תעודת כבוד (או: איך למדתי לאהוב את הפוליטיקלי קורקט?)

נושא הפוליטיקלי קורקט האמריקאי הוא נושא פופולרי כשמדברים על ההבדלים בין ישראל וארה"ב, וימלא ככל הנראה כמות נכבדה של פוסטים אצלי. בהתחלה, מאוד הצחיקה אותי הקורקטיות המקומית, שנראית פעמים רבות כמשהו מאוד מזויף. שמענו הרבה סיפורים על דוגמאות מופרכות ומגוחכות לכך שכל תקשורת כאן חייבת להיות נטולת כל אינפורמציה שיכולה אולי להיות מוגדרת כבסיס לאפלייה (בייחוד לא על בסיס גזע): אסור לכתוב בקורות החיים שלך את הגיל שלך, כי אז אתה "מכריח" את הבוחנים לעשות אפלייה על בסיס גיל; כשבאים לראות דירה אסור לשאול מי גר בבניין, כי אז אתה יוצא גזען וכו'. שני קטעים מצחיקים שראיתי בעבודה במו עיניי:

• יש לנו קבוצה די גדולה של סטודנטים ממקסיקו (הם גרים במקסיקו ויש להם תעודות זהות מקסיקניות, ורק באו לקיץ להתמחות). בתחילת הדרך אחד מהאנשים בצוות התייחס אליהם בתור "מקסיקנים". בגלל שיש בסביבה הרבה מאוד מקסיקנים אמריקאים הפנייה כנראה הפעילה רפלקס נזיפה באחד הבוסים, כי הוא רגיל לנזוף באנשים שמשתמשים בה לתאר אזרחי ארה"ב שהם ממוצא מקסיקני. זה כמובן יכול להיות נכון עובדתית, אבל מסתבר שפשוט אסור (!!!) להגיד כזה דבר. העובד ה"גזען" אומר לו שהם ממקסיקו, ולכן זה בסדר. דממה מעיקה ארוכה בחדר. השחזור המלא, דקה אחר דקה:

A  - "The Mexicans ...."

B - "You're not supposed to call them Mexicans".

A  - "But they're from Mexico".

B - "oh".

• אנחנו עובדים הרבה עם מכונות קטנות שמקבלות שמות לפי הצבעים שלהם (ילדותי, אבל עובד מצויין): כחול, כתום, שחור. יום אחד "שחור" חזר מתיקון והביא אותו שליח של פדאקס. מישהו בדיוק נכנס לדלת וצהל "oh, it's black!", ואז המבט שלו התחלף במבט אימה כי הוא לא ידע האם השליח, שעמד עם הגב עליו, הוא שחור או לא. גם כשהסתבר לו שהשליח היה מקסיקני (-אמריקאי), הבחור לא הפסיק במשך דקות ארוכות להתנצל בצורה מוגזמת ומעיקה. בראש שלו נחצה קו אדום דימיוני, שלעולם לא יוכל לסלוח לעצמו עליו, אפילו אם מדובר ברובוט בצבע שחור. 

אלה הן דוגמאות קיצוניות למדי ל"מדיניות" שנהוג לכנות ה-politcally correct (הגדרה מקיפה מויקיפדיה).

דיברתי על הנושא באריכות עם הבוס שלי פה, והוא הסביר לי שאני לא יכולה להתייחס לנושא מבלי להתייחס למקורות ההיסטוריים שלו. אסור לשכוח שלא לפני זמן רב הייתה בארה"ב הפרדה בחוק בין שחורים ללבנים. הפצע עדיין יחסית "טרי": מסתבר שכשאחיו הגדול של הבוס התחיל ללמוד בתיכון, הייתה זו השנה הראשונה שבה למדו התלמידים בכיתות מעורבות (והוא במקור ממיסיסיפי ומספר על זה שהתהליך לא עבר חלק). מדובר במטען רגשי היסטורי לא קל.

