רשימת מלאי #5 - ספיישל ממתקים

אני מגישה: המדריך השלם והמקיף לממתקים האמריקאים המקומיים, לפי החלוקה המסורתית לכאלה שאני אוהבת וכאלה שאני שונאת. הפוסט הזה נכתב בהשראת הבלוג המצולם של אמי היפנית-אמריקאית, שעושה סקירות וידיאו ביו-טיוב על ממתקי העולם. לפני כמה חודשים היא עשתה סקירה על הממתקים בישראל, והגיע הזמן להחזיר לה באותו מטבע.

אוהבת 

• Trail mix - ממותג בתור אוכל שלוקחים איתך לטיול בחיק הטבע, לפי שמו - צידה לשבילים. כמובן שהוא בעצם הנישנוש האולטימטיבי מול המחשב בעבודה. ערבוב של בוטנים, שקדים ממולחים, צימוקים, קשיו וסוכריות m&m's, כשה-m&m's הם בערך שליש מתוכן האריזה. זה מתוק, מלוח, טעים, משמין לאללה אבל לוקח המון זמן לאכול את זה אם אוכלים אחד אחד. בדרך מספיק לקחת מזה חופן על מנת להתמלא. ב-costco מוכרים את זה בשקיות של 4 קילו, אבל לא נראה לי שכדאי להכניס כזו כמות הביתה.

• קטגוריית ה"מנטה-שוקולד" - ז'אנר שלגמרי לא הכרתי בארץ וכאן יש המון ממנו. בין המימושים היותר המוצלחים ניתן למנות את המותגים: york, junior mints, after eight's, m&ms chrismas special ויש עוד. זה ממש טעים, שילוב נהדר בין קריר ומתוק, אבל לא מתוק מידי. עם היתרונות של לאכול משהו מתוק וגם להוריד את ריח השום של מה שאכלתם. מעולה בתור קינוח אחרי ארוחות כי זה מלווה בתחושת רעננות. רק לעיתים נדירות מרגיש כמו לאכול משחת שיניים (נשמע ציני, אבל באמת קרה לי רק פעם אחת).
  
  
  

• Reese's - יש גם בארץ, אבל כאן זה הרבה יותר נפוץ. עיסת חמאת בוטנים בתוך כוסית שוקולד, שבאה בגודל טבעי של ביס. מצד אחד, מרגישים כל טעם בנפרד ומצד שני, הם משתלבים כל כך טוב ביחד. יאם-יאם. 

• דלעות - אומנם לא ממש ממתק, אבל נהדר. Halloween כבר מזמן מאחורינו, אבל הוא לנצח ייזכר בעיני כחג שגילה לי עולם ומלואו כתום. בתקופה הנכונה, בכל סופר יש בערך אלף סוגים של דלעות. כל מה שצריך זה לקנות אחת שקטנה מקופסת נעליים (את הגדולות אי אפשר לאכול והן משמשות רק לעיצוב דמויות מפחידות). שמים במיקרו ל-10 דקות מתחת לניילון נצמד והרי לכם הארוחה / קינוח הכי קל וטעים שאכלתם לאחרונה. וגם אפשר להרגיש בריאים כי זה בערך 30 קלוריות למאה גרם.
  
  
  
• Wasabi peas - חטיף ממוצא יפני/אוריינטאלי. מדובר באפונים קלויות בציפוי וואסבי. זה לא ממש ממתק, אבל יכול ללוות היטב צפייה בטלויזיה (מניסיון). למותגים שונים יש את כל דרגות החריפות האפשריות מ"נחמד" עד ל"צריבות ממושכות בכל חלקי הגוף", וכן בדרגות שונות של שכבה מטוגנת (זה החלק הלבן בתמונה למטה) מסביב לאפונה. כלל האצבע: יותר ציפוי זה יותר טעים.
  
  
  
• Chocolate Crisps - אם היה גן עדן, והיו מגישים שם ממתקים, זה היה אלו. ממתק קראנצ'י שמורכב משכבה דקה של שוקולד חלב/כהה ומעליה שכבה דקה של ריבת חלב. זה כל כך, כל כך טעים.  בא לפעמים גם עם שקדים. לא ממש הצלחתי להבין איך קוראים לזה, אבל לחברה שמייצרת אותם באופן מסחרי קוראים lacey's (וגם יש אותם בקוסטקו). 

