טסים ובוכים

באופן כללי, את החיים כאן אנחנו חיים משבת לשבת, בלי לתכנן יותר מידי. מידי כמה שבועות, אחרי שהספה מקבלת את הצורה שלי ואני מקבלת את הצורה של הספה, אנחנו נכנסים לאוטו, ויוצאים להרפתקאה מקומית. אבל הזמן שלנו כאן סופי מאוד, ובזמן האחרון אני מקבלת קוצים רציניים בטוסיק. כמו סימן משמיים, קיבלנו השבוע אות גורלי. מייל מהעבודה של נתי שמבשר שחופשת חג המולד תהיה השנה בסוף דצמבר. כלומר, היא כל שנה בדצמבר, אבל הייתי צריכה את המייל הזה כדאי להבין שמה שלא נזמין עכשיו (כרטיסי טיסה, כמובן) כבר לא נזמין.

הייתה לי איזה מחשבה קצרה על זה שכריסטמס הוא הזמן שכל העולם החופשי מקבל חופש (מצרך נדיר בארה"ב), אבל לא נתתי לזה להפריע לי ולנתי להתיישב כל אחד מול מסכו ולשחק במי מוצא טיסה יותר מהר. לאן נוסעים? הוואי! בוא ניסע להוואי. כמה יוצא? 1,200$ לאחד? זה לא רק 5 שעות טיסה מפה? למה זה עולה כמו כרטיס טיסה מישראל? טוב, לא משנה, בוא ננסה מקסיקו. כמה?! אז גואטאמלה. כמה?! אז בליז. בליז! מסתבר שבליז צריכה ויזת כניסה לישראלים. יימח שמם, שונאי ישראל. בוא נלך לישון, עוד מעט אחת בלילה.

(אחרי 24 שעות)

מינואר 2012 בליז כבר אינה דורשת ויזות מישראלים! הנה אני רק חוזרת לאתר שלי, כמה קליקים מהירים ויש טיסה. מה בכלל הייתה הבעיה? 540$ ועוד חודש אנחנו בארץ שמשית, דוברת אנגלית, ושותים מוחיטו. אני רק לוחצת פה על "הזמן". רגע, למה הטיסה לא זמינה פתאום? רק אנסה ללחוץ שוב. שוב. שוב. שוב. שוב. 

כבר שלושה ימים אני ונתי מתכנסים בסלון כל ערב למרתון של חמש שעות של חיפוש כרטיסים. התחלנו עם מגבלת מחיר של 600$ לכרטיס (בכל זאת, החתמה פסיכולוגית) ו-10 שעות טיסה. המספרים האלה כבר גדלו והתנפחו כמה עשרות פעמים לתנאים עמומים מאין כמוהם. אחרי שלושה ימים כבר נקבל כל דבר: 2 קונקשנים, 3 קונקשנים, 18 שעות בדרכים, 20 שעות בדרכים, לא מעל 800$, כלומר, לא מעל 900$, בעצם, לא מעל $1000! כל פשרה נעשית רק *טיפה* מאוחר מידי. וכרטיסים עדיין אין.

כמו קופים אנחנו עוברים מאתר לאתר, משנים אפסילון בתאריכים או דלתא בשדות התעופה ומחכים לתגובת האתר. מסתכלים על טיסות שאורכות מ-11 שעות ועד ל-45 שעות (חוש הומור יש להם שם, באמת משהו משהו), והכל למשהו שאמור לקחת שש שעות טיסה נטו. אני מסתכלת על נתי וחושבת על ניסויים בעכברים, בהם הקורבן מצפה לקבל אוכל אחרי לחיצה על כפתור (אולי במקרה כתוב על הכפתור "חפש") - העכבר לוחץ, ולוחץ ולוחץ. וכרטיסים עדיין אין. 