אולי זה ניתוח בגרוש, אבל ברור שחלק מהקורקטיות "המוגזמת" היא בעצם תגובת נגד. הנשיא השחור הראשון כנראה פתח הזדמנות לאמריקה להכות על חטא. אנחנו בעיצומה של תקופת שיא של פתיחות - רק צריך לשים לב לרשימת הסרטים האפיים של השנה: "42", סרט על מאבקו של שחקן הבייסבול השחור המקצועי הראשון; "המשרת", סרט שמתאר את חייו של אדם שחור ששירת 5 נשיאים בבית הלבן בתקופה בה בוטלה ההפרדה הגזעית; "12 שנים כעבד", סרט על תקופת העבדות המלווה אדם חופשי שהופך לעבד במטעים בדרום ארה"ב. כל שלושתם עטורי כוכבים ותקציב - אני אתפלא מאוד אם הזוכה באוסקר על הסרט הטוב השנה יצא מהרשימה הזאת (תזכרו שאמרתי את זה).

לנושא יש נוכחות תקשורתית ופוליטית גבוהה, ויחד עם התמיכה הדי רבה במדיניות הפוליטיקלי קורקט, גם מימין וגם משמאל מעבירים ביקורת על הנושא. בגדול, מימין יש את נושא הפגיעה בחופש הביטוי, ומשמאל, אנשים מאמינים שכל ה"מבחוץ" לא תורם הרבה, ופוליטיקלי קורקט היא מסכה מזויפת שגורמת לאמריקאים להרגיש טוב עם עצמם, אפילו שהשיוויון עוד רחוק (דוגמה יחסית מצחיקה).


בינתיים, אפילו אם תגובת הנגד נראית לי לעיתים קצת מוגזמת (למשל כאן), כן יש משהו יפה בלחשוב שהילדים שגדלים היום לא ישמעו כאלה אבחנות, ומישהו שכן מדגים התנהגות גזענית יהפוך בלחץ חברתי למוקצה. מאז שהתחלתי לחשוב על זה ככה, אני משתדלת לא לגחך, אלא מאוד לתמוך. לא יזיק לנו לקבל קצת מהסובלנות הזאת בארץ.

עדכון קצר: הנבואה התגשמה ו-"12 שנות עבדות" אכן זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ב-2014

גאראג' סייל סטייל

נושא מכירות החצר הוא אולי ההבדל המהותי ביותר בין החיים בישראל ובארה"ב. כמעט לכל אחת מהתופעות האחרות שאני מדברת עליהן בבלוג תמיד ניתן למצוא איזו מקבילה מקומית. אולי קטנה, בוסרית, אבל תמיד משהו. כולן, חוץ מנושא ה - Garage sale. 

לפני שאתחיל להסביר מה זה, ומה האבחנות הסוציאולוגיות שלי עליו, אנסה להוכיח עד כמה זה פופולרי בעזרת מפה. המפה שלמטה מתארת את כל מכירות החצר שנערבות במרחק של עד רבע שעה נסיעה מהבית שלנו. בסוף שבוע אחד. ואלה עוד רק המכירות שפורסמו באתר, כן? שימו לב שיש שני סוגים של נקודות ציון במפה - הנקודות הסגולות הם כתובות מדויקות של מכירות ואילו הנקודות הירוקות הם איגוד של מספר מכירות. המספר בתוך הנקודות הירוקות מסמן כמה מכירות יש סביב הנקודה הזאת, ויש כמה מקומות שבהם הוא 7 או יותר. צריך להדגיש שלא מדובר בסוף שבוע מיוחד - לא סופ"ש ארוך או עם חגים. כנראה שבאופן כללי, בקיץ יש יותר מכירות מאשר בחורף, אבל בלי להגזים - זאת תמונת המצב בכל סופ"ש וסופ"ש.

פשוט מדהים.