תודה לאירנה על הרעיון והתמונה

• Jelly belly - סוכריות גומי, בלי שום מאפיין מיוחד, אבל עם מלא טעמים. בין ההברקות הייחודיות: עוגת גבינה, פינה קולדה, אשכוליות, יין לבן ועוד כל מיני. 
  
  
  

(ממש ממש) לא אוהבת

• עוגיות - וידוי עצוב: האמריקאים חלשים מאוד במאפים, ומאז שהגענו לארצות הברית לא טעמתי אפילו עוגייה אחת ראויה. כל העוגיות מלאות טעם לוואי של מרגרינה (מרגישים מהביס השני). שנוא עליי במיוחד הוא ז'אנר העוגיות הגדולות (קוטר 20 סנטימטר) שמגיעות עם תוספות בפנים - בדרך כלל שבבי שוקולד, סוכריות M&MS או בוטנים. לא להתפתות על ידי המראה היפה שלהן, לא בסופר, לא במאפייה ולא בסטרבאקס! האזהרה האחרונה נכתבה בדם.
  הכי נוראיים בז'אנר: כל משהו שיוצא מהמאפיות של ה-SAFEWAY, רשת סופרים פופולרית. הם מציעים מארז גדול של עוגיות ב-5$, שתמיד קונים אצלי בעבודה. לא משנה אם אלה עוגיות בוטנים, אדומות ("red velvet") או לכבוד חג ההודיה - מדובר באותו טעם לכולן - מרגרינה וסירופ תירס!
  
  
  
• פופקורן ממותק - כנראה ממקור מקסיקני. זה סוג של אוכל רחוב, וניתן להשיגו בדוכנים ובגרסאות מתועשות בסופרים. הייתי מתארת את זה כדוד הרשע של "פופקו" הישראלי עם תוספות של עוד מלח וסוכר. בסוף זה גם נדבק לשיניים ובטוח גם לבפנים של הקיבה. בא לפעמים בצורה של כדור שבו הדביקו את כל הפופוקרן אחד לשני.
  ממש לא מומלץ, בייחוד לאור מחירי טיפולי השיניים כאן.
  
  
  

• קאפקייקס - אני לא אוהבת. עשוי מהבצק האוורירי הזה, שמצליח להיות חסר הטעם ויותר מידי מתוק בו-זמנית, ומאפיין את כל העוגות הבחושות פה. הקישוט למעלה גם לא שווה זמן או מאמץ. בכל מקרה מדובר בתופעה חברתית וללא ספק הדבר האופנתי לאכול עכשיו. עד כדי כך שלא רק שיש תוכנית ריאלטי נפרדת לנושא, אלא שיש 2 תוכניות ריאליטי: אחת שעוקבת כבר שלוש עונות אחרי מאפיית קאפקייקס בוושינגטון, ושנייה, שהיא תחרות על תואר מאסטר הקאפקייקס, שרצה כבר שמונה עונות.

• קטגוריית הקרמל - כל דבר שמכיל את המילה קרמל או בשמו הממתנשא salt water taffy. להתרחק!  בדרך כלל סוכריות שהן גוש קרמל, אבל יש גם גירסאות מצופות בשוקולד או פצפוצים. תמיד קשה מידי, מתוק מידי, מלוח מידי. נדבק לכל חלל הפה, ונתקע ברווחים בשיניים. בלתי ניתן למיסוס עם כמות רוק של בן אדם נורמלי. וגם בסוף צריך לשתות ליטר מים עם כל אחד כזה שמעכלים.
  
  
  

אז מה אתם אומרים, שווה להשקיע 15$ על שישיית קרמבו שיגיע במשלוח מאמזון? אומנם יקר נורא, אבל האם באמת אפשר לשים תג מחיר על זה שאתמול בלילה חלמתי שאני אוכלת אחד?

ואם חלמתי שאכלתי שישה?  