סיבוכיות הבעיה - אינסופית. אנחנו גרים במאונטיין ויו, מה שאומר שיש 3 שדות תעופה הגיוניים שאפשר לצאת מהם: סן-פרנסיסקו ועוד שניים. אין טיסות ישירות לבליז, ותמיד עוצרים באחד מנמלי התעופה שמשמשים כפורטל החלפה (אטלנטה, יוסטון, פיניקס, דאלאס, מיאמי או לוס אנג'לס). בינתיים פשוט, לא? אבל, עכשיו אנחנו נכנסים לתהומות אי ההיגיון של עולם ההזמנות:

ביום מסוים, בשביל המחיר הכי זול, google flights אומר שאנחנו צריכים לנסוע שעתיים לנמל תעופה מרוחק, רק כדי לקבל טיסה עם שלוש עצירות - עד כאן עוד בסדר. למרבה האבסורד, העצירה הראשונה היא סן פרנסיסקו. כלומר, אנחנו צריכים לנסוע באוטו שעתיים לשדה רחוק, רק כדי לקחת טיסה נוספת שתביא אותנו לשדה במרחק 25 דקות מהבית (שם גם נצטרך לחכות שעתיים לטיסה הבאה). אני: "אני אתקשר למוקד ההזמנות - הם יטפלו בזה". איש בטלפון: "מצטער, גבירתי, אני לא יכול לטפל בזה. אבל מצאתי חלופה נהדרת, רק 26 שעות ו- 1,800$!". נשימה עמוקה, מתחילים שוב. 

רק כדי להגיע לפסגות ממשיות של סבל אנושי, תמיד האתרים יארגנו לנו טיסה יוצאת סבירה עם טיסה נכנסת איומה. מיד אחריה תהיה טיסה בדיוק הפוכה. אבל לחבר בין 2 הטיסות הטובות - לא ולא. 

יום מספר 4. במהלך הזיות מתקדמות, נתי כבר מציע לקחת את הרכב למדינות סמוכות, רק כדי לתפוס משם טיסה ("יוסטון זה רק 50 שעות נסיעה! אבל ברצינות, פיניקס זה רק 10!"). הלכתי לשתות מים וחזרתי לקולות צהלה. בהרפתקאות מאין אלה תמיד אני נהיית קצת דתית, וברפלקס משונה מיהרתי להשתטח על הרצפה והתחלתי להשתחוות למחשב. אם אלי חיפוש הטיסות רוצים תשומת לב, קצת הקרבה מצידי לא תזיק. נתי צוהל: "one way! כל מה שצריך זה להזמין שני כרטיסים one way!". הו, google flights, כמה אינטיליגנציה, כמה גדולה אנושית, אבל מה? אפשר לחפש טיסה מפה לבליז, אפשר הלוך וחזור, אבל טיסות מבליז לכאן - אי אפשר!

יום מספר 5.

אנחנו באפיסת כוחות מוחלטת. יש טיסה. אני אפילו לא אגיד כמה זה עלה. 14 שעות לשם, 18 שעות חזרה. בליז, כדאי מאוד בשבילך שתהיי שווה את כל זה.

מרינה

עוד First World Problems

נ.ב. - רשמיי מהחיפוש:

ביג נו נו - lastminuteflight, expedia, travelocity, orbitz, priceline. אפשרי - cheaptickets. סבבה לגמרי - skyscanner ,google/flights, kayak.

באטמן מציל את סן פרנסיסקו

קצר ומעורר תקווה למין האנושי. 

מיילס סקוט הוא ילד חמוד בן 5, עם סיפור חיים לא קל של מאבק בלוקימיה מגיל שנה וחצי. בשל שהותו הארוכה בבתי החולים, בחרה עמותת make-a-wish המקומית להגשים לו משאלה. מיילס כנראה לא התלבט יותר מידי ואמר שהוא רוצה להפוך לגיבור העל האהוב עליו, באטמן. הכל טוב ויפה, אבל איך בדיוק גורמים לילד קטן להרגיש כמו באטמן? 

