה שברגל ימין, כי השבועיים הראשונים כבר מוזמנים לחלוטין. תרמתי קצת לפרויקט ומאז אני עוקבת מרחוק, ולא מפסיקה לחשוב כמה זה סיפור יזמות מדהים. 

למה אני טוענת שזו הולכת להיות קפיצת מדרגה ב-2014? הסכם שמיים פתוחים עומד לפתוח קווי טיסה זולים מכאן לאירופה, ונראה שבכיוון ההפוך נראה לראשונה תיירות שאינה קבוצות מאורגנות או קרובי משפחה מאמריקה, אלא צעירים שמחפשים לינה זולה (גם דה-מרקר חושבים כך). בין פריחת airbnb בישראל לבין ההוסטלים, הם כבר לא יחפשו לגור במלונות על החוף בתל-אביב שדורשים 250$ ללילה וכך יוכלו לבוא לחופשת זולה בת כמה ימים. חוץ מזה, לכל טרנד יש עקבות בבלוגוספירה, ויותר ויותר תרמילאיים שחיים ברשת שבאים לבקר אצלנו וכותבים על זה בבלוג-טיול שלהם. כך יש למשל את backpacker becki, קמילה מ-wunderlust.pl, והבחור מ-leave your daily hell, כותבים עם עשרת אלפים עוקבים שכולם ביקרו פה בחודש דצמבר האחרון (בנפרד!).

אם מדברים על תרמילאות, אי אפשר בלי להזכיר דברים שחסרים מאוד ויכול להיות שיפרחו עם קהל כזה של מטיילים: סדנאות בישול, סיורי יין (חוץ מזה, ובייחוד צריך כאלה שיצאו מירושלים), סדנאות צילום, פתרונות תחבורה ציבורית שיהיו יעילים וקלים (יש רק 2 אוטובוסים ביום בין נצרת לירושלים), עוד סיורי רגליים לקבוצות בערים הגדולות (יוצאים פעמיים ביום מכיכר רבין, כמו בברלין), אתרים מקיפים באנגלית. בעצם, כל יזמות שמנוהלת נכון בפייסבוק וב-tripAdvisor.

מה לא חסר ולא צריך: הבטחות מיותרות לבנות עוד חדרי מלון (כלומר, לא יזיק, אבל גם לא הפתרון הנכון), תלונות על זה שיחסית יקר פה (מה לעשות שלעולם לא נתחרה במחירים של ירדן או הודו, אבל גם לא נצפה שהתרמילאים ישארו פה שלושה חודשים). 

מקווה שזה נמצא בהחלטות של מישהו לשנה החדשה. אני, בכל מקרה, אופטימית מאוד. 

נצרת חוגגת שנה אזרחית חדשה

מה כולנו יכולים ללמוד מ-NASA

ב-31 באוגוסט השנה שוגר "עמוס 4", הלווין הגדול והמתקדם ביותר שתוכנן ונבנה בישראל. עמוס הוא לווין תקשורת ובגלל שהוא צריך להגיע לגובה של 36,000 ק"מ מפני כדוה"א הוא משוגר מבסיס בקזחסטן. אני ונתי התכוננו לשיגור בהתרגשות, ועם בוא המועד הדלקנו את השידור הישיר באינטרנט. מה ראינו? מסך שכולו שחור עם טיל קטנטן במרכזו, בלי ספירה לאחור, עם קולות רקע ברוסית ממרכז הבקרה (בווליום חלש, ובכל מקרה לא משהו קוהרנטי), בלי אייקונים, וכל זאת כשהשידור משתבש פעם בכמה שניות. בשעה המיוחלת הטיל המריא בהוד והדר (הסרט המלא), סגרנו את המחשב וחזרנו לחיינו.

לא הייתי מספרת על זה לולא הייתי רואה איך נראה שיגור של סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) שבעה ימים לאחר מכן. נאס"א שיגרה לוויין בשם "לאדי" (LADEE) למסלול סובב ירח. לאדי הוא פרויקט קטן יחסית בהיקפו, תקציבו ובגודל הלוויין: 380 קילו ו-280 מיליון דולר. אבל למרות היותו קטן ויחסית שולי באג'נדה, השיגור של לאדי נראה אחרת לגמרי מקודמו הישראלי. גם השיגור הזה כמובן שודר בשידור חי אבל עם ספירה לאחור שלוותה בריאיונות עם אנשי המדע וראשי צוותי הפיתוח שלקחו חלק בעשייה; נאס"א אספה כ-10 בלוגרים ואושיות טוויטר והביאה אותם למקום השיגור בוירג'יניה, תוך שהם מדווחים בלי הרף ממקום האירוע; בכל מרכזי נאס"א היו שידורים חיים על מסכי ענק שפתוחים לקהל (באיימס פה לידינו נכחו כמעט 7000 צופים). וכל זה מבלי לשכוח את המסחור הנהדר של הלוויין הזניח הזה (פוסטרים, כוסות, כובעים...). רק לראות את עמוד האינטרנט של הפרויקט ופשוט למות מקנאה. מישהו ביח"צ של נאס"א צריך לקבל על זה פרס.

מי שפתח את הלינקים ראה שבסופו של עניין, שני השיגורים נראים די אותו דבר (בום גדול ומרשים שאחריו אין הרבה). ועם זאת, נראה שנאס"א מוצאת לנכון להשקיע לא רק במדע שהיא עושה, אלא גם בקידומו של הפרויקט בדעת הקהל, משיכת תשומת לב ואפילו, בלי הגזמה, בחינוך הדור הבא לכך שחלל זה מגניב.  

למה?

התשובה התמימה: "ככה הם מושכים מדענים שמתעניינים ובאים לעזור בפרויקטים". 
התשובה הישראלית: "יש להם מלא כסף, והם מבזבזים אותו על שטויות". 

התשובה הצינית: "הם חייבים לעשות הרבה רעש, אחרת הם לא יקבלו תקציב מהקונגרס". 

התשובה הנכונה: זה חשוב, והם מבינים שזה חשוב. 

