רשימת מלאי #6 - אסופה רנדומית

דברים שאני אוהבת

1. האמריקאים הם גאונים במכירות ושיווק, ואלו הדברים הקטנים שרואים כאן בכל צעד ושעל שגורמים לי להעריך עד כמה. דוגמאות קטנות שלא ראיתי בארץ וראיתי פה: סופרים שמציעים קפה חינם (אומנם רק קפה מפילטר, אבל כמה זה עולה להם, לעומת כמה זה נחמד באמצע הטרטור בסופר); עגלות סופר קטנות בשביל ילדים כדי שיהיה להם במה להתעסק כשההורים עושים שופינג בסופר (צריך סופר מרווח); טפטפות שמשפריצות מים על הירקות פעם ברבע שעה כדי שיראה כאילו הרגע קטפו את זה משדה מלא בטל.

2. המילה binge. מילה נהדרת. משמעותה בעברית היא להתהולל או לעשות משתה, אבל בשימושיה הנוכחיים היא מתארת טקסים הדוניסטיים מודרניים. אפשר לעשות binge-drinking שזה לשתות ממש הרבה (הרבה מעבר למה שישראלי ממוצע מסוגל לדמיין או להרשות לעצמו); אפשר לעשות binge-eating, שחשבתי שזה כמו ליל הסדר, אבל מסתבר שזה יותר לכיוון של הפרעת אכילה; והאהוב עליי מכולם, binge-watching: לראות המון פרקים של סדרת טלוויזיה אהובה אחד אחרי השני במשך שעות. זה נהיה נפוץ כשהתוכן זמין באינטרנט ובגלל שירותים כמו ״נטפליקס״. פעילות פנאי לגיטימית ונהדרת, בייחוד שהסרט של "ורוניקה מארס" יוצא עוד חודש, ואני רואה פרקים בפעם השלישית והרביעית.

הגיבורה של נעוריי. teamLogan#

3. סופי שבוע ארוכים. במקום להתפלל שא׳ בתשרי יצא ביום ראשון, לאמריקאים יש טריק נהדר. חגים אזרחיים שבהכרח חוגגים אותם ביום שני או שישי. כך כל כמה זמן הם שולפים עוד חגים מומצאים כמו ״יום קולומבוס״ או ״יום מרטין לותר קינג״ ואנחנו מקבלים סופ״ש ארוך. לחלקם יש מטרות ברורות עם טקסיות מסודרת, אבל ״יום הנשיאים״ למשל, ידוע בתור הסופ״ש הארוך הזה ששמו בחורף כדי שאפשר יהיה ללכת לעשות סקי. יופי של פטנט. 

דברים שאני שונאת

1. ג'ל לחיטוי ידיים שנמצא במתקנים ייעודיים בכניסה לעבודה, בין מעברים בסופר, ליד הכניסה בקולנוע ובעצם בכל מקום. חלקנו עוד זוכרים את הפרק בסיינפלד על האישה שפוחדת מחיידקים ומסרבת לנגוע בדבר. ובכן, חזון אחרית הימים הימים התגשם והאיום הגדול ביותר על האמריקאים הוא ביולוגי (לא פלא שהם כל כך מפחדים מהסורים). אני נותנת לילדים פה עשר שנים לפני שהסביבה שבה הם גדלים היא כל כך סטרילית, שבבגרותם הם חייבים להסתובב בבועות ענקיות ולהימנע מחשיפה לזרים. דוגמה טובה לכך היא הכתבה שממנה הוצאתי את תמונת עגלות הילדים למעלה, שמונה דברים מסוכנים בסופר כמו מחלקות הירקות והבשר, החשבוניות (!), העגלות, איזור הקופות ועוד. כנראה מותר להיכנס לסופר, רק אל תגעו בשום דבר.