מקווה שהצלחתי להוכיח שמדוברת בתופעה חברתית מקיפה. הנושא הזה פופולארי במיוחד לפני מעבר דירה, בעת מותם של הדיירים הנוכחים (לזה קוראים "estate sale") או כל פרק זמן שבו מצטבר לאנשים מספיק ג'אנק בבית כדי לשתף אותו עם אנשים אחרים. בסוף השבוע המיועד הם מוציאים הכל (בגדים ישנים, מוצרים לתינוקות, ספרים, דיסקים, ריהוט, מנורות ועוד) ופורסים את זה מול הבית שלהם או בחנייה. המכירה תמיד מכילה גם קמפיין שיווקי שנע בין לתלות שלטים מכווינים מהצומת הראשית הקרובה אל הבית ועד לעשות לאירוע ספירה לאחור עם פרסומים יומיים בקרייגסליס (craigslist). 

מהבנתי, הנושא הזה נולד משתי תופעות מהפוסטים הקודמים - האהבה לקניות מהפוסט הקודם, ותפוצתן הרחבה יחסית של חנויות היד שנייה. המכירות האלה תפורות על אנשים כמוני שיש להם תחושה שמספיק חיפוש יביא אותם למצוא אוצר אמיתי. האשלייה הזאת, לצערי, לא עוברת גם אחרי 2-3 מפגשים עם המציאות הכאובה שטופחת בפנים: ג'אנק של אנשים אחרים זה פשוט ג'אנק של אנשים אחרים. למזלי, בסופי שבוע נתי נוהג באוטו ומונע ממני להתחיל לעקוב אחרי השלטים מכל צומת וצומת.

אז עד עכשיו היינו בבערך 3 כאלה, כולל אחת (הכי טובה!) שהייתה פירוק של מסעדה. קנינו מכונת קפה לא מרשימה ב-10$, מטחנת פלפל עצומה ב- 2$, עציץ ב-3$, ומזלג ב- 0.5$ (במעבר לכאן פתאום נהיו לנו רק ארבעה מזלגות והיינו במצוקה). מאז המכירה האחרונה בה נכחתי עברו חודשיים. פרק הזמן שעבר הביא אותי למסקנה האחרונה בנושא: 

לא משנה כמה העסקה שעשיתם מעולה (אתם חושבים שהיא מעולה ממש) וכמה אתם גאים בעצמכם על כוח הרצון שהביא אתכם למצוא משהו בערימות הפריטים הלא שימושיים בכלל - לעולם, אבל לעולם לא יעשה בפריט שקניתם שום שימוש: מכונת הקפה שלנו יושבת ומעלה אבק על הפסאודו-שיש במטבח, מטחנת הפלפל העצומה עדיין בקופסא המקורית שלה במדף שאני בכלל לא מגיעה אליו, והעציץ הנהדר שקניתי גוסס לאיטו בפינה בשולחן שלי במשרד. ימיו ספורים.

זה כמובן לא מונע ממני להמשיך בחיפושים תוך הימנעות מאכילה עם המזלג החדש.

מכונת הקניות האמריקאית

הפעם אנסה, באדיבות ויקיפדיה, להסביר את התופעה המסתורית הבאה: פחות או יותר בשנייה שנוחתים בארה"ב מרגישים פתאום שצריך להתחיל לקנות, ולקנות הרבה - ולא כי הכל זול או איכותי, ולפעמים אפילו להפך. כאילו עוברים מעין שטיפת מוח מתוחכמת בהרבה ממה שהייתי רגילה אליו בארץ. קודם אנסה להסביר "למה" זה ככה, ואח"כ קצת "איך". 

אז למה זה חשוב שאנשים בארה"ב יקנו הרבה? ארה"ב היא שוק הקונים הכי גדול בעולם אם שופטים לפי התל"ג. באופן כללי, התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) הוא מדד להבחנת חוסנה הכלכלי של המדינה ואיזושהו מדד לעושרה. התל"ג של כל מדינה מורכב מארבעה גורמים: צריכה פרטית, השקעות, הוצאות הממשלה, והייצוא נטו (ייצוא פחות ייבוא). המדד היותר פופולרי הוא לחלק את התל"ג לנפש, אבל זה לא קשור. 