האמריקאים הם אנשי המכירות הטובים בעולם. הם מכירים את הסיפור על העץ שנפל ביער ואף אחד לא שמע ומסיקים מסקנות: שיגור לוויין ללא פרסום מתאים הוא לא שיגור לוויין. ההבנה הזאת, המיומנות השיווקית בשילוב עם היכולת שלהם להנדס אירועים בקנה מידה כל כך גדול, הופכת כל אירוע של נאס"א למטלטל (לא פחות). כך, במקום להרוויח מההצלחה הקטנה הזאת טיפת התקדמות מדעית, הם הרוויחו גם אהדה, הערצה, אמפטיה ואפילו קצת כספים ממכירות המזכרות. זו הסיבה שנאס"א היא נאס"א - ארגון המוכר בכל רחבי העולם, ומשאת נפשם של כל ילד וילדה אמריקאים ולא אמריקאים.

דוגמה נגדית ומאוד עצובה בתחום החלל, הם הרוסים - סוכנות החלל השנייה בגודלה בעולם, עם היסטוריה מפוארת והישגים רבים ומרשימים. בלי להאריך, נציין רק שמאז השבתת המעבורות האמריקאיות, גם אסטרונאוטים אמריקאים מגיעים לתחנת החלל הבינלאומית על גבי ה"סויוז" הרוסית.
אבל עם כל הקידמה הטכנולוגית הגדולה, אין כמעט השקעה ביצירת דימוי עצמי נכון. אני אתפלא אם יש קורא אחד שיודע איך קוראים לסוכנות החלל הרוסית (אני לא ידעתי). זה יכול להיות מחסום השפה, או הכסף, אבל יותר סביר שפשוט לא חשבו על זה. שימו לב איך נראה טקס הנחיתה של האסטרונאוטים בקזחסטן 2013. אני לא מתכוונת ללעוג, אבל זה נראה כאילו בוראט עצמו תכנן את הטקס. אם מישהו היה חושב שזה מעמד ראוי, זה לא היה נראה כך: התלבושות והבבושקות, האנשים הלא קשורים ברקע, התרגום הסימולטאני הקטוע. לא התרשמתי.

אפשר לצחוק על הרוסים ולחשוב שאנחנו יותר טובים. אבל אנחנו לא. לא בנושא החללי ולא בכלל. להבין ששווה להקדיש תשומת לב ותקציבים (!) ללהפיץ ידע, לדרך שבה מציגים משהו (ועל ידי מי), ולהשקיע בזה מאמץ זה חשוב. מי שכן עושה את זה נכון, רק מרוויח: בדוגמה קטנה ומקומית, נראה שיותר ישראלים יודעים מה היא "SpaceIL" ממספר הישראלים שיודעים שלישראל יש תוכנית חלל, אפילו שהיא בין ה-10 הטובות בעולם. אגב, אם לוקחים את פייסבוק כמדד, ל- SpaceIL יש יותר חברים מסוכנות החלל הרוסית אותה הזכרתי קודם. בישראל אולי שאפשר להשליך את האחריות על תעשייה אווירית, שהיא חברה פרטית ולא גוף ממשלתי כמו נאס"א, אבל גם בשבילם להשיג כתבה בחדשות פעם ב-3 שנים (נגיד, כאן) זה ממש לא מספיק.

גם מחוץ לקונטקסט החללי יש לנו בתור ישראלים מה ללמוד מהאמריקאים על הגשה, הצגה נכונה ועל שיווק. לפני כחודש, נכחנו בערב בו הוצגו חברות סטרט-אפ מישראל בפני אמריקאים. לחברה הראשונה היה רעיון מדהים ואלגוריתמיקה כבדה בעיבוד תמונה, עם יישומים שניתן לממש בכל בית ובכל עסק. חשבתי לתומי שההצגה תהיה הצלחה, אבל התאכזבתי עם מילותיו הראשונות של הדובר: הפרופסור השמנמן והעילג באנגלית שייסד את החברה. הוא לבש טי-שירט דהוי (שאולי כלל את סמל החברה), ואם נקצר, נכשל כשלון חרוץ במכירת המוצר. האם הייתם נותנים מכספכם לאיש שלא מבין שיש גם דברים שהוא לא יודע לעשות?
לחברה השנייה היה פטנט לסחיבת אנשים, משהו שכמה חבר'ה המציאו בעת שירותם הצבאי. רעיון חמוד עם שוק די מוגבל - אבל כל זה לא היה חשוב, כי המציג היה מושלם. הוא היה כריזמטי, לבש חליפה ודיבר אנגלית מושלמת עם בדיוק קמצוץ מבטא כדי שיהיה אקזוטי, אך לא מוזר. הגברים בקהל קינאו בו והנשים רצו להתחתן איתו. לא קשה לנחש מי מהחברות זכתה ליותר תשומת לב בסוף הערב.


המסקנה ברורה. די להשוויץ שאתם מעבירים מצגת מבלי להתכונן, כי בטח כשכן תתכוננו היא תצא הרבה יותר טוב.

דיווחים מהחזית: Black Friday

אירועי "יום שישי השחור", תחילת הקניות המסורתית למתנות של חג המולד, היו הנושא הכי מדובר של התקופה האחרונה, בייחוד בקרב מכרינו הזרים. שבועות לפני המועד המיוחל ההודים, הפולנים, הסינים והאוקראינים שעימם אנו חולקים את הבריכה בקומפלקס היו כמרקחה. כל השיחות הוקדשו לתחזיות, מסלולי תקיפה וסקירות היסטוריות, ואפילו את שיעור הזומבה האחרון סיימנו בדיון מיוחד עם המדריכה (בכל זאת, מקומית) על מה צריך לעשות ולאן ללכת. אנחנו הרי עובדים וחיים עם האמריקאים והם בסך הכל נראים בסדר, אבל מרוב סרטים בהם אנשים מטפסים אחד על השני, תקריות ירי והרוגים פעם בשנה, לא יכולנו להסיט את תשומת לבנו ממה שאנו עלולים להפסיד.

