רשימת מלאי #7: לא אוהבת, לא שונאת

בבלוג הזה עשיתי קריירה מלמנות את ההבדלים הדרסטיים והעקרונים בין החיים בארץ ובארה"ב, על ידי הפרדתם לשתי קבוצות זרות של מרכיבים - אלו שאני אוהבת, ואלו שאני לא אוהבת, ממש לא אוהבת ואפילו שונאת. אבל החיים הם לא שחור ולבן, והולכת ומתמלאת לי הרשימה של הדברים שהם מאוד שונים, אבל לא מעוררים אצלי שום רגשות מיוחדים ואני אדישה אליהם לחלוטין. לשם כך מוקדש הפוסט הזה - הרשימה המלאה של ההבדלים הכי פרווה בין ישראל וארה"ב.  

• אריזות מצעים מגיעות בלי כיסוי מזרן (זה עם הגומי), אבל עם סדין פשוט.
• איזור הארוחות להפשרה בסופר גדול שווה לשאר הסופר.
• ליד תיבות הדואר יש חריץ בו אפשר לשים מעטפות לדואר יוצא. אין תיבות דואר ברחוב.
• בגלל שכל הבתים הם מעץ, ומסיבות היסטוריות אחרות, בכל פינת רחוב יש ברז כיבוי. לפעמים זה מקצץ משמעותית בחנייה הפנויה. לא שיש בעיית חנייה מחוץ לערים, אז רק בסן פרנסיסקו זה קצת משנה.
• תהליך התשלום במסעדות: המלצר לוקח את כרטיס האשראי להעביר בקופה, ואחרי שמחזירים אותו, כותבים על החשבונית כמה רוצים להשאיר טיפ.
• תהליך התשלום בסופר: הקופאית מסמנת לך מתי להעביר את הכרטיס בעצמך בעמדה הייעודית לכך. גם שנה אחרי אני שוכחת מזה ומושיטה לקופאיות את הכרטיס בכל קנייה. 
• אי אפשר לקנות אלכוהול בסופר בלי תעודה שמונפקת על ידי המדינה. הרישיון הישראלי שלנו מספיק טוב בשביל לנהוג פה, אבל בשביל לקנות בירה בסופר חייבים דרכון. כמו כל ההוראות מלמעלה, גם ההוראה הזאת ממולאת בקפידה.
• אנשים שמחזיקים שלטים בעמידה בצמתים ורוקדים איתם היא דרך לגיטימית לפרסם מסעדות ושירותי תיקונים לרכב.

זה עובד ?

• גיל השתייה החוקי הוא 21, ומקפידים עליו במסעדות. אני אדישה כי אני כבר זקנה בלה.
• לפני כל התכנסות, הרצאה או הקרנת סרט מעבירים תדריך בטיחות בו נאמר היכן יציאות החירום ואילו חלקים באולם משתמשים באיזה מהם, וזה למקרה שתפרוץ שריפה במהלך האירוע (רציני לגמרי).
• בבתי הקולנוע המקומות אינם מסומנים, והישיבה היא על בסיס מקום פנוי גם ברשתות הגדולות ביותר. בגלל זה לפעמים אנשים מגיעים הרבה זמן לפני תחילת הסרט. אולי זו קונספירציה לגרום להם לקנות עוד פופוקורן. לא ברור.
• כניסה לתוך סן פרנסיסקו ביום חול משמע חתימה על חוזה בלתי כתוב לוותר על ניסיונות החיפוש, ולהיכנע לתשלום על חנייה. מאבחנותיי, גם ישראלים שהיו מחנים את האוטו 3 ק"מ מהחוף בדיונות כדי להימנע מתשלום, ישלמו בחדווה כאשר מדובר באתרי תיירות עמוסים. במקרה קיצון אחד, במהלך אירוע, שילמנו 35$ על חנייה ליום שלם. שווה כל שקל, ומצד שני העובדה שאני מספרת לכם על זה עכשיו מראה שזה קשה על הנפש הישראלית. 
• האור הצהוב ברמזור (בין הירוק לאדום) נמשך יותר זמן מאשר מקבילו הישראלי. האתר הזה טוען שכמות הזמן פרופורציונאלית למהירות המותרת באותו איזור. בעוד שבישראל אורך הצהוב ברמזור הוא 1.5-2 שניות, כאן מדובר בלפחות 3-3.5 שניות. 
• מותר לפנות ימינה כאשר יש אדום (עם מתן זכות קדימה!), כשפונים שמאלה ברמזור ירוק צריך לתת זכות קדימה לתנועה ממול. זה מבלבל - תהיו זהירים. זה להיט כשרוצים לפנות ימינה, ואיטי ולעיתים מפחיד כשרוצים לפנות שמאלה - סך הכל: ככה ככה.