2. מנהג ה״להתעטש למרפק״. בהמשך לפחד ההיסטרי מחיידקים, התפתחה פה אופנה חדשה של להתעטש למרפק. אני מודה שניסיתי כמה פעמים, אבל אני לא מצליחה לעשות את זה בלי לחנוק את עצמי תוך כדי. בכל מקרה, תוכנית הטלויזיה mythbusters עשתה ניסוי מדעי שמוכיח כי זו באמת הדרך הטובה ביותר לחסום את הרוק שלכם. אבל זה נראה מגוחך, ואני לא בקטע.

3. יצא לי להזכיר פעם כמה אני שונאת תורים, ובייחוד תורים למסעדות. לצערי גיליתי שבתרבות האמריקאית תור למסעדה משמעותו שיש בפנים התגלות קולינארית-אלוהית שאסור לפספס. אני בטוחה שתצפיות מעמיקות יגלו מישהו שנשען שנייה על קיר, ואז חבורת אנשים מתחילים להיעמד מאחוריו (זה במקור סיפור מרומניה הקומוניסטית, מי היה מאמין שזה עושה קאמבק כאן). האהבה לתורים בתוספת הפולחן למוצר "האטרקטיבי הנוכחי" - זה שצריכתו/אכילתו תגרום לאדם איזו התעלות רוח ייחודית ("just a-m-a-z-i-n-g") מביאה לתופעות כמו זו מהשבוע האחרון: בסן פרנסיסקו אנשים עומדים שעתיים בחוץ בגשם כדי לקבל בייגלים בני יום שהוטסו במיוחד מאיזו מאפייה בניו-יורק, ולשלם על אחד בין 6$-12$. בצורה מאוד אמריקאית הם גם צייצו בהיסטריה בטוויטר על התקדמות התור. את הציוצים ניתן לקרוא כאן, התמונה מתארת את התור.

אני מקווה שלא קיבלתם סחרחורת מגילגולי העיניים כמוני. הייתם אמורים להיות מוכנים נפשית, אם קראתם את מדריך הקניות להיפסטר המתחיל.

מכופפי הבננות מישראל

כולנו גודלנו לחשוב שאנחנו עולם ומלואו וכל אחד מאיתנו הוא שונה ובלתי צפוי. בסיטואציה כמו שלי, כשפתאום נתקלים בתרבות אחרת לתקופה משמעותית, אי אפשר שלא להבחין בבעתה שכל הישראלים הם בעצם אותו דבר. מי היה מאמין שהתרבות הסובבת אותנו כל כך משפיעה לא רק על הדרך בה אנחנו מתנסחים ועובדים אלא גם על איך שאנחנו חושבים ותופסים את העולם?

בפורום האינטרנטי של קוארה, נתקלתי לאחרונה בשאלה קצת לא נעימה והרבה מעוררת מחשבה:

"אני עובד בתחום הטכנולוגיה בעמק הסיליקון. אני מכיר 3-4 ישראלים. אחד הוא גאון, השניים האחרים הם אנשי מכירות מצטיינים, אבל עם כל השלושה מאוד מאוד קשה לעבוד. למה? האם זו חוויה שמישהו אחר חווה?" 

יש הרבה תשובות, מישראלים, מישראלים לשעבר ומזרים, ולקרוא את הדף ההסברים הזה היא חוויה מעניינת, משעשעת ופותחת עיניים, גם אם צריך לעשות מנוי לקוארה בשבילה. אבל אחת התשובות, שכרגע מדורגת שנייה בטיבה, הייתה פשוט כל כך מדויקת ומצחיקה שלא יכולתי שלא לעשות גניבה ספרותית (עם קרדיט לאורן שמיר, כמובן) ולתרגם אותה לכאן. אורן מדגים את הבדלי המנטליות בין הישראלים לאמריקאים עם סיפור אלגורי קצר. הסיפור עם עריכות מינוריות בתרגום, מובא כאן במלואו:

 