מסתבר שעם מספיק התגייסות באינטרנט, אפשר לעשות הרבה. בבוקר יום שישי ה-15 בנובמבר מיילס קם בבוקר לקולות שידור טלויזיוני מיוחד ברשת החדשות המקומית. מפקד המשטרה בסן-פרנסיסקו פנה לקהל בבית בקריאה נרגשת לעזור לו למצוא את ה"באטקיד", כדי שיוכל לבוא ולהציל את עירו - גות'האם. מיילס מיהר לשים את חליפת הבאטמן שלו, ויצא מהבית רק כדי לראות שמחכה לו בחוץ מכונית למבורגיני שחורה (נתרמה לאירוע). על המכונית הודבקו סמלים של באטמן, ואפילו חיכה בתוכה נהג בוס מיומן. אגב, גם הוא לבש חליפת באטמן, אבל לא הצליח לגנוב אפילו טיפת תשומת לב ממיילס. משם הם מיהרו להציל נערה במצוקה שלפי הטענות נקשרה לפסי החשמלית של סן פרנסיסקו, ואז לעצור את איש החידות מלשדוד בנק במרכז העיר. 

אחרי שתי ההרפתקאות הללו יצאה מהדורת הצהריים מיוחדת של ה"סן-פרנסיסקו כרוניקל", אמממ, סליחה ה"גות'האם כרוניקל", שכותרתה הייתה:

אחרי ארוחת צהריים במסעדה ההמבורגרים האהובה עליו, ציפה למיילס פלאשמוב, שבישר לו על התקפה נוספת, הפעם של הפינגווין ליד union square. אחרי שנלחם בפושע האכזר והביס גם אותו, עבר מיילס לעירייה כדי לקבל מראש העיר מפתח רשמי לעיר כסמל לגבורתו במהלך היום. ובכך סיים את היום. 

ההערכות עכשיו מדברות על 10,000 איש שליוו את מיילס בתחנותיו השונות ברחבי העיר. בוידיאו למטה הכתבת מספרת שכבר יצא לה ללוות מספר סיורים נשיאותיים, אבל אף אחד מהם עוד לא זכה לכזאת פופולריות. גם אם היא צוחקת, זו עדיין תעודת כבוד לעיר ולהתגייסות העצומה של תושביה. השמועה כמובן קיבלה כנפיים גם מחוץ לסן-פרנסיסקו ואפילו הבית הלבן הקדיש למיילס את ה-vine הראשון אי פעם שצולם עם הנשיא אובמה. את הסיקור המלא ניתן למצוא בוידיאו כאן.

מעניין על מה מיילס יחלום מעכשיו.

אסטרונאוט אמיתי מגיע לבקר

הפוסט הזה יוקדש לקולונל כריס האדפילד. האדפילד הוא אסטרונאוט קנדי שהיה בשלוש משימות שונות בחלל. שתי הראשונות ב-1995 ו-2001 שלו היו די נשכחות, ואם הקריירה שלו הייתה נגמרת שם אף אחד מאיתנו לא היה שומע עליו מעולם.

לאחר שהיה בטוח שהקריירה החללית שלו נגמרה, בהפרש של 11 שנה ממשימתו השנייה, הוא יצא שוב לחלל, הפעם כמפקד תחנת החלל הבינלאומית. גם היציאה השלישית הייתה נמשכת ללא תשומת לב ניכרת (אין לי מושג מי המפקד הנוכחי), אבל האדפילד עשה משהו מדהים: הוא התחבר לאינטרנט. 

עם עדכוני טוויטר יומיים, סרטי וידאו שהקליט על החיים בחלל וחשבון פייסבוק פעיל מאוד - כריס האדפילד נהיה הפנים של תוכנית החלל למיליוני מעריצים ומעריצות ברחבי העולם. ממש ניל ארמסטרונג של ימינו. לחשבון הטוויטר שלו יש יותר ממיליון עוקבים, ובפייסבוק מצטרפים אליהם עוד חצי מיליון חברים. הוא כבר מזמן לא "סתם" אסטרונאוט, אלא כוכב בקנה מידה עולמי.
תוהים על מה כל המהומה? הנה סרט שבו הוא מדגים מה קורה כשסוחטים מגבון בחלל. נשמע יומיומי? לא ולא.

ההשוואות התכופות לכוכב רוק נובעות לא רק מהכריזמה של הבחור, אלא מהיותו נגן גיטרה מוכשר, שבמהלך שהותו בחלל הקליט מספר שירים. השניים הכי פופולריים: space oddity, שירו הטרגי של דיוויד בואי על אסטרונאוט שמאבד את הקשר למרכז הבקרה וזכה ליותר מ-18 מיליון צפיות; והשיר Is Somebody Singing ,(אותם ראשי תיבות כמו International Space Station) - דואט עם סולן הלהקה הכי מפורסמת בקנדה, The Barenaked Ladies. זהו שיר מקורי ומרגש על לעזוב את כדוה"א. לסרט השני מצורפת אזהרת דמעות התרגשות, בייחוד אם אתם רחוקים מהבית.