אני צופה שהרשימה הזאת תתעדכן ככל שהצעות נוספות יזרמו בהערות. שיהיה לכולם יום שלא מעורר תחושות חזקות מידי.

משבר חוב (הלוואות הלימודים)

מי שמבלה את ימיו בעבודה עם אמריקאים בשנות הפוסט-קולג' לא יכול להתחמק מהדיון הער בנושא חוב הלוואות הלימודים. כך גיליתי שבחור מהעבודה שהוא אחד המבריקים והורסטילים, מהנדס, בן 31 ורווק חייב הלוואת סטודנטים של 55K$. הוא אומנם סיים את הלימודים קצת מאוחר, אבל למד באוניברסיטה ציבורית כאן בסן חוזה (היא בסדר, אבל לא איזה משהו יוקרתי) - וכך 4 שנות לימודים, כפול 15K$ לשנה שכר לימוד, הוצאות מחייה ואולי איזה אוטו שקנה בדרך מביאים אותו לכזה חוב. 

חובות הלוואות הלימודים הם בעשירייה הראשונה של הנושאים הכלכליים הבוערים בארצות הברית. התופעה הוחמרה מאוד בעשרים השנים האחרונות, כנראה מסיבות היסטוריות כמו הורדת התמיכה הממשלתית באוניברסיטאות, עליית מחירי ההשכלה הגבוהה לרמה הגבוהה בעולם, העלאת רמת החוב המותרת פר סטודנט, ומוכנות הממסד הממשלתי והפרטי להעניק את ההלוואות לכל דורש (וכנראה להרוויח מהן הרבה הרבה כסף).
אז מה כל כך חמור? המספרים הרשמיים מדברים על כך שלפחות 70% מהסטודנטים לתואר ראשון לוקחים הלוואה כזו, וזאת מבלי להחשיב חובות נוספים לכרטיסי אשראי או לקרובי משפחה. הסטודנט הממוצע ב-2013 חייב בסיום הלימודים 30 אלף דולר, והמספר הזה צפוי לעלות בשישה אחוזים נוספים השנה. סך החובות, שעכשיו עומד על קרוב לטריליון דולר (אלף מיליארדים), כמעט הוכפל מאז 2007, וב-2010 עבר לראשונה את סך החובות לכרטיסי האשראי (נתון די מדהים כי רק ל-40 מיליון מ-300 מיליון אמריקאים יש הלוואת לימודים, אבל למרבית מחזיקי כרטיסי האשראי יש יותר מאחד). 60% מהחובות עדיין מוחזקים על ידי בני 30 ומעלה, כלומר, רק שליש מצליחים להחזיר את ההלוואה תוך עשר שנים (!). בקיצור, המצב בקאנטים. חשבתי שאולי הממוצע פה מטעה אבל עיון קצר בנתונים בבתי ספר שונים בקליפורניה לא עודד אותי (אם אתם רוצים לבחון את שכר הלימוד וכמות החוב באוניברסיטה מסוימת - אפשר לראות כאן, רק לזכור שאלה הנתונים ב-2012, ומאז הם עלו בבערך 12%).