נניח ואת מנהלת בחברה אמריקאית גדולה, שמייצרת מוצרי נוחות לבית. צוות מחקר השוק שלך גילה שיש פוטנציאל  למכירת בננות ישרות. היות ואמריקאים אוהבים לשים חתיכות בננה בדגני הבוקר שלהם, מוצר כזה יכול להיות פופולרי כי כך הרבה יותר קל לחתוך בננות לפרוסות. החלטת להוציא את הפרויקט לפועל והחברה מעמידה לרשותך שני צוותי פיתוח: אחד בארצות הברית והשני בישראל. את מתקשרת מיד לשני ראשי הצוותים, ומודיעה להם מה את צריכה - מכונה שמקפלת בננות אחורה, כך שיהיו ישרות ונוחות לחיתוך. 

מנהל הצוות האמריקאי מבטיח לך שהוא מתחיל לעבוד מיד. בבוקר למחרת הוא מפרסם מודעה באתרי הדרושים באינטרנט, בחיפוש אחרי מומחה לבננות. הוא מגייס מומחה בוגר פרינסטון בביולוגיה מולקולרית, שמכיר את המטען הגנטי של הבננה כמו את כף ידו. מיד לאחר מכן הוא מגייס עוד 2 מהנדסים ומעצבת תעשייתית, וזאת רק תחילת תהליך הגיוס. 
אחרי 24-30 חודשים של עבודה קשה, הם מציעים בפניך את התוצר -  מכונה זריזה, מתוחכמת ומעוצבת כאילו רוחו של סטיב ג'ובס בחרה את הצבעים בעצמה. המכונה מיישרת בננות בצורה מושלמת ב-100% מהזמן, ועובדת על כל סוג בננה שאי פעם היה קיים. המחיר הסופי על המכונה הוא בערך 300$, והיא צורכת חשמל כמו מקרר בגודל בינוני. 

עם הישראלים התרחיש קצת שונה. קצת. 

בשיחת הטלפון הראשונה, מנהל צוות הפיתוח הישראלי נותן לך 3 דקות להסביר את הרעיון לפני שהוא נכנס לדבריך בגסות, ואומר לך שזה הרעיון הכי מטומטם שהוא שמע מימיו. הוא מעולם לא ראה אף אחד שחותך בננות לפרוסות, ומסביר לך שבישראל פשוט אוכלים אותם - אז מה שבעצם התכוונת לבקש ממנו זו מכונה שבכלל *מקלפת* בננות. אחרי ניסיונות שכנוע מתישים, את מתייאשת ומוותרת על הרעיון להעסיק אותם. 

במפתיע, שעתיים אחרי ניתוק השיחה, הישראלי מתקשר אלייך מהאוטו בדרך הביתה ואומר שהוא חשב על הבננות. אומנם זה עדיין רעיון טיפשי, אבל הוא אוהב את האתגר. בבוקר למחרת הוא מתקשר לכמה חברים מהקיבוץ שמגדלים בננות, ולחבר מהצבא שהוא מיישר מקצועי (בלי רקע בפירות וירקות, אבל נראה מה אפשר לעשות). בלי שעברו 24 שעות מהשיחה הראשונה, ומנהל הצוות הישראלי מתקשר להודיע לך בהוד והדר שיהיה לו אבטיפוס מוכן תוך 6 ימים. 

אחרי 11 יום בדיוק, המכשיר מוכן והמנהלים מתכנסים להדגמה חיה. הישראלים הכינו את המכשיר מחתיכות של טנק מרכבה מפורק וקצת סלוטייפ, כשעלות ההכנה של כל יחידה מגיעה לסכום מכובד של 13$. בנוסף להיותה מכונת יישור בבנות מקצועית, ניתן להשתמש בה גם כאמצעי לתאורת חירום ("זה לא באג, זה feature!"). לגבי העיצוב - בואו נגיד שמתבונן מהצד יכול היה לחשוב שמדובר בדגם מוקטן של תאונת טרקטורים מרובת נפגעים. והביצועים? המכונה הזאת מייצרת בננות מיושרות ומושלמות... ב-62.5% מהמקרים. ב-37% מהמקרים הבננות יוצאות חרוכות, מעוכות או שבורות. כ-0.5% מהבננות נעלמות מעל פני האדמה בצורה מיסתורית.