החתונה האמריקאית הראשונה שלי

אני שונאת חתונות. כלומר, אני אוהבת שאנשים מתחתנים, וגם קסום בעיני כמה אפשר להיראות יפה ופוטוגני לאחר יום מרוכז עם צוות מומחים מצומצם, אבל האירוע עצמו שהתרגלנו עליו בארץ פשוט נורא. 250 איש לפחות (חתונה קטנה!), האוכל, הריקודים (למה יש דיג'יי ולא שמים פלייליסט של מישהו מהפלאפון), וכמויות הכסף שכל זה עולה וכולם משוכנעים שהן המינימום ההכרחי כדי שיהיה אפשר להראות את הפנים במשרד. לכן, כשסוף סוף הוזמנו לחתונה באמריקה, פיללתי וקיוויתי שאולי יהיה אחרת. לצערי, על בסיס מדגם רחב של חתונה אחת והרבה סרטים אפשר להגיד שהם באמת קצת אחרת, אבל הן הרבה אותו הדבר. נעבור על כל השלבים הכרונולוגיים החשובים. 

אמריקה, שפעם כונתה על ידי הבוס שלי "אומה של מארגני חתונות", היא באמת מאוד מאורגנת. ההזמנה חייבת להישלח בדואר, והיא מכילה המון נייר. אירועי החתונה שאנחנו הלכנו אליה הורכבו משלושה אירועים שונים: ארוחת ערב פרה-חתונה ביום שישי (בערך 120 איש), ארוחה משפחתית בבית המשפחה ביום שבת (בערך 40 איש) והחתונה עצמה שנערכה ביום ראשון. האורחים כאן מגיעים מכל קצוות ארצות הברית, ובמקרה שלנו גם קצת מישראל ומקנדה, ואם הם מטריחים את עצמם עד לפה, חשוב מאוד לשמור על מסה קריטית של אירועים לבידור. כל אחד מהאירועים האלה מלווה בהזמנה משלו, ומצורפים פתקים ומעטפות מבוילות קטנות כדי שתוכלו לסמן עליהם שאתם מגיעים והאם אתם מעדיפים עוף או דג, ולשלוח חזרה למארגנים. יש, כמובן, גם אתר וכתובת מייל שבהן אפשר לאשר את הסיפור הזה, אבל מסורת זו מסורת.

זו הנקודה שמתחילים להרגיש שמתעסקים עם אנשים רציניים. 

עוד נקודה חשובה ואהובה היא שכתוב על ההזמנות מה קוד הלבוש בכל אירוע. ישראלים בחו"ל עלולים להיתקל במונחים מעוררי יראה כמו "resort casual", "cocktail attire", או "black tie optional". שום חידה שחיפוש קצר בגוגל לא תפתור. קוד הלבוש בחתונה שלנו היה חליפה + עניבה לגברים ושמלה הדורה לנשים. אני טוענת שמקובל חברתית ללבוש משהו נוצץ (פיזית נוצץ - חרוזים, פייטים, זהב בשמלה), ונתי טוען שזה רק הזקנות בקהל - תאמינו למי שאתם רוצים. 

מה לגבי כמה רושמים בצ'ק? אז כל המידע נמצא באתר החתונה של הזוג, שבאופן סטנדרטי נבנה עם האתר כאן. באתר אפשר למצוא גם את סיפור ההיכרות של הזוג, והמלונות שבהם אפשר לישון (כולם מגיעים מרחוק), וגם שמותיהם ותמונותיהם של השושבינים והשושבינות למשקיענים. מעל הכל, מפורט באתר באילו חנויות מרשים לכם לקנות את המתנות, ובחתונה שלנו אפשר היה אפילו לבחור את הפריטים ולשלם און-ליין, כך שהמתנה מגיעה ישירות לחתן ולכלה (כה פשוט!). פחות נהוג לתת מזומן - אבל הזוג שלנו ציין שיש להם דירה קטנה בעיר ואין הרבה מקום למצעים וכלי מטבח - ואז, אפשר לשלם עם paypal. אמריקה. 

לגבי הסכום עצמו, אנחנו התייעצנו כאן, אבל בגדול ההבחנה שלי היא שזה פחות ממה שהייתם מצפים. זה שזו מתנה גם אומר שכל ההוצאות נופלות על ההורים, מה שיכול להיות לא קל. מצד שני זה לא גורם לאינפלציה המטורפת שיש בארץ: האורחים מממנים את החתונה > החתונה עולה יותר > האורחים מממנים את החתונה.