למה פתאום נזכרתי בבחור? לפני כמה ימים הלכתי להרצאה שלו, שנועדה לעזור לו למכור עוד עותקים מהספר החדש שכתב. מדובר ב-"Book tour", אירוע די סטנדרטי בארה"ב בו הסופר עושה סיור ברחבי המדינה, מתראיין, מקריא קטעים מהספר ואחר כך חותם על עותקים טריים. ואכן, הייתה חצי שעת הרצאה, שאחריה היה סשן של שאלות ותשובות. את המיקרופון תמיד מעבירים לילדים קטנים וחמודים עם עיניים גדולות, ששואלים דברים מופשטים כמו: "איך זה להיות בחלל?", ולמרצה המתורגל יש כמובן תשובות מתוזמנות שהן גם מרגשות, גם מעניינות ועם אתנחתאות קומיות בדיוק בתזמון הנכון. כך הוא מתוודה על זה שהוא מפחד מגבהים, שאין מספיק בירה בתחנת החלל הבינלאומית ושלהמריא מכדור הארץ מרגיש כאילו איש שמן יושב לך על החזה. לגמרי עושה את העבודה ומומלץ מאוד.

אחרי שראיתי שמדובר באקט די פופולרי בקרב הקהל, גם אני הלכתי לקנות את הספר, וזה מה שהביא אותי לאחד ההבדלים התרבותיים המרתקים בינינו לבין האמריקאים - היחס לתורים. האמריקאים אוהבים תורים ואני שונאת אותם. הם אוהבים להגיע מוקדם ולחכות בתור, ועוד יותר להישאר מאוחר ולחכות בעוד תור. ואת התובנה הזאת קיבלתי שוב כאן. נהגתי באחריות והגעתי חצי שעה שלמה לפני תחילת האירוע, רק כדי לגלות שעומדים בחוץ כבר כמאתיים איש (והתור עוד ממשיך בתוך הבניין). 
עוד דוגמה נפלאה היא בדוכן מכירת הספרים. ניתן לקנות ספרים שעליהם הסופר כבר חתם או עותקים שאינם חתומים. לקונה יש בעצם את האפשרות לבחור - האם לקנות עותק חתום וללכת הביתה מיד אחרי ההרצאה, או להישאר עוד שעה וחצי ולחכות שהסופר יחתום על הספר עם הקדשה אישית (במקום "כריס האדפילד", "למרינה, כריס האדפילד").

מדגם קטן של ישראלים ששאלתי יבחר כמובן בעותק שהוא כבר חתום. אולם באירוע עצמו, אחרי שאמרתי למוכרת שאני רוצה עותק שהוא כבר חתום הדבר עורר סנסציה קטנה - והזוג שלפניי, שלושה נערים מאחוריי, ואפילו המוכרת רמזו לי בעדינות שאני לא מבינה מהחיים שלי ושעדיף שאחכה עם כולם בתור לחתימה אישית, "to make the book personal!". למען הסר ספק, אין הבדל במחירים או בעטיפת הספר. אבל, הרגשתי שאם האמריקאים אומרים, הם בטח יודעים (לי זאת הפעם הראשונה בכזה אירוע). 

בכל מקרה, אחרי ההרצאה אכן מצאתי את עצמי מצטופפת עם מאות אנשים אחרים עד שהגיע תורי. אמרתי לכריס שאני מישראל, הוא לא התרשם, הקדיש את הספר לי ולנתי, חייך פעמיים למצלמה כשאחת הסדרניות מצלמת אותנו בפלאפון שלי, ולחץ לי את היד. עניין של שלושים שניות לאסטרונאוט מומחה בפרוצדורות. האם היה שווה את זה? נראה לי שלא. אולי הייתי יותר סלחנית, אם היה נראה כאילו אנחנו מצטלמים בקז'ואליות במהלך פגישה ארעית, אבל מדובר בתמונה שהוא יושב ומחזיק בספר ואני עומדת מעבר לשולחן (הבדלי המרחק גם גורמים לי להיראות שמנה, אז התמונה ממילא הולכת לפח). בכל מקרה לעמוד בתור כל כך הרבה זמן הרגיש לי משהו מאוד אמריקאי לעשות, ומיותר. 