עד השנה, הרוב המוחלט של מכירות היש"ש התחילו ביום אחרי חג ההודיה. "היום אחרי" הוא הגדרה די גמישה ושעת הפתיחה נעה עם השנים יותר ויותר צפונה לאיזור חמש בבוקר. הסצנה הנפוצה ביותר הייתה אנשים באוהלים בתור ארוך במשך כל הלילה עד פתיחת החנות בבוקר. השנה, נפרץ הסכר וחלק מהחנויות הודיעו שהן יפתחו כבר בחג ההודיה עצמו, וחלקן בשעות שהן במפורש לפני שהארוחה המשפחתית המסורתית של החג אמורה להסתיים. המהלך הרים מחאה רצינית מכיוון העובדים, העיתונות, והפייסבוק, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. האינטרסים הכלכלים עשו את שלהם וכבר בשש בערב היו רשתות גדולות שנפתחו ונשארו פתוחות במהלך כל הלילה. 

אז מי המטורפים שייצאו מארוחת חג ענקית וילכו ישר כדי לעשות קניות באמצע הלילה? בקצרה, אנחנו. בערך ב-22:30 שמנו את האוטו בקניון מרשים מחוץ ללוס אנג'לס שהבטיח וקיים חנויות פתוחות כל הלילה. יצאנו משם באחת וחצי עם לא מעט מציאות (מצעים ב-30$, סט סכו"ם לשמונה ב-30$), אבל גם עם הרבה דברים שבאמת יכולנו למצוא באותו מחיר בכל יום אחר. סך הכל היה די נחמד, ואולי אפילו הייתי ממשיכה, לולא שלושת המלווים שלי שמחו בתוקף. הייתי יכולה להישבע שמבטים מזלזלים עוקבים אחרינו כשעזבנו עם הזנב בין הרגליים בשעה כה מוקדמת - תגידו מה שתגידו על האמריקאים, לפחות דבקות במטרה יש להם.

תופעות מציקות שחייבים לתת עליהן את הדעת

• אנשים, אנשים ועוד אנשים בכל מקום. גם אם הם לא אלימים, הם המונים. בערך 70% מהמזמן מוקדשים לדברים נוראיים כמו לחכות בפקק העצום בכניסה לחניון, לחפש חנייה במשך דקות ארוכות, לחכות בתור לקופה ועוד קצת לחכות בתור לקופה. גם בשישי אחר צהריים. גם בשבת. גם בראשון. 

• מוזיקה של כריסמס ששוטפת את המוח בשעות הרבות שמבלים בכל קניון או סופר. פלייליסט שמורכב מ-4 שירים שניתן לדחוס אותם loss-less לזמזום "לה-לה-כריסטמס", אבל עם אלף ביצועים. 

• מראות קורעי לב של ילדים בפיג'מה שבאו עם ההורים לקניות והולכים לישון על גבי מוצרים בחנות. לי יש תמונות שצילמתי, אבל התמונה הזאת מעבירה בצורה כנה את המתרחש (זה נפוץ בכלבו מייסיס בצורה מטרידה).

אכן, תמונות קשות, יונית

  

• טינאייג'רים. כל חנות בגדים שאיכשהו פתוחה לקהל היעד הזה מועדת לכמויות רציניות של נערים ונערות בגיל ההתבגרות תחת השפעת טרנס קניות כבד. חנויות של מבוגרים/ות יקרות יותר, אבל זה כנראה שווה את השפיות. 

• אנחנו היינו בקניון up-scale נחמד, ולמזלנו הרב לא יצא לנו לראות מהומות או אלימות. אם זאת, ברור שאם דוחסים הרבה אנשים במהלך שעות, בטמפרטורות לא קלות - קל מאוד למצוא התלקחויות. החזית האמיתית במקרה זה היא סניפים של וולמארט, רשת קניות זולה מאוד, בייחוד באיזורים יותר עניים של ארצות הברית. כאן עשו לקט יפה של קטעי אלימות מהקניות בוידאו - להרחיק את הילדים מהמסך.

הערת העורך: למקרה שהתאורים של מרינה לא הפחידו אתכם ואתם עדיין מתפתים להתקרב לקניון ביום שישי השחור - אל. היום הזה נגמר עם מעט קניות, כמה דולרים ב"חסכון" ונתי אחד מותש ועצבני מאד. תתאפקו עד יום שני ותזמינו הכל באינטרנט.

חג שמח.

טסים ובוכים

באופן כללי, את החיים כאן אנחנו חיים משבת לשבת, בלי לתכנן יותר מידי. מידי כמה שבועות, אחרי שהספה מקבלת את הצורה שלי ואני מקבלת את הצורה של הספה, אנחנו נכנסים לאוטו, ויוצאים להרפתקאה מקומית. אבל הזמן שלנו כאן סופי מאוד, ובזמן האחרון אני מקבלת קוצים רציניים בטוסיק. כמו סימן משמיים, קיבלנו השבוע אות גורלי. מייל מהעבודה של נתי שמבשר שחופשת חג המולד תהיה השנה בסוף דצמבר. כלומר, היא כל שנה בדצמבר, אבל הייתי צריכה את המייל הזה כדאי להבין שמה שלא נזמין עכשיו (כרטיסי טיסה, כמובן) כבר לא נזמין.

הייתה לי איזה מחשבה קצרה על זה שכריסטמס הוא הזמן שכל העולם החופשי מקבל חופש (מצרך נדיר בארה"ב), אבל לא נתתי לזה להפריע לי ולנתי להתיישב כל אחד מול מסכו ולשחק במי מוצא טיסה יותר מהר. לאן נוסעים? הוואי! בוא ניסע להוואי. כמה יוצא? 1,200$ לאחד? זה לא רק 5 שעות טיסה מפה? למה זה עולה כמו כרטיס טיסה מישראל? טוב, לא משנה, בוא ננסה מקסיקו. כמה?! אז גואטאמלה. כמה?! אז בליז. בליז! מסתבר שבליז צריכה ויזת כניסה לישראלים. יימח שמם, שונאי ישראל. בוא נלך לישון, עוד מעט אחת בלילה.

(אחרי 24 שעות)

מינואר 2012 בליז כבר אינה דורשת ויזות מישראלים! הנה אני רק חוזרת לאתר שלי, כמה קליקים מהירים ויש טיסה. מה בכלל הייתה הבעיה? 540$ ועוד חודש אנחנו בארץ שמשית, דוברת אנגלית, ושותים מוחיטו. אני רק לוחצת פה על "הזמן". רגע, למה הטיסה לא זמינה פתאום? רק אנסה ללחוץ שוב. שוב. שוב. שוב. שוב. 