כשמצביעים על החסרונות הברורים הללו בפני הצוות הישראלי, הם מסתכלים עליך המומים. "המכונה עושה בדיוק את מה שמחקר השוק ביקש!" אחרי הכל, לא צוין במפורש שזה אמור לפעול לכל הבננות שיכנסו למכונה. המנהל מבהיר שלדעתו, הבעיה ב-37.5% המקרים הבעייתים היא בכלל הבננות, שבמקרה היו פגומות. חוץ מזה, ליישר בננות היה רעיון מטופש מלכתחילה.

מסקנות על הישראלים:

• ממש טובים באלתורים ("שפצורים"). 
• בטוחים שהם יותר חכמים מהרוב. 
• עובדים טוב ביחד ומוכנים לעזור אחד לשני. 
• חסרי סבלנות עד שמגיעים לשורה התחתונה. 
• חותכי פינות. 
• תמיד אומרים בדיוק מה שאנחנו חושבים (לא תמיד אוהבים ביקורת על העבודה שלהם). 
• א-ו-ה-ב-י-ם ויכוח טוב. או סתם ויכוח. מתרגלים במהלך חייהם להתווכח עם המפקד בצבא, עם המרצה באוניברסיטה, ועם הבוס בעבודה. ישראלים באים עם זלזול "בריא" בסמכות. 
• אוהבים אתגרים ושונאים כשרון מבוזבז. 
• אוהבים מאוד לספר סיפורים.

-----------------

סיפור יפה. דימיוני? לא ממש. אם הייתי מחליפה את מכונת הבננות ב"אלגוריתם לזיהוי תנועה" היה מדובר בתיאור אחד לאחד של מה שקורה לי בעבודה בשבועיים האחרונים. את הסיפור על איך כתבתי ב-4 ימים משהו ששני דוקטורנטים עבדו עליו לפחות 10 שבועות אשמור לזמן אחר. בעיקר כי בינתיים זה רק עובד ב-85% מהמקרים ובתנאי תאורה שניתן לכנותם מגבילים...

החיים בקומפלקס

חלק נכבד מהאוכלוסייה בעמק הסיליקון הם יחידים או זוגות צעירים שמגיעים להתמחות או לעבודה, לכמה חודשים או לכמה שנים בודדות (לפחות ככה חושבים בהתחלה), ולכן צורת חיים מאוד נפוצה פה היא לגור בקומפלקס דירות. פתרון מגורים אינסטנט שכזה הוא פשוט מתבקש למי ששהותו פה קצרה. תהליך החיפוש קצר, הרישום והכניסה סטנדרטיים, ולא צריך להשקיע מאמץ בתחזוקת בית. מילא עוד מעט עוזבים.

מהו קומפלקס? אסופה של כמה עשרות עד מאות דירות, שמאוגדות יחד בכמה בניינים - בדר"כ דו קומתיים - ומנוהלת על ידי צוות. יש משרד, ובו בשעות הנכונות יש בו נציג של חברת הניהול שאחראית על מפעל המגורים הזה. תפקידם הוא לנהל את העסק - להראות את הדירות שמתפנות למתעניינים, לקבל טענות מהדיירים, להעביר אליהם דואר, ולחייך באופן קבוע (יש כאלה שעושים זאת לא רע בכלל).