בינתיים התחלתי לקרוא את הספר והוא די משמים. זו אוטוביוגרפיה של איך הבחור נהיה אסטרונאוט על ידי השקעת שעות ארוכות, עבודה קשה, שאיפה למצוינות, התמדה, כשרון, ותמיכה משפחתית (בייחוד מאשתו, שגם לידו מתוארת כסופרמנית לא קטנה). ממש לא מדובר בספר מהז'אנר שמציע "8 שלבים פשוטים" לאיך להיות אסטרונאוט. תיאורי ההקרבה האישית והמשפחתית בספר, הזכירו לי איך שהיינו שואלים בחור מוצלח מה הטריק להשיג ציונים כל כך גבוהים באוניברסיטה, והוא היה עונה: "אני הולך לכל השיעורים, קורא את הסיכומים, עושה את כל התרגילים לבד, ופותר כל מבחן אפשרי עד שאני מקבל מאה בהכל". בהחלט לא פטנט הקסם שחשבתי לקבל. נראה שאני לא אהיה אסטרונאוטית אחרי הכל.  

עד הפוסט הבא,

מרינה

נ.ב. - מחפשים עוד סרטונים כמו סחיטת המטלית? יש עוד הרבה סרטים טובים על החיים בחלל: האסטרונאוטית קרן נייברג חופפת את הראש בחלל, כריס מתכונן לשינה, וגם מדבר על משטר האימונים הקפדני בתחנת החלל. הכל נוגד אינטואיציה למה שקורה כאן על כדוה"א - שימו לב בייחוד איך צריך להיקשר להליכון על מנת לרוץ בחלל.

תובנות של תיירים #3: לאס וגאס

אם אין לכם זמן לקרוא את המשך הפוסט, אומר את זה כבר עכשיו: אני לא אוהבת את לאס וגאס.

עכשיו לגירסא הארוכה.

אמריקאים הם אנשים נהדרים, אדיבים ונחמדים. הם שומרים על מרחב אישי, מפוקחים ולעולם לא יעבירו ביקורת שלילית על שום דבר. הם קורקטיים, לבושים בקפידה ומחייכים בנימוס. באיזור שבו אני גרה (בייחוד בסן פרנסיסקו) הם גם רזים ויפים, מודעים למה בריא ומה לא ואפילו מקפידים ללכת לחדר כושר. אבל, אם בהרפתקאה סוציולוגית ביזארית חשקה נפשכם לראות את הצד האפל והמכוער של האומה האמריקאית הדגולה, לאס וגאס היא המקום לנסוע אליו.

"לאס וגאס" התיירותית היא בעצם רחוב אחד פלוס מינוס שמאגד רצועה ארוכה של כ-3 ק"מ עם מלונות ענק, ומרכזי קניות מפוזרים ביניהם. המלונות ענקיים ומושקעים מאוד, בעיקר בחלק החיצוני שלהם.
הבילוי המומלץ לשעות היום והערב המוקדמות הוא לעבור בין מלון למלון ולהסתכל על האטרקציות שהוא מציע. כמעט כל המלונות בנויים עם theme מסויים וכך במסע אחד כזה של כמה שעות עוברים בין אווירת ניו-יורק למצרים העתיקה, לרומא העתיקה ולונציה או פריז המודרניות. את האווירה קובעים בדרך כלל המבנה החיצוני של המלון, קישוטים די מינוריים בחלקו הפנימי, ואת סוג האוכל שתוכלו לקנות בפנים (אם כי זה נוטה להיות יותר מגוון). ברוב הפעמים מרגע שנכנסת למלון, נעלמת האטרקציה הגדולה, וכל שנותר הוא ההיבהובים של הקזינו. במלונות החשובים יש עוד משהו אחד לראות - אקווריום, פסלים, מזרקה או הר-געש אבל תמיד זה מרגיש כמו גימיק. מצטלמים עם זה והולכים הלאה.
הקישוטים והתפאורות אולי נראים יפים ומבריקים בתצלומים רבי רזולוציה, בחשיפת HDR, ומעדשת עין דג, אבל כשאתה מוצא את עצמך עומד ליד פרעה מגבס בכניסה ללובי של "לוקסור" - משהו מרגיש לא ממש אותנטי. כך גם התמונות היפות של המלון הונציאני מראות גונדולות ששוחות בתעלות רחבות ידיים, ואילו במציאות זה נראה יותר כמו שוחה לא גדולה (אלא אם כן מסתכלים בדיוק מהזווית של הצילום). המלון היחיד שאני חייבת לציין אותו לחיוב הוא ה"פריז", שיכולתי להישבע שחלקו הפנימי יפה ואסתטי יותר מהמקור (אבל הוא יותר מסמן את מה שהאמריקאים חושבים שהיא פריז, קצת כמו פריז כפי שהיא מוצגת ב"רטטוי"). 