כבר שלושה ימים אני ונתי מתכנסים בסלון כל ערב למרתון של חמש שעות של חיפוש כרטיסים. התחלנו עם מגבלת מחיר של 600$ לכרטיס (בכל זאת, החתמה פסיכולוגית) ו-10 שעות טיסה. המספרים האלה כבר גדלו והתנפחו כמה עשרות פעמים לתנאים עמומים מאין כמוהם. אחרי שלושה ימים כבר נקבל כל דבר: 2 קונקשנים, 3 קונקשנים, 18 שעות בדרכים, 20 שעות בדרכים, לא מעל 800$, כלומר, לא מעל 900$, בעצם, לא מעל $1000! כל פשרה נעשית רק *טיפה* מאוחר מידי. וכרטיסים עדיין אין.

כמו קופים אנחנו עוברים מאתר לאתר, משנים אפסילון בתאריכים או דלתא בשדות התעופה ומחכים לתגובת האתר. מסתכלים על טיסות שאורכות מ-11 שעות ועד ל-45 שעות (חוש הומור יש להם שם, באמת משהו משהו), והכל למשהו שאמור לקחת שש שעות טיסה נטו. אני מסתכלת על נתי וחושבת על ניסויים בעכברים, בהם הקורבן מצפה לקבל אוכל אחרי לחיצה על כפתור (אולי במקרה כתוב על הכפתור "חפש") - העכבר לוחץ, ולוחץ ולוחץ. וכרטיסים עדיין אין. 

סיבוכיות הבעיה - אינסופית. אנחנו גרים במאונטיין ויו, מה שאומר שיש 3 שדות תעופה הגיוניים שאפשר לצאת מהם: סן-פרנסיסקו ועוד שניים. אין טיסות ישירות לבליז, ותמיד עוצרים באחד מנמלי התעופה שמשמשים כפורטל החלפה (אטלנטה, יוסטון, פיניקס, דאלאס, מיאמי או לוס אנג'לס). בינתיים פשוט, לא? אבל, עכשיו אנחנו נכנסים לתהומות אי ההיגיון של עולם ההזמנות:

ביום מסוים, בשביל המחיר הכי זול, google flights אומר שאנחנו צריכים לנסוע שעתיים לנמל תעופה מרוחק, רק כדי לקבל טיסה עם שלוש עצירות - עד כאן עוד בסדר. למרבה האבסורד, העצירה הראשונה היא סן פרנסיסקו. כלומר, אנחנו צריכים לנסוע באוטו שעתיים לשדה רחוק, רק כדי לקחת טיסה נוספת שתביא אותנו לשדה במרחק 25 דקות מהבית (שם גם נצטרך לחכות שעתיים לטיסה הבאה). אני: "אני אתקשר למוקד ההזמנות - הם יטפלו בזה". איש בטלפון: "מצטער, גבירתי, אני לא יכול לטפל בזה. אבל מצאתי חלופה נהדרת, רק 26 שעות ו- 1,800$!". נשימה עמוקה, מתחילים שוב. 

רק כדי להגיע לפסגות ממשיות של סבל אנושי, תמיד האתרים יארגנו לנו טיסה יוצאת סבירה עם טיסה נכנסת איומה. מיד אחריה תהיה טיסה בדיוק הפוכה. אבל לחבר בין 2 הטיסות הטובות - לא ולא. 

יום מספר 4. במהלך הזיות מתקדמות, נתי כבר מציע לקחת את הרכב למדינות סמוכות, רק כדי לתפוס משם טיסה ("יוסטון זה רק 50 שעות נסיעה! אבל ברצינות, פיניקס זה רק 10!"). הלכתי לשתות מים וחזרתי לקולות צהלה. בהרפתקאות מאין אלה תמיד אני נהיית קצת דתית, וברפלקס משונה מיהרתי להשתטח על הרצפה והתחלתי להשתחוות למחשב. אם אלי חיפוש הטיסות רוצים תשומת לב, קצת הקרבה מצידי לא תזיק. נתי צוהל: "one way! כל מה שצריך זה להזמין שני כרטיסים one way!". הו, google flights, כמה אינטיליגנציה, כמה גדולה אנושית, אבל מה? אפשר לחפש טיסה מפה לבליז, אפשר הלוך וחזור, אבל טיסות מבליז לכאן - אי אפשר!

יום מספר 5.

אנחנו באפיסת כוחות מוחלטת. יש טיסה. אני אפילו לא אגיד כמה זה עלה. 14 שעות לשם, 18 שעות חזרה. בליז, כדאי מאוד בשבילך שתהיי שווה את כל זה.

מרינה

עוד First World Problems

נ.ב. - רשמיי מהחיפוש:

ביג נו נו - lastminuteflight, expedia, travelocity, orbitz, priceline. אפשרי - cheaptickets. סבבה לגמרי - skyscanner ,google/flights, kayak.

באטמן מציל את סן פרנסיסקו

קצר ומעורר תקווה למין האנושי. 

מיילס סקוט הוא ילד חמוד בן 5, עם סיפור חיים לא קל של מאבק בלוקימיה מגיל שנה וחצי. בשל שהותו הארוכה בבתי החולים, בחרה עמותת make-a-wish המקומית להגשים לו משאלה. מיילס כנראה לא התלבט יותר מידי ואמר שהוא רוצה להפוך לגיבור העל האהוב עליו, באטמן. הכל טוב ויפה, אבל איך בדיוק גורמים לילד קטן להרגיש כמו באטמן? 

מסתבר שעם מספיק התגייסות באינטרנט, אפשר לעשות הרבה. בבוקר יום שישי ה-15 בנובמבר מיילס קם בבוקר לקולות שידור טלויזיוני מיוחד ברשת החדשות המקומית. מפקד המשטרה בסן-פרנסיסקו פנה לקהל בבית בקריאה נרגשת לעזור לו למצוא את ה"באטקיד", כדי שיוכל לבוא ולהציל את עירו - גות'האם. מיילס מיהר לשים את חליפת הבאטמן שלו, ויצא מהבית רק כדי לראות שמחכה לו בחוץ מכונית למבורגיני שחורה (נתרמה לאירוע). על המכונית הודבקו סמלים של באטמן, ואפילו חיכה בתוכה נהג בוס מיומן. אגב, גם הוא לבש חליפת באטמן, אבל לא הצליח לגנוב אפילו טיפת תשומת לב ממיילס. משם הם מיהרו להציל נערה במצוקה שלפי הטענות נקשרה לפסי החשמלית של סן פרנסיסקו, ואז לעצור את איש החידות מלשדוד בנק במרכז העיר. 