הדירות הם בדרך כלל די קטנות - אומנם לא תל אביב, אבל בהחלט בסטנדרטים אמריקאים. יש בהם שטיחים מקיר לקיר, מקרר, מיקרו, ואם משלמים יותר, ריהוט. כדי לפצות על קוטן הדירות רוב הקומפלקסים מכילים גם איזושהו צ'ופר. בדרך כלל זה "חדר כושר" - כינוי כללי למשהו שיכול לנוע ממקלט עם הליכון ללופט מעוצב עם ציוד מלא וחדיש; וגם לפעמים בריכה או ג'קוזי. הרפרנס להתייחסות למבוגרים בינינו צריך להיות משהו כמו בית הדירות המפואר בסדרה מלרוז פלייס (רק עם פי 10 יותר דירות, יותר אחוזי שומן בגוף הדיירים ופחות פאר).

מאונטיין ויו היא קצת מוזרה כי מרבית הקומפלקסים נעים ברצועה צרה של 150 דולר סביב 2050 דולר לחודש. כלומר, גם קומפלקס עזוב ומוזנח יהיה בדרך כלל רחוק רק 150$ מחברו הנאה. אלה אומנם 600 שקל בחודש, אבל רק 150$! כמובן שניתן גם למצוא מקומות שאסטרטגיית התמחור שלהם מבוססת על המוטו "השמיים הם הגבול", הם בדרך כלל גם מפוארים וגם קרובים לתחנת הרכבת. מסתבר שיש משהו באמירה המפורסמת על כך שיש שלושה דברים שחשובים בנדל"ן אמריקאי: location,location,location.

התמזל מזלנו, לא התעצלנו וחיפשנו הרבה, ומצאנו מקום נהדר ב-2140$ לחודש - כולל חשמל וקנס על חתימה רק ל-11 חודשים. אם במקרה מישהו מחפש - אני באמת ממליצה. הביקורות על הקומפלקס באתר הביקורות הפופולרי די גרועות, אבל חשוב לזכור שזה בגלל שאנשים מאוכזבים באינטרנט נוטים לתת ביקורות בעלות אופי שייקספיריאני - ארוכות ודרמטיות עם סיום טרגי. זה בדרך כלל חסם תחתון לשליליות (בייחוד ביקורות של מסעדות).

אסכם:

דברים לא טובים בלגור בקומפלקס

• מחיר: על נוחות משלמים. חוץ מהמחיר עצמו: אם שוכרים לפחות מ-12 חודשים משלמים יותר; המחירים שונים אם באים בחורף או בקיץ - תלוי בדרישה; יש העלאת שכר דירה בכ-15% כל פעם שמאריכים חוזה.
• אסור להיקשר רגשית לאנשים שמכירים בקומפלקס, כי כולם כל הזמן עוזבים.
• הצלחת דסק הכניסה תלויה בצורה קריטית באופי האנשים המאיישים אותו. אצלנו אין בעיות, אבל כבר שמענו על מקומות שחותמים על חוזה ואז מנתקים את הטלפון מהקיר.
• תהליך ה"קבלה" לדירה הוא די מופרך, וכולל מילוי טפסים ארוכים ומפורטים. הגשת מועמדות יכולה גם לעלות בין 20-60$ - לפעמים לכל דייר פוטנציאלי, גם אם מדובר בזוג נשוי.
• בקיץ הדירות הריקות בקומפלקס מלאות בסטודנטים שבאים להתמחות (אצלנו בעיקר נאס"א וגוגל). מדובר בילדים רעשניים בני 19-21, שעושים מלא מסיבות ובעיקר מזכירים לנו שאנחנו מבוגרים מידי לשטויות האלה. 