כמובן שמטרתה של כל העיר הזאת היא למשוך את המבקרים לתרום את כל כספם לבעלי הקזינו. מאוד קל להבחין בתופעה, כי בהנתן מסלול בין שני מקומות במלון, הוא בהכרח יעבור בקזינו. למרבה האכזבה, במקום סצינה אירופאית נוצצת, מלאת שמלות ערב וגברים בחליפות, מקבלים בדרך כלל אולם חשוך וקצת מעושן. מלבד גברים בגיל העמידה עם עור ורדרד מהשמש בחוץ וממאמץ ההליכה, האוכלוסייה הכי נפוצה היא נשים עבות בשר ומבוגרות מאוד במכנסי גולף קצרים (ולפעמים כובע מצחייה, על אף שמדובר במקום מקורה). את הנשים הללו תמיד תמצאו ליד מכונות מזל, תוך שהן מרימות רגל אחת על הכסא לידן לטובת שיווי המשקל. סיגרייה ביד אחת ואת המוט הזה שמושכים בו כדי לשחק ביד השנייה, מושכות עוד פעם ועוד פעם בייאוש משועמם.

אם בורחים מהקזינו ובוחרים ללכת ברחובות מדובר בחוויה די מייגעת, משום שזו במובהק לא עיר שמיועדת להולכי רגל. הכביש הראשי ברחוב הוא מרובה נתיבים וכדי לחצות אותו נעזרים בדרך כלל בגשרים (במקום מעברי חצייה) וכך אתה מוצא את עצמך עולה ויורד ממפלס הרחוב שוב ושוב. בסוף היום ניכר כי עשית יותר מרחק אנכי מאשר אופקי. היות ומדובר במדבר, מזג האוויר בחוץ בדרך כלל לא נעים, וחשוב לבוא בעונה שבה הוא נסבל. הרחובות עצמם מלאים בהולכי רגל שמנצלים את העובדה שהסטריפ היא אחד המקומות היחידים בארה"ב בו מותרת שתייה ברחוב. כולם כולל כולם (מעל גיל 21) מסתובבים עם מיכלי אלכהול ענקיים ביד ומרוצים עד השמיים. נראה שאם כל החיים לא הורשית לעשות את זה, ללכת עם משקה ביד היא אחת ההנאות הגדולות בחיים. כך רואים אנשים שיכורים לחלוטין ברחוב בכל שעות היום, והאמת שחוץ מלהיות קולניים וכל הזמן לצחוק זה דווקא לא נורא.

נקודות לחיוב: העיר עצמה ככל הנראה חייה מכספי ההימורים ולכן הם עובדים קשה כדי למשוך אליהם כמות גדולה של תיירים. הטיסות מסובסדות, הלילות במלון מאוד זולים (ב-circus circus יש חדרים ב-20$ ללילה שהם סבבה לגמרי, כך שמעתי), והאוכל טוב, מגוון ויחסית זול. מאוד נפוצות גם מסעדות בופה של אכול כפי יכולתך. אם מדובר ביום חם, ומשתכנים במלון יחסית מפואר, יום בבריכה ללא יותר מידי פזילות הצידה דווקא נראה מהנה ביותר.