אחרי שתי ההרפתקאות הללו יצאה מהדורת הצהריים מיוחדת של ה"סן-פרנסיסקו כרוניקל", אמממ, סליחה ה"גות'האם כרוניקל", שכותרתה הייתה:

אחרי ארוחת צהריים במסעדה ההמבורגרים האהובה עליו, ציפה למיילס פלאשמוב, שבישר לו על התקפה נוספת, הפעם של הפינגווין ליד union square. אחרי שנלחם בפושע האכזר והביס גם אותו, עבר מיילס לעירייה כדי לקבל מראש העיר מפתח רשמי לעיר כסמל לגבורתו במהלך היום. ובכך סיים את היום. 

ההערכות עכשיו מדברות על 10,000 איש שליוו את מיילס בתחנותיו השונות ברחבי העיר. בוידיאו למטה הכתבת מספרת שכבר יצא לה ללוות מספר סיורים נשיאותיים, אבל אף אחד מהם עוד לא זכה לכזאת פופולריות. גם אם היא צוחקת, זו עדיין תעודת כבוד לעיר ולהתגייסות העצומה של תושביה. השמועה כמובן קיבלה כנפיים גם מחוץ לסן-פרנסיסקו ואפילו הבית הלבן הקדיש למיילס את ה-vine הראשון אי פעם שצולם עם הנשיא אובמה. את הסיקור המלא ניתן למצוא בוידיאו כאן.

מעניין על מה מיילס יחלום מעכשיו.

אסטרונאוט אמיתי מגיע לבקר

הפוסט הזה יוקדש לקולונל כריס האדפילד. האדפילד הוא אסטרונאוט קנדי שהיה בשלוש משימות שונות בחלל. שתי הראשונות ב-1995 ו-2001 שלו היו די נשכחות, ואם הקריירה שלו הייתה נגמרת שם אף אחד מאיתנו לא היה שומע עליו מעולם.

לאחר שהיה בטוח שהקריירה החללית שלו נגמרה, בהפרש של 11 שנה ממשימתו השנייה, הוא יצא שוב לחלל, הפעם כמפקד תחנת החלל הבינלאומית. גם היציאה השלישית הייתה נמשכת ללא תשומת לב ניכרת (אין לי מושג מי המפקד הנוכחי), אבל האדפילד עשה משהו מדהים: הוא התחבר לאינטרנט. 

עם עדכוני טוויטר יומיים, סרטי וידאו שהקליט על החיים בחלל וחשבון פייסבוק פעיל מאוד - כריס האדפילד נהיה הפנים של תוכנית החלל למיליוני מעריצים ומעריצות ברחבי העולם. ממש ניל ארמסטרונג של ימינו. לחשבון הטוויטר שלו יש יותר ממיליון עוקבים, ובפייסבוק מצטרפים אליהם עוד חצי מיליון חברים. הוא כבר מזמן לא "סתם" אסטרונאוט, אלא כוכב בקנה מידה עולמי.
תוהים על מה כל המהומה? הנה סרט שבו הוא מדגים מה קורה כשסוחטים מגבון בחלל. נשמע יומיומי? לא ולא.

ההשוואות התכופות לכוכב רוק נובעות לא רק מהכריזמה של הבחור, אלא מהיותו נגן גיטרה מוכשר, שבמהלך שהותו בחלל הקליט מספר שירים. השניים הכי פופולריים: space oddity, שירו הטרגי של דיוויד בואי על אסטרונאוט שמאבד את הקשר למרכז הבקרה וזכה ליותר מ-18 מיליון צפיות; והשיר Is Somebody Singing ,(אותם ראשי תיבות כמו International Space Station) - דואט עם סולן הלהקה הכי מפורסמת בקנדה, The Barenaked Ladies. זהו שיר מקורי ומרגש על לעזוב את כדוה"א. לסרט השני מצורפת אזהרת דמעות התרגשות, בייחוד אם אתם רחוקים מהבית.

למה פתאום נזכרתי בבחור? לפני כמה ימים הלכתי להרצאה שלו, שנועדה לעזור לו למכור עוד עותקים מהספר החדש שכתב. מדובר ב-"Book tour", אירוע די סטנדרטי בארה"ב בו הסופר עושה סיור ברחבי המדינה, מתראיין, מקריא קטעים מהספר ואחר כך חותם על עותקים טריים. ואכן, הייתה חצי שעת הרצאה, שאחריה היה סשן של שאלות ותשובות. את המיקרופון תמיד מעבירים לילדים קטנים וחמודים עם עיניים גדולות, ששואלים דברים מופשטים כמו: "איך זה להיות בחלל?", ולמרצה המתורגל יש כמובן תשובות מתוזמנות שהן גם מרגשות, גם מעניינות ועם אתנחתאות קומיות בדיוק בתזמון הנכון. כך הוא מתוודה על זה שהוא מפחד מגבהים, שאין מספיק בירה בתחנת החלל הבינלאומית ושלהמריא מכדור הארץ מרגיש כאילו איש שמן יושב לך על החזה. לגמרי עושה את העבודה ומומלץ מאוד.

אחרי שראיתי שמדובר באקט די פופולרי בקרב הקהל, גם אני הלכתי לקנות את הספר, וזה מה שהביא אותי לאחד ההבדלים התרבותיים המרתקים בינינו לבין האמריקאים - היחס לתורים. האמריקאים אוהבים תורים ואני שונאת אותם. הם אוהבים להגיע מוקדם ולחכות בתור, ועוד יותר להישאר מאוחר ולחכות בעוד תור. ואת התובנה הזאת קיבלתי שוב כאן. נהגתי באחריות והגעתי חצי שעה שלמה לפני תחילת האירוע, רק כדי לגלות שעומדים בחוץ כבר כמאתיים איש (והתור עוד ממשיך בתוך הבניין). 
עוד דוגמה נפלאה היא בדוכן מכירת הספרים. ניתן לקנות ספרים שעליהם הסופר כבר חתם או עותקים שאינם חתומים. לקונה יש בעצם את האפשרות לבחור - האם לקנות עותק חתום וללכת הביתה מיד אחרי ההרצאה, או להישאר עוד שעה וחצי ולחכות שהסופר יחתום על הספר עם הקדשה אישית (במקום "כריס האדפילד", "למרינה, כריס האדפילד").