מתוך התל"ג האמריקאי, הצריכה הפרטית של אזרחי ארה"ב מהווה 71% אחוז. האחוז הגבוה וגודל השוק העצום נותנים לה את המקום הראשון בדירוג העולמי (אומנם שבליבריה הצריכה הפרטית היא 184% מהתל"ג, אבל זה שוק פצפון ובטח גורמת לזה איזו אנומליה מצחיקה). נתון עוד יותר מדהים הוא שהצריכה הפרטית בארה"ב מהווה 30% מכלל הצריכה הפרטית בעולם, בעוד שגרה פה רק כ-4.5% מהאוכלוסייה העולמית. 30 סנט מכל דולר "פרטי" שמשולם בעולם הם אמריקאים - mind-blowing. לשם השוואה, בישראל-צרפת-אוסטרליה ועוד כמה מדינות נורמטיביות הצריכה הפרטית היא ב-56-58% (בטבלה), למרות שירון זליכה אומר שזה נמוך מידי.

מדינה ש-70% מהתל"ג שלה הוא בצריכה פרטית, לא יכולה להרשות לעצמה להפסיק לקנות. להגדיל את הצריכה הזאת משמעו צמיחה נוספת וקיטון או דריכה במקום הוא בהכרח משבר (גרף היסטורי). הכלכלה כאן משומנת היטב בידי מכונת הצריכה האמריקאית, והתושבים המקומיים, עם הרבה עידוד, ממלאים את התפקיד היטב. להבין את זה גרם פתאום לחלק גדול מההתנהלות להיות יותר ברור:

הקניון המקומי הוא עצום. אני מצרפת תצלום אוויר שלו עם מדידת מרחק, וזה אפילו בלי לרמות ולהכניס גם את הקולנוע. הוא, וכמוהו עוד שלל מרכזים מסחריים מלאים באנשים בכל שעות הפתיחה ובכל ימות השבוע. המודל היותר הנפוץ הוא משהו שאולי דומה למרכזי "ביג" בארץ, רק שהחנויות הרבה יותר גדולות.

הרשתות העממיות - וולמארט, טארגט וקוסטקו הם מעין סופר משודרג שיש בתוכו סופר, ריהוט, ציוד ספורט ואלקטרוניקה, בגדים ובית מרקחת. גם כשכל מה שרציתי היה מחבט טניס, ביליתי שם כמעט שעה. בחלק מהרשתות (בייחוד בקוסטקו) יש גם דגש על קניות בסיטונאות: אריזות מאוד גדולות לשימוש ארוך-טווח מאוד בזול מאוד. סיפור שהיה: לפני כמה שבועות ערכנו על האש לאנשים מהעבודה. נתי עשה רשימת מצרכים, שנועדה להאכיל קצת פחות מ-20 איש. בממוצע, האריזה הכי קטנה שהייתה בקוסטקו הייתה גדולה פי שתיים ממה שהיה ברשימה.

עוד סממנים: גודל האריזות והעגלות, העיסוק המוגזם בקופונים (בערך חצי קילו בדואר כל שבוע), מדיניות החזרה מופרכת (עדיף כבר שתקנה ותחזיר), מעגל סוף העונה התמידי בו בכל חנות בכל עת יש פריטים בהנחה (חפשו באחורי החנות פעם הבאה שתבקרו), שוק רווי מוצרים מאוד זולים באיכות נמוכה שצריך להחליף הרבה, כרטיסי אשראי שיכולים להיות מונפקים על ידי כל חנות וחנות באופן מיידי, העובדה שבכל קנייה מציעים לך למשוך עוד מזומן מהחשבון שלך ("?would you like cash back"), אפילו הריחות של כל חנות מתוכננים היטב (בדרך כלל ריחות של מאפים) ועוד. בדיעבד אפילו בועות נדל"ן נראות פתאום טבעיות: כשמתרגלים לקנות כל הזמן הכל, גם צריך לעבור דירה כי מתישהו נגמר המקום. 

אם מחפשים "למה אמריקאים קונים כל כך הרבה" בגוגל: יש הרבה אשראי ואין תרבות של חיסכון, קונים הרבה דברים שלא צריכים (יש טענה שיותר מעשרה אחוז מהצריכה הלכו לסירות קייט, תכשיטים, הימורים, וממתקים), חושבים שזה יעשה אותם יותר שמחים (זה ספר), קונים הרבה דברים באיכות נמוכה בזול, ולפי הניו יורק טיימס, הקניון זה בכלל בילוי לא רע.