דברים טובים בלגור בקומפלקס שלנו

• הקומפלקס אחראי לתיקון תקלות בדירה, והם לוקחים את זה ברצינות רבה - לרוב באותו יום או ביום אחרי.
• יש מלא מתקנים לשימוש ציבורי. הפופולרי ביניהם הוא כמות נכבדה של מתקני ברביקיו גז: אפשר להזמין חברים לעשות על האש בלי לנסות להכניס אותם לדירה הפיצפונת (ולא צריך לנקות!).
• יש שיעורי זומבה, הבריכה מחוממת (נדיר), וגם יש ג'קוזי מכובד עם גיאומטריה שמאפשרת להרבה אנשים והרבה קבוצות להיכנס בלי להרגיש מוזר. לא מרגישים שזה מתחלק בין כמה מאות אנשים (באמת!).
• כמעט ואין ילדים בקומפלקס כי מאונטיין ויו מאוד יקרה, הדירות קטנות והמחירים ל-2 חדרי שינה גבוהים. לא שיש משהו לא בסדר איתם, אבל אם אפשר לגור במקום בלי ילדים, עדיף.
• יש מלא חנייה - וצריך כי אנחנו תקועים בשום מקום.
• אפשר לשלם שכר דירה בהוראת קבע או באינטרנט כל חודש, וזה מאוד נוח.

אילוסטרציה: שיעור זומבה. כמות ההודים נאמנה למקור.

בקיצור, אני די אוהבת את זה. לא פתרון לאורך זמן (למסדרונות מלווה תחושה קשה של לגור באכסניה), אבל לחלוטין מומלץ, ביחחוד אם אתם לבד ומחפשים חברים חדשים באישור. צריך לעבוד קשה על להציק להם במרווחי זמן קבועים, אבל לאן הם כבר יברחו ממני?

אני יודעת איפה הם גרים.

השקט הנפשי שמתלווה לחיים בחו"ל

כשגרים בחו"ל מקבלים שקט נפשי. כנראה יש עוד גורמים, אבל אצלי הוא נובע כמעט לחלוטין מהניתוק שיש לי כזרה מהחדשות המקומיות. אני מסתובבת פה כאילו אני בחופש. לא אכפת לי, כמעט במוצהר, ממה שקורה סביבי. אני לא רואה טלויזיה, לא צופה בחדשות, לא קוראת אתרים מקומיים. צפה לי בבועה נהדרת של חוסר מודעות. ומה שנחמד הוא שחלק גדול מהאנשים סביבי חולקים את המדיניות הזאת. בעבודה לא מדברים על חדשות (לא ברמה מקומית ולא לאומית) ובטח ובטח שלא על פוליטיקה. בתור גוף ממשלתי אני בטוחה שהיינו מדברים על ההשבתה הממשלתית הגדולה שהייתה (אנשים לא קיבלו משכורות שבועיים) אבל רצה המזל והממשל, ובדיוק לא היינו בעבודה.

בארץ, לעומת זאת, כולם מכורים לחדשות בהגדרה. בתור ילדה, אני זוכרת היטב שהייתה מהדורת חדשות אחת ביום - בשעה שמונה בערב. אפשר היה לראות אותה וללכת לישון אחרי שהרגשת מעודכן במידה סבירה. אבל מתקופת האינתיפאדה, יש בשעות הערב מהדורות כל חצי שעה. זה כמובן עוד לפני שהתחברנו טוטאלית: הסמארטפון תמיד איתך, וכבר התקנת את ynet על המסך הראשי, ויש דקה ריקה, אז למה לא לפתוח ולקרוא. מי יודע, אולי קרה משהו. 

ואם כבר קרה משהו, או אם מישהו עושה משהו או יש כותרת על משהו מושחת, בישראל תמיד לוקחים ללב. אתה מרגיש שזה משפיע עליך וגרוע מכך - מקרין עליך. עוברים על הטוקבקים וכל התגובות נשבעות שמדובר במקרים ייחודיים בעולם, ש"המדינה הזאת" היא ככה וזה כמובן "רק אצלנו", ובאמת "אי אפשר לחיות ככה". הטקס הזה הוא כבד רגשית. לעבור אותו עשרות פעמים ביום הוא הלקאה יומיומית ומדכאת. היא חוזרת על עצמה עם כל תאונת דרכים (עם או בלי הרוגים) או אירוע אלימות, דו"ח של ה-oecd, אייטם שכולל את דן בן-דוד, או חס וחלילה משהו בטחוני, זה שוקע בנשמה ומעסיק אותך דקה קצרה במקרה הטוב ושעות ארוכות במקרה הרע.