מדגם קטן של ישראלים ששאלתי יבחר כמובן בעותק שהוא כבר חתום. אולם באירוע עצמו, אחרי שאמרתי למוכרת שאני רוצה עותק שהוא כבר חתום הדבר עורר סנסציה קטנה - והזוג שלפניי, שלושה נערים מאחוריי, ואפילו המוכרת רמזו לי בעדינות שאני לא מבינה מהחיים שלי ושעדיף שאחכה עם כולם בתור לחתימה אישית, "to make the book personal!". למען הסר ספק, אין הבדל במחירים או בעטיפת הספר. אבל, הרגשתי שאם האמריקאים אומרים, הם בטח יודעים (לי זאת הפעם הראשונה בכזה אירוע). 

בכל מקרה, אחרי ההרצאה אכן מצאתי את עצמי מצטופפת עם מאות אנשים אחרים עד שהגיע תורי. אמרתי לכריס שאני מישראל, הוא לא התרשם, הקדיש את הספר לי ולנתי, חייך פעמיים למצלמה כשאחת הסדרניות מצלמת אותנו בפלאפון שלי, ולחץ לי את היד. עניין של שלושים שניות לאסטרונאוט מומחה בפרוצדורות. האם היה שווה את זה? נראה לי שלא. אולי הייתי יותר סלחנית, אם היה נראה כאילו אנחנו מצטלמים בקז'ואליות במהלך פגישה ארעית, אבל מדובר בתמונה שהוא יושב ומחזיק בספר ואני עומדת מעבר לשולחן (הבדלי המרחק גם גורמים לי להיראות שמנה, אז התמונה ממילא הולכת לפח). בכל מקרה לעמוד בתור כל כך הרבה זמן הרגיש לי משהו מאוד אמריקאי לעשות, ומיותר. 

בינתיים התחלתי לקרוא את הספר והוא די משמים. זו אוטוביוגרפיה של איך הבחור נהיה אסטרונאוט על ידי השקעת שעות ארוכות, עבודה קשה, שאיפה למצוינות, התמדה, כשרון, ותמיכה משפחתית (בייחוד מאשתו, שגם לידו מתוארת כסופרמנית לא קטנה). ממש לא מדובר בספר מהז'אנר שמציע "8 שלבים פשוטים" לאיך להיות אסטרונאוט. תיאורי ההקרבה האישית והמשפחתית בספר, הזכירו לי איך שהיינו שואלים בחור מוצלח מה הטריק להשיג ציונים כל כך גבוהים באוניברסיטה, והוא היה עונה: "אני הולך לכל השיעורים, קורא את הסיכומים, עושה את כל התרגילים לבד, ופותר כל מבחן אפשרי עד שאני מקבל מאה בהכל". בהחלט לא פטנט הקסם שחשבתי לקבל. נראה שאני לא אהיה אסטרונאוטית אחרי הכל.  

עד הפוסט הבא,

מרינה

נ.ב. - מחפשים עוד סרטונים כמו סחיטת המטלית? יש עוד הרבה סרטים טובים על החיים בחלל: האסטרונאוטית קרן נייברג חופפת את הראש בחלל, כריס מתכונן לשינה, וגם מדבר על משטר האימונים הקפדני בתחנת החלל. הכל נוגד אינטואיציה למה שקורה כאן על כדוה"א - שימו לב בייחוד איך צריך להיקשר להליכון על מנת לרוץ בחלל.

תובנות של תיירים #3: לאס וגאס

אם אין לכם זמן לקרוא את המשך הפוסט, אומר את זה כבר עכשיו: אני לא אוהבת את לאס וגאס.

עכשיו לגירסא הארוכה.

אמריקאים הם אנשים נהדרים, אדיבים ונחמדים. הם שומרים על מרחב אישי, מפוקחים ולעולם לא יעבירו ביקורת שלילית על שום דבר. הם קורקטיים, לבושים בקפידה ומחייכים בנימוס. באיזור שבו אני גרה (בייחוד בסן פרנסיסקו) הם גם רזים ויפים, מודעים למה בריא ומה לא ואפילו מקפידים ללכת לחדר כושר. אבל, אם בהרפתקאה סוציולוגית ביזארית חשקה נפשכם לראות את הצד האפל והמכוער של האומה האמריקאית הדגולה, לאס וגאס היא המקום לנסוע אליו.

"לאס וגאס" התיירותית היא בעצם רחוב אחד פלוס מינוס שמאגד רצועה ארוכה של כ-3 ק"מ עם מלונות ענק, ומרכזי קניות מפוזרים ביניהם. המלונות ענקיים ומושקעים מאוד, בעיקר בחלק החיצוני שלהם.
הבילוי המומלץ לשעות היום והערב המוקדמות הוא לעבור בין מלון למלון ולהסתכל על האטרקציות שהוא מציע. כמעט כל המלונות בנויים עם theme מסויים וכך במסע אחד כזה של כמה שעות עוברים בין אווירת ניו-יורק למצרים העתיקה, לרומא העתיקה ולונציה או פריז המודרניות. את האווירה קובעים בדרך כלל המבנה החיצוני של המלון, קישוטים די מינוריים בחלקו הפנימי, ואת סוג האוכל שתוכלו לקנות בפנים (אם כי זה נוטה להיות יותר מגוון). ברוב הפעמים מרגע שנכנסת למלון, נעלמת האטרקציה הגדולה, וכל שנותר הוא ההיבהובים של הקזינו. במלונות החשובים יש עוד משהו אחד לראות - אקווריום, פסלים, מזרקה או הר-געש אבל תמיד זה מרגיש כמו גימיק. מצטלמים עם זה והולכים הלאה.
הקישוטים והתפאורות אולי נראים יפים ומבריקים בתצלומים רבי רזולוציה, בחשיפת HDR, ומעדשת עין דג, אבל כשאתה מוצא את עצמך עומד ליד פרעה מגבס בכניסה ללובי של "לוקסור" - משהו מרגיש לא ממש אותנטי. כך גם התמונות היפות של המלון הונציאני מראות גונדולות ששוחות בתעלות רחבות ידיים, ואילו במציאות זה נראה יותר כמו שוחה לא גדולה (אלא אם כן מסתכלים בדיוק מהזווית של הצילום). המלון היחיד שאני חייבת לציין אותו לחיוב הוא ה"פריז", שיכולתי להישבע שחלקו הפנימי יפה ואסתטי יותר מהמקור (אבל הוא יותר מסמן את מה שהאמריקאים חושבים שהיא פריז, קצת כמו פריז כפי שהיא מוצגת ב"רטטוי"). 