החתונה הייתה חתונה יהודית, ובמקרה הייתה מאוד ארוכה. הוזמנו לקבלת פנים ב-15:00 בצהריים, שהייתה בעצם ארוחה ראשונה מיני רבות בשעות הקרובות. החתימה על הכתובה, שבארץ נעשית צ'יק-צ'ק בשולחן צידי כי הרב צריך להספיק להגיע גם לגדרה, נערכה פה בפני כל האורחים, כ-150 איש. נוספה לה מסורת (?) שבה האורחים צועקים לזוג עצות שנייה לפני החופה. העצות עצמן היו בינוניות -  "תעשה מה שהיא אומרת לך", "לא ללכת לישון כועסים", "לא לשכוח להתקשר לאמא", ובכל זאת, חמוד מאוד. הפסקת אוכל קצרה ועברנו לאולם אחר לטקס חופה. כשראיתי שכולם מתיישבים ועל הכיסאות מונחת תוכנייה של העומד לקרות, הבנתי שזה הולך להימשך הרבה זמן, ואכן, החופה לקחה שעה וחצי! המעמד כלל כניסה נפרדת לכל השושבינים והשושבינות, וכמובן לחתן והכלה, קטעים נבחרים בעברית ואח"כ בתרגום לאנגלית, ולסיום דקת שקט מודרכת לעשות מדיטציה ורפלקסיה על הטקס. יותר יהודים בקליפורניה מזה - אין. 

בשבע וחצי בערך הגענו לריקודים ולאוכל בשולחנות. כאמור, כבר היה אוכל בשפע, אבל עכשיו הגענו לשבת ליד שולחן ולאכול עוף/דג לפי מה שבחרנו בהזמנות. מכאן והלאה, זה נראה בדיוק כמו חתונה בישראל. חוץ מזה שהקהל היה טיפה קטן יותר, ומורכב יותר מקרובים ומבוגרים (חוק ניוטון: ההורים משלמים, ההורים מזמינים). אופי הקהל השפיע מאוד על המוזיקה, ואם אי פעם תהיתם מי זה הזמר מייקל בובלה, ולמה הוא מפורסם - אחרי שתהיו בחתונה כאן, כבר תכירו את כל השירים שלו.

הוצאת הקאפקייקס לקינוח (אזעקת טרנד) קצת לפני עשר בלילה הייתה בשבילנו סימן מוצלח שאפשר ללכת הביתה. תם ונשלם.

דברים נוספים שראיתם בסרטים וקורים כאן באמת: השושבינים שנכנסים בריקוד לא מתורגל לצלילי מוזיקה ר'נ'ב (לא מאוד רחוק מזה); נאום ה-best man; החתן והכלה מקדישים אחד לשני שירים ואז שרים אותם; יש לא רק זריקת זר, אלא גם טקס מביך שבו החתן מוריד לכלה את הבירית עם השיניים וזורק לרווקים, בלי שאף אחד מהם נראה מעוניין; ושמלות ועניבות תואמות לכל נושאי התפקידים (במקרה שלנו, בצבעי קבוצת ההוקי האהובה על החתן, כולל חפתים עם סמל הקבוצה).

מזל טוב לחתן ולכלה!

לינקים קשורים ולא קשורים #3

1. עולם המשפט #1 (עדכון אקטואלי רציני) - קשה להיות אדם שחור בארה"ב, גם שנים רבות אחרי סיום ההפרדה הגזעית החוקית. בחלק מהמדינות זה משתלב עם הקלות שבה ניתן לרכוש נשק כדי ליצור מתכון לטרגדיה. אולי שמעתם על טרייבון מרטין בן ה-17, שנורה על ידי שוטר כי לבש קפוצ'ון (השוטר זוכה מכל אשמה) או על הילד בן ה-13 שנורה לאחר שהחזיק אקדח צעצוע כאן בצפון קליפורניה. לטרילוגיה הזאת של 2013 מצטרף סיפורה של רנישה מקברייד, שניגשה לבית קרוב לבקש עזרה אחרי שעברה תאונת דרכים. אחרי שצלצלה בפעמון הדלת, האיש שפתח לה את הדלת בדטרויט ירה בראשה, והיא מתה על המרפסת שלו. המשפט מתנהל בימים אלה.  