כאן, פשוט אין את זה. לפחות ככה נראה לי. לא מעניין ולא יעניינו אותי חדשות ברמה מקומית (מקומית - קליפורניה, על 40 מיליון תושביה). ארצות הברית היא מדינה כל כך גדולה, שברור שהאמריקאים צריכים לרדת מהפסים כדי לקחת ללב משהו שקורה בסטייט אחר, אבל אני טוענת שזה גם ככה באופן לוקאלי. בגלל שאין איום קיומי שעליו הם מחכים בסתר לשמוע כל שעה עגולה (אין כאן חדשות ברדיו!), הם לא נותנים לזה להשפיע על היום שלהם. במקום לפתוח אתרי חדשות הם ב-reddit, או buzzfeed או משהו קליל כזה. יכולה לקרות תאונת שרשרת ענקית בכביש ראשי לידינו (יש כל הזמן, כי זה כביש ארוך מאוד), והסיכוי שאני אשמע על זה הוא פצפון. כנראה רק ידגדג לי אם נתי יתעכב בדרך הביתה. כך למשל לא הפתיע אותי שביום של הפיצוצים במרתון בבוסטון אני הייתי צריכה לבשר על כך בעבודה, וגם כשהכרזתי, לא היה נראה שזה כל כך שוקע אצלם בצורה שזה היה שוקע אצלי. 

כמובן שחוסר המודעות שלי זה לא אומרת שלא קורה כלום. בפעמים המעטות שבהן הבעתי התעניינות כלשהי היה מדובר באמת בתסריטי איימים, שבגלל גודל המדינה, נוטים להישמע כמו תרחיש מסדרת פשע. למשל, המשפחה הזאת על שני ילדיה, בני ה-3 וה-4 נמצאה קבורה בקבר רדוד במדבר מחוץ ללוס אנג'לס אחריה שלוש שנים שהם נחשבו נעדרים; 7 אנשים קופאים למוות כאן במפרץ בסופ"ש אחד; ואפילו מסתבר שחטיפות הילדים שאליהן התייחסתי כמו אובססיה אמריקאית שנבנתה על בסיס אגדה אורבנית, באמת קורות (זה מהיום שבו כתבתי את הפוסט). שלא נדע מצרות.

אז מה עושים? מוחקים מהפלאפון את האפליקציות של אתרי החדשות בישראל? מתעלמים ממה שקורה מסביב? לא חייבים. אפשר גם להתעדכן "רק" פעם ביום. אם עדיין נשארים מחוברים, לא לשכוח את חוק האצבע הבא: כמעט ואין במדינה שלנו שום דבר מיוחד. לא הורגים פה יותר ולא טיפשים פה יותר ואייל גולן והתעללות בילדים יש גם בכל מקום אחר. פרופורציות בחיים. אם החלטתם כן להתנתק מהחדשות (לפחות בטלפון) כנראה שתגלו כמוני שיש קצת אמת ב"בורות היא אושר".

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.

----------------------

הערה: דוגמא יפה לדברים שחומקים מאיתנו כשאנחנו מקבלים את כל הידע שלנו מהסיקור החדשותי, שיש לו אינטרס להיות כמה שיותר סנסציוני. כמה מאיתנו בטוחים שכמות ההרוגים בתאונות דרכים בישראל היא סנסציונית? שהקטל בכבישים הוא אחת הבעיות העיקריות במדינה? מסתבר שהסיכוי למות בישראל מתאונת דרכים נמוך פי יותר מ-3 לעומת ארצות הברית. אלוהים, אנחנו בתחתית תחתית רשימות ההרוגים ל-100 אלף איש (גם כשמסתכלים על הנתונים ל-100 אלף מכוניות).