דברים שלא עשיתי* ולכן לא אחווה דעה: ללכת למופע בערב (יש אחד בכל מלון - שירה, סטנד-אפ או קוסמים), לעשות קעקוע במכוני קעקועים הרבים, להתחתן במקומות שאפשר, לאכול במסעדות של שפים מפורסמים שיש בשפע בעיר. וכמובן, לצרוך תיירות מין מכל הסוגים**.

נסכם עם קומיקס של החבר מ"The Oatmeal":

* גילוי נאות - הייתי בעיר יומיים עם ההורים שלי, יכול להיות שבלעדיהם הייתי נהנית קצת יותר.

** בהזדמנות זו אודה לטיפוסים המפוקפקים הרבים ששיקול דעתם מצא לנכון לחלק לאבא שלי כרטיסים של זונות בזמן שהסתובבנו ביחד, ותרמו לחוויה הבלתי נשכחת בעיר.

מרינה

סן-פרנסיסקנים עילאיים ומתנשאים

אחד המקומות היפים והמהנים להסתובב בהם בסן פרנסיסקו הוא בניין המעבורת (ferry building). יתרונות - זהו מעוז האוכל הבריא והאורגני של סן פרנסיסקו, שממוקם בצורה אסטרטגית בבניין עתיק ויפייפה על חוף האוקיינוס. פעמיים בשבוע מתקיים בו שוק איכרים סטייל נמל תל אביב שבו ניתן לקנות כל טוב מהתוצרת המקומית. חסרונות - בתכלס, זה מקום פומפוזי ומנופח עם סחורה שתמחורה שווה את משקלה בזהב. חלק נכבד מהחנויות מלא במוצרים כה יאפים ובורגניים, שקשה להאמין שמישהו ממש קונה את זה והחנויות במקום עומדות בדמי השכירות העצומים. 

אבל למה להיות שלילית ולשפוט? אפשר גם ליהנות מיופיו של המקום, האווירה היאפית והמתנשאת המיוחדת וגם לצחקק על החשיבות העצמית והעיוורון הצרכני. לפני כמה ימים (טוב נו, זה גם היה בשביתה הגדולה) ערכתי במקום סיור קצר. את התובנות שלי מהסיור, אני מאגדת לרשימה קצרה, לה אקרא: 

"איך ליצור מוצר מצליח בשוק היאפי המקומי?"

1. נתחיל ב"איך". המוצר חייב להכיל תיאור כלשהו של אופן הכנתו. עדיפות לכמה שיותר מהמושגים הבאים: fresh, local, organic, hand-made, artisan, craft, eco-friendly. ב-local הכוונה היא בדרך כלל באיזור סן-פרנסיסקו (בכל זאת, האיזור הכי טוב בעולם), אבל גם מוצרים שהם מארה"ב זוכים לעדנה מסוימת - כל עוד כתוב בפירוש "made in the USA". התוויות האלה יכולות לתאר אוכל, אבל גם דברים אחרים.

2. אחר כך עוברים ל"מה" - מהות המוצר. בייחוד אם מדובר באוכל - מה הוא מכיל, וחשוב מכך, מה אינו מכיל. הסימון כאן מסתמך על תארים מהרשימה הבאה: gluten-free, sodium-free, fat-free, cholesterol-free. תוספת ניקוד מקבל תיאור של איזה ריסוס המוצר לא עבר (ראשי תיבות באנגלית שלא אומרת שום דבר), ואיזה כימיקלים אינו מכיל (אותו כנ"ל).
הקוראים הנאמנים זוכרים את אבחנתי הקודמת כי למעשה כל פריט אוכל בארה"ב חייב לבוא עם איזה מסר "בריאותי". גם אם זו בננה או פטרייה רגילה מוולמארט, תהיה עליה מדבקה מגוחכת שכתוב עליה good source for vitamin D. אבל, אם המוצר מתואר על ידי 2 תארים ומעלה מהרשימה הנ"ל הוא ראוי להיות מוכר ומתומחר כמו משהו למישהו עילאי ומתנשא באמת (גם אם הוא רק איכותי בכאילו). למשל, הג'לי המסוכר הבא, שעשוי ממאה אחוז סוכר - אבל מסומן כמוצר שאינו מכיל גלוטן או שומן! איזה יופי!