 
לקראת הסוף נשים את הביקורתיות בצד - חייבים להודות שתרבות הצריכה גם יוצרת פלאים קפיטליסטים נהדרים. הרוב כאן זול בבערך 5-10% מבארץ, אבל יש כמה מוצרים שהמחיר שלהם פשוט מדהים:

• מעל הכל, דגני בוקר יכולים לעלות אפילו 3$.

• לג'ילט אין פה מונופול ולכן הדיאודורנט שלהם עולה פה 4$ ולא 30 ש"ח כמו בארץ.

• קניות בסיטונאות (אריזות של 24 פחיות, שקי גרנולה של 2+ קילו) משתלמות מאוד מאוד. זוכרים שכתבתי על מחירי הבירה באחד הפוסטים? אם קונים שישייה עולה כמו בארץ, אבל מסתבר שאפשר לקנות גם חבילות של 24 ושהם יעלו פחות משתי שישיות.

• כנ"ל פחיות של קולה, שמהבנתי יותר מקובל לקנות כאן מאשר בקבוקי שתייה גדולים. כלומר, אם עושים אירוע אז בקבוקים זה בסדר, אבל אם זה סתם כדי להחזיק במקרר לצריכה אישית, אז מה שנהוג כאן זה פחיות. הכי זול שראיתי היה מבצע של 36 פחיות ב-11$ - פשוט מטורף. 

• כל סוג של ציוד ספורט (קניתי בוולמארט מחבט טניס חדש ב-!26$).

• הדלק פה הוא בדיוק חצי מחיר. זה כנראה לא קשור לקפיטליזם, אבל צריך להזכיר את זה כמה שאפשר. 

מרינה

נ.ב. - יש המון קריאה על הנושא, בייחוד בגלל שהצריכה האמריקאית היא גם מרכיב עיקרי בצמיחה העולמית. למתקדמים (לא לי), המצגת הזאת מתארת כל מיני אפשרויות לדברים שיחליפו את הצריכה האמריקאית בעתיד. 

גאווה בסן פרנסיסקו 2013

כמשתתפים קבועים במצעד בתל אביב, התכוננו והתרגשו מללכת למצעד פה. המצעד בסן פרנסיסקו הוא בין הגדולים והותיקים בעולם, וחגג השנה את הפעם ה-43 בה הוא נערך. הייתה צפויה חגיגה כפולה ומכופלת, כי שבוע לפני המצעד הוחלט בבית המשפט העליון להתיר להתיר רישום של נישואים חד מיניים - אירוע ראוי! למעשה, בוטל חוק ישן שהתיר למדינות להשתמש בחוק פדרלי על מנת לפסול נישואים כאלה, ועכשיו כל מדינה יכולה להחליט בעצמה מה לעשות בנושא.

בקליפורניה היו נישואים אלה מותרים לתקופה קצרה של כשישה חודשים ב-2008, עד שמשאל עם על מה שכונה "הצעה 8" (prop 8) החליט לאסור אותם בחוק. הנקודה הזאת מפתיעה מאוד, כי באמת לא ניתן לדמיין סביבה יותר ליברלית מסובב סן-פרנסיסקו. אבל, כמובן שסובב סן-פרנסיסקו אינו מייצג את הלך הרוח בארה"ב, ומסתבר שגם לא ממש את קליפורניה. אפשר להסתכל על מפת ההצבעה באותו משאל העם (הצבעה ל"כן" היא נגד נישואין חד-מיניים, "לא" היא בעד), ולראות את ההתפלגות יפה: ליד הים יש יותר ליברליים ופרו-זכויות אדם, וככל שנכנסים פנימה נהיה יותר שמרני. זה מאוד מזכיר את מפות התפלגות ההצבעה רפובליקנים-דמוקרטיים (למשל, כאן, בבחירות 2012*).