כמובן שמטרתה של כל העיר הזאת היא למשוך את המבקרים לתרום את כל כספם לבעלי הקזינו. מאוד קל להבחין בתופעה, כי בהנתן מסלול בין שני מקומות במלון, הוא בהכרח יעבור בקזינו. למרבה האכזבה, במקום סצינה אירופאית נוצצת, מלאת שמלות ערב וגברים בחליפות, מקבלים בדרך כלל אולם חשוך וקצת מעושן. מלבד גברים בגיל העמידה עם עור ורדרד מהשמש בחוץ וממאמץ ההליכה, האוכלוסייה הכי נפוצה היא נשים עבות בשר ומבוגרות מאוד במכנסי גולף קצרים (ולפעמים כובע מצחייה, על אף שמדובר במקום מקורה). את הנשים הללו תמיד תמצאו ליד מכונות מזל, תוך שהן מרימות רגל אחת על הכסא לידן לטובת שיווי המשקל. סיגרייה ביד אחת ואת המוט הזה שמושכים בו כדי לשחק ביד השנייה, מושכות עוד פעם ועוד פעם בייאוש משועמם.

אם בורחים מהקזינו ובוחרים ללכת ברחובות מדובר בחוויה די מייגעת, משום שזו במובהק לא עיר שמיועדת להולכי רגל. הכביש הראשי ברחוב הוא מרובה נתיבים וכדי לחצות אותו נעזרים בדרך כלל בגשרים (במקום מעברי חצייה) וכך אתה מוצא את עצמך עולה ויורד ממפלס הרחוב שוב ושוב. בסוף היום ניכר כי עשית יותר מרחק אנכי מאשר אופקי. היות ומדובר במדבר, מזג האוויר בחוץ בדרך כלל לא נעים, וחשוב לבוא בעונה שבה הוא נסבל. הרחובות עצמם מלאים בהולכי רגל שמנצלים את העובדה שהסטריפ היא אחד המקומות היחידים בארה"ב בו מותרת שתייה ברחוב. כולם כולל כולם (מעל גיל 21) מסתובבים עם מיכלי אלכהול ענקיים ביד ומרוצים עד השמיים. נראה שאם כל החיים לא הורשית לעשות את זה, ללכת עם משקה ביד היא אחת ההנאות הגדולות בחיים. כך רואים אנשים שיכורים לחלוטין ברחוב בכל שעות היום, והאמת שחוץ מלהיות קולניים וכל הזמן לצחוק זה דווקא לא נורא.

נקודות לחיוב: העיר עצמה ככל הנראה חייה מכספי ההימורים ולכן הם עובדים קשה כדי למשוך אליהם כמות גדולה של תיירים. הטיסות מסובסדות, הלילות במלון מאוד זולים (ב-circus circus יש חדרים ב-20$ ללילה שהם סבבה לגמרי, כך שמעתי), והאוכל טוב, מגוון ויחסית זול. מאוד נפוצות גם מסעדות בופה של אכול כפי יכולתך. אם מדובר ביום חם, ומשתכנים במלון יחסית מפואר, יום בבריכה ללא יותר מידי פזילות הצידה דווקא נראה מהנה ביותר.

דברים שלא עשיתי* ולכן לא אחווה דעה: ללכת למופע בערב (יש אחד בכל מלון - שירה, סטנד-אפ או קוסמים), לעשות קעקוע במכוני קעקועים הרבים, להתחתן במקומות שאפשר, לאכול במסעדות של שפים מפורסמים שיש בשפע בעיר. וכמובן, לצרוך תיירות מין מכל הסוגים**.

נסכם עם קומיקס של החבר מ"The Oatmeal":

* גילוי נאות - הייתי בעיר יומיים עם ההורים שלי, יכול להיות שבלעדיהם הייתי נהנית קצת יותר.

** בהזדמנות זו אודה לטיפוסים המפוקפקים הרבים ששיקול דעתם מצא לנכון לחלק לאבא שלי כרטיסים של זונות בזמן שהסתובבנו ביחד, ותרמו לחוויה הבלתי נשכחת בעיר.

מרינה

סן-פרנסיסקנים עילאיים ומתנשאים

אחד המקומות היפים והמהנים להסתובב בהם בסן פרנסיסקו הוא בניין המעבורת (ferry building). יתרונות - זהו מעוז האוכל הבריא והאורגני של סן פרנסיסקו, שממוקם בצורה אסטרטגית בבניין עתיק ויפייפה על חוף האוקיינוס. פעמיים בשבוע מתקיים בו שוק איכרים סטייל נמל תל אביב שבו ניתן לקנות כל טוב מהתוצרת המקומית. חסרונות - בתכלס, זה מקום פומפוזי ומנופח עם סחורה שתמחורה שווה את משקלה בזהב. חלק נכבד מהחנויות מלא במוצרים כה יאפים ובורגניים, שקשה להאמין שמישהו ממש קונה את זה והחנויות במקום עומדות בדמי השכירות העצומים. 