3. הקפידו להשתמש בסממני איכות שאינם קשורים למוצר שלכם ישירות, אלא משמשים כסממני איכות של מוצרים אחרים. כך ניתן לראות בתמונות למטה: תיקים שהם טריים ומיוצרים יום-יום בצורה מקומית (לא מתקלקלים במשלוח הארוך מסין כמו תיקים אחרים), החומץ מיושן (כמו יין!) בחביות שיושנו 25 שנה (לא פחות), ורוטב הברביקיו שמצויין בפירוש כי הוא מבוקבק נאפה (אולי עשוי מיין מקומי, אבל זה דווקא לא כתוב) וכו'.

 

4. המוצר חייב להיות יפה, מעוצב ואסתטי. ממש יפה. אם הוא יפה, מומלץ לדרוש עליו מחיר שערורייתי. המחיר השערורייתי הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר, אחרת גם אנשים עניים ולא מגניבים יוכלו לרכוש אותו. הכי מגניבה בקטגוריה הזו היא הפסטה הצבעונית הבאה (8$ לפני מס ל-250 גרם):

5. יתרונות כלליים נוספים

•  היצרן הוא מומחה בעל שם עולמי בקהילה מאוד מאוד מצומצמת / עבר תהליך הכשרה ארוך וסופר ספציפי / בעל ייחוס משפחתי של 4 דורות ומעלה בעיסוק המסויים הזה.
• ייבוא חומרי הגלם נעשה ממדינה שאינה בעלת קשרי מסחר עם ארצות הברית. 
• תהליך העיבוד הוא ארוך ויקר, על אף שקיימת לו אלטרנטיבה זולה ומהירה. עדיפות לתהליכים מאוד עתיקים כמו נגיד קטיף ידני של חיטה, או לתהליכים סופר מודרניים כמו שימוש בקרח יבש בשביל קירור. 
• תור ארוך וזמן המתנה ארוך יותר בשביל לקבל שירות. יותר ארוך, יותר טוב. 
• המוצר הוא מותג אם ורק אם מגיע עימו שק-קניות רב פעמי עם הלוגו, כדי לאפשר לקונים פוטנציאלים לזהות זה את זה בקהל. זוגות שיווצרו כך צפויים לגדל צאצאים, שיהיו דור נוסף של קונים מכורים. 
• באופן עקרוני, כמה שיותר יומרני, יותר טוב!

אי אפשר לסיים כזה פוסט בלי לבחור מנצח שמיישם את כל העקרונות. בשבילי, מדובר בקפה "Blue Bottle Coffee", רשת עם חמישה סניפים באיזור. מלבד קפה רגיל, הרשת מציעה קפה מאוד פופולרי בשיטת ה-"nel drip". הכוסות הללו נמזגות רק במהלך 6 שעות ביום, ובכולן עומד לפני החנויות תור ארוך מאוד. תהליך ההכנה הוא טפטוף מיוחד שהומצא ביפן, לכוסות מיוחדות - כמובן. המים שנמזגים אליו חייבים להיות בטמפרטורה מסוימת, אחרת הוא יהרס(!). בדף ההסבר המצורף לקפה בחנות מצויין בפירוש כי ההכנה מחייבת בריסטה בעל התכונות הבאות:
"a surgeon's hand, a novelist's resolve and a musician's capacity for improvisation"
(יד של מנתח, נחישות של סופר ויכולת אלתור של מוזיקאי).
בנוסף, מדובר בתהליך לא קצר של 10-15 דקות לכוס (מזמינים, ומחכים רבע שעה - זה לא מוכן מראש), ועולה 7$ לכוס קטנה. בהסבר יש גם את שמות החוות בגואטמלה והגובה שלהן מפני הים, אבל את אלו כבר חסכתי לכם. בסוף, אחרי שסובלים מהתור עד ההזמנה, מלחכות לקפה שיהיה מוכן ועוד לשלם על זה 7$ לכוס - הביקורות מהללות.

הו, צפון קליפורניה אהובתי, לעולם תמשיכי להיות בעיני חידה.

מרינה