2. עולם המשפט #2 (לא רציני) - עמק הסיליקון הוא אחד האיזורים העשירים בארצות הברית, והעשירים שבעשירים כאן גרים ביישוב שנקרא אטרטון (Atherton), איזור המיקוד העשיר ביותר בארצות הברית. זה מקום די מצחיק שנראה כמו אסופת טירות, עם כבישים מאוד צרים ביניהן, ללא מדרכות (שחס וחלילה לא יסתובבו שם אנשים). אם עוברים שם בצהריים נתקלים בגדודים של גננים ומטפלות ממוצא אתני מאוד מסוים. בין תושביו המפורסמים: מנכ"לית hp - מג ויטמן, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק - שריל סנדברג, מנכ"ל גוגל לשעבר - אריק שמידט ועוד מגוון סלבריטאי טלויזיה אמריקאים שאני לא מזהה. בעיתונים המקומיים נהוג לספר על תגובת המשטרה לקריאות של התושבים. האתר הבא הביא לקט של הפשעים עליהם התלוננו באטרטון, כדאי לקרוא (אפשר גם לפזול מהקטעים המסומנים כדי לקרוא על דקירות וכו', אבל זה פחות מעניין). האהובה עליי: "תושב מדווח שיש ציפור שנשמעת במצוקה בעץ לידו ביתו, המשטרה מגיעה וצופה בציפור אוכלת ארוחת ערב". 

3. לא אמרתי הרבה (בעצם לא אמרתי כלום) על חג המולד שעבר אותנו בשבועות האחרונים. התקציר: מלא עצים וקישוטים מפלסטיק וטירוף קניות שאחז במדינה שלמה. נקודת הקיצון: ג'ינגל ברדיו ובו קטעים ארוכים עם המילים הפשוטות "go go go go shop shop shop shop". אבל גם הרבה דברים חמודים, כמו הקישוטים בחלק מהבתים ורוח החג מסביב. דווקא היה די כיף להגיד לכולם ״מרי כריסטמס״ כל הזמן. תרומתי לרוח החג: הסרט הבא, שבו העיפו טיסן קטן ועליו פרח mistletoe מעל כיכר הומה בסן פרנסיסקו. לפי המסורת, אם שני אנשים עומדים מתחת לכזה פרח, עליהם להתנשק (מוכר מאינסוף קומדיות רומנטיות). יצא להם סרט חמוד.  

4. הפוסט שבו ציקצקתי על היכולת של דיירי סן פרנסיסקו להוציא כמויות כסף על מה שאומרים להם שהוא טוב בשבילם זכה להצלחה חסרת תקדים (4 שיתופים!). כדי שתוכלו להמשיך לצקצק אני מביאה בפניכם אסופת פריטים מיותרים ומעוצבים שעלו לאחרונה כפרויקטים בקיקסטארטר, וגורמים לי לאבד את האמונה במין האנושי. כמובן שכולם עמדו במטרת הגיוס שלהם. חובה לראות לפחות אחד מהסרטים בתור שיעור בשיווק. 

• ממציאים מחדש את סרגל העץ - סרגל עץ רגיל עם מספרים יפים, שעולה 20$, ועכשיו עם פונקציונאלית נוספת כמחיצה בין ערימות הדפים שלכם. אני בהלם. 

• מחדד לעפרון - שהחידודים שלו נופלים לצנצנת שקופה עם פונקציונאליות נוספת כ"מד יצירתיות". אם גם לכם לא סיפרו שמי שמחדד יותר - יצירתי יותר, זה כנראה לא בשבילכם. הצנצנת עולה 40$.

• בקבוק מים רב פעמי - רק הפעם הוא מרובע ולכן ארגונומי, שזה חשוב בבקבוק המים שלכם, אם תהיתם. גם האוצר הזה עולה 40$. הפרויקט הזה גייס פי שש מהמטרה הראשונית שלו.
•  פעמון ייחודי (לא ייחודי בכלל) לאופניים - 35$. קשה לי להאמין שמישהו יעצור את הקונים ברחוב ויחמיא להם על הפעמון, אם כי אופניים שיש עליהן פעמון שעולה כל כך הרבה בטח חייבות להיות אטרקציה מיוחדת. הפרויקט הזה גייס פי שש עשרה (!) מהמטרה הראשונית שלו.

5. ולסיום, בזירה המקומית - מה אתם אומרים, האם כדור באולינג במשקל 7 קילו יצוף בים המלח? למזלנו יש כתבת תחקיר מעמיקה בנושא:

מרי כריסטמס והאפי ניו-ייר חברים, 

מקווה ששנת 2014 תהיה שנה פורה כמו 2013!