בוגרים מציאותיים

כמות נכבדה של דעתנים כבר רואה בהשכלה הגבוהה בועה: לכאורה מדובר במוצר מבוקש על ידי יותר ויותר אנשים ולכן בעצם צפוי שהמחירים יעלו כל כך. אבל, וזה אבל גדול, התארים שמתקבלים פחות ופחות מבטיחים לבוגרים הצעירים עבודה מכניסה או עבודה כלשהי. במצב בו מוכנים לתת הלוואות עם מדיניות החזרים מהשוק האפור לכל פונה, ברור שמי שמרוויח כאן הם לא הסטודנטים והסטודנטיות. לנושא הבועה יש כמה מבקרים: חברת הקונגרס אליזבת' וורן היא נושאת הדגל במאבק להקל על תשלומי התלמידים ומוחה על העובדה שהמדינה לווה כסף סיני בריבית נמוכה ומלווה אותו בריבית גבוהה לתלמידיה. היזם פיטר תי'ל הקים את מלגת ת’יל, שמעניקה לכ-20 צעירים מתחת לגיל 20 מלגה בגובה 100 אלף דולר – בתנאי שהם לא ילכו לאוניברסיטה, אלא ילכו להקים חברות, יעסקו במחקר או ישתלבו בתנועות חברתיות – כלומר, ינסו להשפיע על העולם, רק לא באקדמיה. אבל, החוק שוורן הציעה נדחה על הסף בסנאט ביום רביעי האחרון ו-20 המלגאים של ת'יל לא מהווים מסה קריטית של תלמידים: השינוי עוד רחוק. 

לאורך ההיסטוריה בעולם המודרני, לימודים אקדמיים היוו השקעה טובה בעתידם של הלומדים. האמירה האחרונה עדיין נכונה: על אף שחייהם של בוגרי תיכון ברחבי ארה"ב הם מגוונים מאוד, בחישוב על ממוצעי המשכורות לאחר התואר ברור כי עדיף להיות בוגר אוניברסיטה. בוגרי אוניברסיטה למעשה מבצעים השקעה בעתידם, ואם מסתכלים על זה בתור השקעה, היא עדיין בעלת תשואה חיובית. אבל, ארה"ב נהייתה המקום היחיד בעולם שסף הכניסה לעולם האקדמי הוא כל כך גבוה. בעוד שחלק ממדינות אירופה הפכו את ההשכלה למשהו יותר קרוב לזכות בסיסית, כאן היא מוצר חובה שניתן לגבות עליו הון עתק.
ככל שתופעת השקיעה בחובות מחמירה מתרבים גם תסמיני הלוואי. היא מובילה בעיקר לכמות די מדהימה של נושרים מהלימודים (רק 56% מסיימים אחרי 6 שנים), דוחפת לפיתוח אלטרנטיבה זולה בצורת שוק התארים שניתר להשיג בלמידה מקוונת און-ליין (עדיין בוסר, אבל כנראה שעוד חמש-שש שנים המצב יראה אחרת), עלייה במצוקות כלכליות של ההורים המממנים (בפינת ההומור בנושא), ולעיתים רחוקות מובילה לקריאות אנארכיסטיות שלא לשלם את ההלוואות, ללא השפעה ברורה. 

בכל מקרה, עכשיו גם עשו על הנושא גם סרט דוקומנטרי וזה הטריילר שלו (שימו לב לרמת המניפולציה הרגשית).

או מיי גאד, חיכיתי יותר מידי עם פרסום הפוסט ויום לפני דה-מארקר פרסמנו כתבת תחקיר בנושא. קצת ארוך ומתעקש לדחוף את גם את ישראל (יש הרבה בעיות בישראל, זו לא אחת מהן), אבל מומלץ למתעניינים.

בונים, תופרים, מלחימים, מתכנתים

ההרגשה שלי היא שאמריקאים הם אנשים שאוהבים לעשות דברים בידיים ובעצמם יותר מהיהודים הלא-גלותיים בישראל. בניגוד לאתוס היהודי העירוני (טוב להיות עורך דין, רופא ורואה חשבון), אמריקאים - בייחוד גברים אמריקאים, הם בעלי כישורי הישרדות ייחודיים. הם מקבלים אוטו בגיל מוקדם ולכן תמיד ידעו להתעסק בו, יש להם שיעורי נגרות בבית הספר, יש להם חנייה מלאת ציוד לעיבוד שבבי וגם נראה שיש להם זמן (לא שעובדים בעמק הסיליקון פחות קשה מהארץ, אני חושבת שזה בגלל שהם עושים פחות ילדים). 