אחרי אותה פסיקה בבית המשפט העליון, כל מדינה צריכה בדרך כלל 22 ימים על מנת לדון בהחלטה לגבי המדינה עצמה. בקליפורניה, בהליך מזורז למדי, הוחלט לקבל את הפסיקה תוך פחות מיום. השמועה אומרת שטקסי הנישואין בבניין העירייה בסן פרנסיסקו נמשכו אל תוך הלילה בין שבת לראשון, היום בו נערך המצעד.

ועכשיו למצעד. האירוע הוא מצעד במובן האמריקאי של המילה - "parade". לאורך רחוב מאוד מאוד ארוך ומגודר עומדים כמיליון וחצי אנשים וברחוב עצמו עוברת תהלוכה. בתהלוכה הולכים אנשים, או נוסעים אנשים במכוניות פתוחות, משאיות או במות (מה שתבחרו ל-floats). משעות הבוקר המוקדמות - עשר בבוקר ועד לפחות ארבע בצהריים (אז אנחנו עזבנו), תנועת התצוגות על המסלול לא פסקה לרגע.

מה על הבמות? הפגנת כוח מטורפת של הקהילה פה. ראשית, ממסדית: ראש המשטרה ואחריו מלא עובדים, ראש מכבי האש ואחריו מלא עובדים, השריף המקומי (מתישהו אני אבין מה תפקידו) ואחריו עובדים, וכך גם העירייה, שומרי היערות, עובדי הזבל ועוד ועוד. בולטים במיוחד היו כל הפוליטיקאים של העיר, או המועמדים לתפקידים וכל חברי מועצת העיר. אחריהם, הגיע החיבוק המסחרי: בנק אוף אמריקה, צ'ייס (עוד בנק), חברות טיסה (לפחות שלוש), רשתות סופרמרקטים, חברות הובלה, סוכנויות רכב, חברות טכנולוגיה - פייסבוק (שהרשימה והביאה כ-10% מעובדי החברה, ובאוטובוס שלה היה מרק צוקרברג בכבודו ובעצמו!), גוגל,vmware, salesforce, זינגה, חברות קבלנים, רשתות אופנה, ערוצי תקשורת ועוד ועוד ועוד. וגם מערכי התנדבות, בתי חולים, ספריות בעיר ועוד המון המון גופים קשורים יותר - למשל, הקו החם נגד התאבדויות בני נוער, וקשורים פחות - למשל, העמותה למלחמה בברית המילה (?!).

מצד אחד, כנראה פחות כיף מהריקודים לאורך המסלול בתל אביב, ומצד שני, ממש מפגן של קהילה "בשלה". כמובן שבצילומים לעיתונות (גם כאן וגם בישראל) נהוג לסקר את הצבעוני, הצעקני או העירום הארעי, אבל כאן היה משהו הרבה יותר family friendly. גם רבים מההולכים היו יד ביד עם המשפחות שלהם, לפעמים עם עגלות ילדים, וגם בקהל נראו הרבה משפחות צעירות ומבוגרות. גל החתונות מהערב הקודם הביא גם לאחד המראות המרגשים במצעד: זוג מבוגרים שנשאו תמונה שלהם ביחד בתור אנשים צעירים עם הכיתוב "47 שנה ביחד", וגם שלט שנכתב עליו "הרגע נישאו".

אחרי המצעד היו ככל הנראה מסיבות והופעות אבל היה כל כך צפוף שהחלטנו ללכת הביתה - בכל זאת עמדנו מלא שעות ואנחנו כבר זקנים מידי לדברים כאלה. הנה כמה תמונות שצילמנו במהלך האירוע: מכונית השריף, השורה שפותחת את החלק של פייסבוק, חמת חלילים ותצוגה של הסופרים של safeway של ירקות בצבעי הגאווה.

בשנה הבאה בתל אביב הבנויה!

* - אגב, מפת התפלגות הבחירות בארה"ב באה מאתר די מגניב שעושה מתיחות למפה לפי כמות האנשים במדינה ומספר האלקטורים. די מעניין ויזואלית.