רשימת מלאי #2

בנוהל, ללא סדר מסוים.

אוהבת

• חגים אזרחיים שנמצאים בהכרח ביום שני או שישי, כך שכל חג מביא עימו סופש ארוך.
• הנוהג המקומי של זוגות ללכת ברחוב כשהם מחזיקים ידיים בצורה גורפת. זה חמוד.
• לא צופרים פה בכלל. לא משנה כמה חתכו מישהו בכביש או כמעט הייתה תאונה, אף אחד לא יצפור. נתי אומר שזה בגלל שמפחדים שהאיש מהאוטו השני יצא וירביץ לך עם אלת בייסבול, אבל לדעתי זה פשוט לא נהוג.
• הרבה מהגרים הביאו לכאן אוכל מאוד אקזוטי בעיניים ישראליות. יש הרבה סופרמרקטים ורשתות שמוכרים אוכל מהמזרח, עם דגים חיים שאפשר לקנות במקום, מאה סוגים של נודלס ומיצים אקזוטיים. הדברים מסין ממש זולים, הדברים מיפן די יקרים - ממש כמו בעולם בחוץ.
• דברים שבאמת אין בארץ: אוכמניות, דומדמניות, פטל טריים - אומנם יחסית יקר (בדר"כ 2-5$ לאריזות מאוד קטנות), אבל שווה כדי להתחבר לרוסייה ולילד הקנדי שאנחנו.
• חנויות יד שנייה עצומות. לא כאלה היפסטריות או וינטאג', אלא פשוט חנויות שמוכרות בגדים משומשים שלאנשים נמאס מהם. דורש עבודת חיפוש מרוכזת ולא בטוח כמה זה מקובל חברתית כאן, אז אי אפשר להשוויץ על המציאות בעבודה. בשני ביקורים ממוקדים קניתי 10 פריטים ממש שווים ב-45$, לא תלכו? מרגישה לעולם לא אצליח להוציא יותר כסף על בגדים. מזל שהתחתנו לפני. התופעה הזאת מתוארת היטב בקליפ לשיר Thrift shop, שבו כל האנשים לובשים פריטים מחנויות כאלה וגם השיר מצוין ובעל מסר חברתי. גם חנויות הכל בדולר - גדולות ונהדרות.
• תרבות ההליכה לחדר כושר. אורח החיים פה הוא קשה במובן שאפשר להעביר את כולו בלי לזוז בכלל (מהשולחן לאוטו-מאוטו הביתה וכו'). כשגרתי בתל אביב בכלל לא היה לנו אוטו רוב הזמן, והיינו הולכים ממקום למקום. פה פשוט אין הזדמנות ספונטנית לפעילות ספורטיבית, ואנשים מפצים על זה בגדול בזמן מבוקר שהם מעבירים בחדר כושר. זה טוב. 

לא אוהבת

• תחבורה ציבורית מהנוראית שאפשר לדמיין. לנסוע באוטובוס שתי תחנות מהבית לעבודה באירועים נדירים תמיד יכיל מפגש עם דמויות פרוזאיות משתעלות שיכולות לתת השראה לדמויות מ"עלובי החיים".
• השיטה הלא מטרית: פאונד, אאונס, אינצ', גלון, יארד. יחידות שאינן אינטואיטיביות בכלל, ולכל אחת מהן צריך לזכור שני קבועי נרמול - אחד בין היחידות השונות והשני למקביל לשיטה המטרית.
• העובדה שחלק נכבד מהאמריקאים לא מכיר בעובדה שהם היחידים שמשתמשים בשיטה המפגרת הזאת. בעצם הם לא היחידים - גם ליבריה ובורמה (שיש לה שיטה משל עצמה). למרות שמבורמה יש דיווחים שהיא בעצם עוברת לשיטה המטרית. והכי נורא - אם מזכירים את הנושא בשיחה אגבית הם עושים פרצוף מזועזע כאילו השיטה שלהם היא הלגיטימית. לידע הכללי, זאת מפת תחילת השימוש בשיטה המטרית לפי שנים במדינות העולם. כל העולם בגווני ירוק, ארצות הברית, בורמה וליבריה בשחור.
• הסיפור עם השיטה המטרית הוא תסמין לתופעה רחבה יותר. המדינה הזאת כל כך גדולה וחזקה שלא נדיר לפגוש אנשים שלא מכירים את העולם בחוץ, או בכלל לא מכירים בעובדה שיש עולם בחוץ.
  
  שלוש דוגמאות משלושה אנשים שונים: אמריקאי מספר שכשהוא היה בחו"ל באירופה רימו אותו ולקחו ממנו 40 דולר על מה שהיה אמור לעלות 7 דולר. מישהו בפורום שואל למה הוא ניסה לשלם בדולרים ולבחור זה פשוט נראה טבעי. מזיכרוני גם במקסיקו המקומיים מקבלים תשלום בדולרים עם שער המרה שנוטה מאוד לטובתו של הספק. אבל אני מרגישה שזה לא לרמות, אלא מגיע לאמריקאים. אדם נוסף טען בתוקף שלנסוע לדרום ארצות הברית בשבילו זה כמו לנסוע למדינה אחרת - זה לא. ומישהי (אישה חכמה ומשכילה) שאלה אותי האם יש לישראל סלבריטאים משל עצמה או שאנחנו עוקבים אחרי אלו האמריקאים? אתנוצנטריות.
    