אבל למה להיות שלילית ולשפוט? אפשר גם ליהנות מיופיו של המקום, האווירה היאפית והמתנשאת המיוחדת וגם לצחקק על החשיבות העצמית והעיוורון הצרכני. לפני כמה ימים (טוב נו, זה גם היה בשביתה הגדולה) ערכתי במקום סיור קצר. את התובנות שלי מהסיור, אני מאגדת לרשימה קצרה, לה אקרא: 

"איך ליצור מוצר מצליח בשוק היאפי המקומי?"

1. נתחיל ב"איך". המוצר חייב להכיל תיאור כלשהו של אופן הכנתו. עדיפות לכמה שיותר מהמושגים הבאים: fresh, local, organic, hand-made, artisan, craft, eco-friendly. ב-local הכוונה היא בדרך כלל באיזור סן-פרנסיסקו (בכל זאת, האיזור הכי טוב בעולם), אבל גם מוצרים שהם מארה"ב זוכים לעדנה מסוימת - כל עוד כתוב בפירוש "made in the USA". התוויות האלה יכולות לתאר אוכל, אבל גם דברים אחרים.

2. אחר כך עוברים ל"מה" - מהות המוצר. בייחוד אם מדובר באוכל - מה הוא מכיל, וחשוב מכך, מה אינו מכיל. הסימון כאן מסתמך על תארים מהרשימה הבאה: gluten-free, sodium-free, fat-free, cholesterol-free. תוספת ניקוד מקבל תיאור של איזה ריסוס המוצר לא עבר (ראשי תיבות באנגלית שלא אומרת שום דבר), ואיזה כימיקלים אינו מכיל (אותו כנ"ל).
הקוראים הנאמנים זוכרים את אבחנתי הקודמת כי למעשה כל פריט אוכל בארה"ב חייב לבוא עם איזה מסר "בריאותי". גם אם זו בננה או פטרייה רגילה מוולמארט, תהיה עליה מדבקה מגוחכת שכתוב עליה good source for vitamin D. אבל, אם המוצר מתואר על ידי 2 תארים ומעלה מהרשימה הנ"ל הוא ראוי להיות מוכר ומתומחר כמו משהו למישהו עילאי ומתנשא באמת (גם אם הוא רק איכותי בכאילו). למשל, הג'לי המסוכר הבא, שעשוי ממאה אחוז סוכר - אבל מסומן כמוצר שאינו מכיל גלוטן או שומן! איזה יופי!

3. הקפידו להשתמש בסממני איכות שאינם קשורים למוצר שלכם ישירות, אלא משמשים כסממני איכות של מוצרים אחרים. כך ניתן לראות בתמונות למטה: תיקים שהם טריים ומיוצרים יום-יום בצורה מקומית (לא מתקלקלים במשלוח הארוך מסין כמו תיקים אחרים), החומץ מיושן (כמו יין!) בחביות שיושנו 25 שנה (לא פחות), ורוטב הברביקיו שמצויין בפירוש כי הוא מבוקבק נאפה (אולי עשוי מיין מקומי, אבל זה דווקא לא כתוב) וכו'.

 

4. המוצר חייב להיות יפה, מעוצב ואסתטי. ממש יפה. אם הוא יפה, מומלץ לדרוש עליו מחיר שערורייתי. המחיר השערורייתי הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר, אחרת גם אנשים עניים ולא מגניבים יוכלו לרכוש אותו. הכי מגניבה בקטגוריה הזו היא הפסטה הצבעונית הבאה (8$ לפני מס ל-250 גרם):

5. יתרונות כלליים נוספים

•  היצרן הוא מומחה בעל שם עולמי בקהילה מאוד מאוד מצומצמת / עבר תהליך הכשרה ארוך וסופר ספציפי / בעל ייחוס משפחתי של 4 דורות ומעלה בעיסוק המסויים הזה.
• ייבוא חומרי הגלם נעשה ממדינה שאינה בעלת קשרי מסחר עם ארצות הברית. 
• תהליך העיבוד הוא ארוך ויקר, על אף שקיימת לו אלטרנטיבה זולה ומהירה. עדיפות לתהליכים מאוד עתיקים כמו נגיד קטיף ידני של חיטה, או לתהליכים סופר מודרניים כמו שימוש בקרח יבש בשביל קירור. 
• תור ארוך וזמן המתנה ארוך יותר בשביל לקבל שירות. יותר ארוך, יותר טוב. 
• המוצר הוא מותג אם ורק אם מגיע עימו שק-קניות רב פעמי עם הלוגו, כדי לאפשר לקונים פוטנציאלים לזהות זה את זה בקהל. זוגות שיווצרו כך צפויים לגדל צאצאים, שיהיו דור נוסף של קונים מכורים. 
• באופן עקרוני, כמה שיותר יומרני, יותר טוב!

אי אפשר לסיים כזה פוסט בלי לבחור מנצח שמיישם את כל העקרונות. בשבילי, מדובר בקפה "Blue Bottle Coffee", רשת עם חמישה סניפים באיזור. מלבד קפה רגיל, הרשת מציעה קפה מאוד פופולרי בשיטת ה-"nel drip". הכוסות הללו נמזגות רק במהלך 6 שעות ביום, ובכולן עומד לפני החנויות תור ארוך מאוד. תהליך ההכנה הוא טפטוף מיוחד שהומצא ביפן, לכוסות מיוחדות - כמובן. המים שנמזגים אליו חייבים להיות בטמפרטורה מסוימת, אחרת הוא יהרס(!). בדף ההסבר המצורף לקפה בחנות מצויין בפירוש כי ההכנה מחייבת בריסטה בעל התכונות הבאות:
"a surgeon's hand, a novelist's resolve and a musician's capacity for improvisation"
(יד של מנתח, נחישות של סופר ויכולת אלתור של מוזיקאי).
בנוסף, מדובר בתהליך לא קצר של 10-15 דקות לכוס (מזמינים, ומחכים רבע שעה - זה לא מוכן מראש), ועולה 7$ לכוס קטנה. בהסבר יש גם את שמות החוות בגואטמלה והגובה שלהן מפני הים, אבל את אלו כבר חסכתי לכם. בסוף, אחרי שסובלים מהתור עד ההזמנה, מלחכות לקפה שיהיה מוכן ועוד לשלם על זה 7$ לכוס - הביקורות מהללות.

הו, צפון קליפורניה אהובתי, לעולם תמשיכי להיות בעיני חידה.

מרינה