כל האבחנות האלה הן סובייקטיביות ושגויות להפליא ומייצגות את האמריקאי ה"ממוצע" כפי שאני תופסת אותו מהטלוויזיה. אבל בסופ"ש האחרון סוףסוף קיבלתי טיפה צידוק לתחושה בתערוכה גדולה שמתקיימת פה כל שנה ועונה לשם המפואר: makers faire - יריד היוצרים (או בונים או עושים). המקום הזה מיועד לאנשים המתעניינים בכל פניה וצידיה של תת-התרבות של המייקרים (זו תת תרבות לפי ויקיפדיה). מי הם המייקרים? זו שאלה מעט פילוסופית. לפי מה שראיתי ביריד הם יכולים להיות אומנים, מתכנתים, פסלים, תופרים - כל אדם ששם לעצמו משימת שכוללת איזושהי יצירה. יותר טוב ממני יספרו התמונות בסוף הפוסט.

ירידים כאלה אולי אפשר להגיד שיש גם בארץ (נגיד, כזה שהתרחש שבוע שעבר) אבל מה שיפה בגירסא האמריקאית היא ההמונים והמסחריזציה - שהולכים יפה מאוד יד ביד. בלי הרבה כסף - לא תהיה תשתית להביא את הקהל. אבל, מרגע שהקהל הגדול מגיע - החברות הגדולות שמחות להשקיע כסף ועל ידי כך - למשוך עוד קהל. מפה לשם מתפתח כאן בסן מטאו, 25 דקות נסיעה מסן פרנסיסקו, האירוע הגדול מסוגו בעולם - עם חמישים אלף מבקרים ביומיים. מה בתערוכה? חברות מסחריות מוכרות קונצפטים ומוצרים, אמנים מציגים יצירות, הרבה סדנאות תכנות, הלחמה, תפירה, אוריגמי, אופנה, משחקים, הדפסת תלת מימד - וכל זה גם לילדים, עם מיצגים אומנותיים ענקים וכמה עשרות טונות של ג'אנק פוד. אני ונתי היינו שם יומיים כדי לקדם את מצלמת 360 המעלות הזאת, ואין ספק שאני ממליצה על הביקור בחום. 

דברים שחשוב לשים לב אליהם: מדפסות תלת מימד שנהיות טובות יותר, זולות יותר ומהירות יותר כל שנה. צ'יפים שניתן לתכנת לפרויקטים ביתיים כמו Raspberry pi, Beagle board, Arduino נהיים יותר פשוטים יותר לתכנות (בחיי שראיתי ילד בן עשר עושה לאנשי המכירות חקירה צולבת לגבי המפרטים). בכלל, מהרושם שלי, אין משהו יותר טוב לילד כיום מלהתחיל להתעסק בדברים האלה.

ועכשיו, תמונות:

תצוגות באולם החושך

התמנון יורק האש עושה זאת כל שעה עגולה

השכנים שלנו לתצוגה: "ONEwheel" עושים סקייטבורד אינטואיטיבי עם גלגל אחד בלבד!

רובוטים מקשקשים לבנייה עצמית

כשהכיסא הזה מזהה שמישהו יושב עליו ומנופף בכנפיים

לא בטוחה אם זה קטר אמיתי או שיחזור, אבל זה מוציא אדים ומריח לא נעים

גימיקים של מדפסות תלת מימדיות לשימוש ביתי (בדרך כלל לאובייקטים בגודל 15X15 ס"מ). מאחוריהם מדפסות תלת מימד שעולה 199$.

לב שבנוי מגלגלי שיניים (כולם מסתובבים באופן תקין), וכל החלקים הודפסו במדפסת תלת מימד

המפלצת מאגם לוך נס (אילוסטרציה)

ואם כל זה נראה לכם תופעה שולית שבחיים לא תתפוס, אני ממליצה לראות את הטריילר לסרט הבא של דיסני, ולדמיין מה הוא יעשה לפופולריות הכבר גואה של הייצור העצמי והדפסת תלת המימד.