• לי קשה עם כמה שהאמריקאים ורבליים. אני מקבלת תחושה שילד מתבגר אמריקאי יודע לדבר על הרגשות שלו יותר טוב ממרצה לספרות ישראלי. הסממן הכי מגניב לזה הוא אופי השילוט בכביש - כמות המילים שמצופה ממך לקרוא בכל צומת היא עצומה.

פעם הבאה ברשימת המלאי #3 (אוהבת, לא אוהבת) - ספיישל מילים וביטויים!

רעידות אדמה ומכבי אש

באיזור שלנו יש הרבה רעידות אדמה. הגירסה המקומית לשבר הסורי-אפריקאי נקראת "סן אנדראס", אחד משלושה שברים באיזור שכל אחד מהם שם את השבר שלנו בכיס הקטן. כשמחפשים רשימה מסודרת של הרעידות ניתן למצוא רשימות שמונות את הרעידות הגדולות, אבל גם אתרים המתעדכים בצורה רציפה על רעידות האדמה שיש כל יום (למשל היום הייתה אחת בעוצמה של 1.8 ריכטר). הרעידות הגדולות די מרשימות. האחרונה הגדולה הייתה בדרגה 6.9 ב-1989, ובין היתר פירקה חלק נכבד מהכביש המהיר לצפון קליפורניה בתוך סן-פרנסיסקו. החלק שנשבר היה בדיוק מעל החוף בעיר, ולכן מעולם לא שוקם - אין ספק שזה נראה הרבה יותר טוב ככה, אבל כשעומדים בפקקים בתוך העיר כדי להתחבר לחלק השני שלו זה מעצבן.

לא יודעת אם יש קשר או לא, אבל פחות או יותר מסוף סן-פרנסיסקו עד תחילת סן חוזה, אסור לבנות בנייה לגובה. נראה שהדבר נאכף בחוק, ובמאונטיין ויו אפילו יש תקנה עירונית שאוסרת בנייה כזאת. בכל הסביבה יש פה בניין אחד בודד של 12 קומות, שכנראה נבנה לפני הרבה זמן. לא ברור אם התקנה היא בגלל רעידות אדמה, ענייני איכות סביבה או בגלל שסתם יש מקום וזה יעיל, אבל בגללה כל הבניינים (מגורים או מסחריים) הם בעלי קומה אחת או שתיים. כנראה יש כאן ביצה ותרנגולת: או שהחסימה לגובה הביאה לכך שכל הבניינים פה מעץ או שהבנייה מעץ הגבילה את הבנייה ל-2 קומות. בכל מקרה באיזור הזה גם הרבה יותר מהר וזול לבנות מעץ (יש הרבה עצים). לכן רוב רובם של אתרי בנייה בסביבה בנויים מקרשים עם סיבית ממאה אחוז מעץ, ונראים כך (זה בית בשכונה יחסית עשירה):

החברים בעבודה טוענים גם שרעידות האדמה הן גם סיבה למה לבתים באיזור אין מרתף, על אף שלבתים באיזורים אחרים של ארה"ב יש. חייבת לציין שלמרות שלא ציפיתי לכך, עץ הוא מבודד הרבה יותר טוב משחשבתי מחום/קור ורעש, אבל קצת קשה לי לעשות השוואה מדעית בינו לבין בטון.

נגזרת מצחיקה ותרבותית מכך שיש פה הרבה בנייה מעץ ורעידות אדמה היא המעמד הנעלה של מכבי האש כאן. ריבוי המבנים מעץ גורם ליותר שריפות, ואלו שמכבים אותם הם ממש מצילי חיים. חוץ מאפקט הגיבור, אחרי שראיתי תחנת כיבוי אש כאן, הבנתי לראשונה איך ילד יכול להגיד שהוא רוצה להיות כבאי כשיגדל. מדובר במופת של ניקיון, וכל פיסת מתכת על הכבאיות מבריקה ומנצנצת. לדעתי הם גם הרבה יותר חדשות מהכבאיות שאנחנו רואים בארץ. את הדקויות אפשר להבין כשמחפשים בגוגל תמונות של "כבאית" לעומת "fire truck". והכבאיות האלה הם כלום לעומת מה שראיתי בתחנה פה ליד. לא אכחיש שכשהיה תרגיל פינוי בעבודה יצאתי ובהתקף אמוק רצתי אחרי אחת רק כדי להצטלם איתה.

אני מעולם לא חוויתי רעידת אדמה ולכן אני ממש מחכה לעבור אחת מינורית פה. אנחנו פה רק שנה אז כדאי לשברים המקומיים להתאפס על עצמם ולסדר לנו איזה משהו לדווח עליו.