!Like us on Facebook

הצטרפו לדף הפייסבוק וקבלו עדכונים על פוסטים חדשים!

יום חמישי, 30 במאי 2013

בריחת המוחות (ההודית)

אחרי אלף פוסטים על אוכל, אחזור לדון על עניינים ברומו של עולם. לפני שבאנו לכאן, חשבנו שעמק הסיליקון מורכב בעיקר מאמריקאים מטובלים בקמצוץ ישראלים. מהר מאוד הבנו שיש אומה אחת ששולטת (לפחות מספרית) באוכלוסיית המהגרים כאן - ההודים.
מספיק רק לחפש "Indians silicon valley" כדי לראות עד כמה הנושא פופולארי. לעיניים המרפרפות זה נראה תעתיק אחד לאחד של ההשתפכות שאנחנו רגילים לשמוע על כמה הישראלים חכמים ויזמיים - ממליצה לדוגמה על How the Indians Conquered Silicon Valley, The hidden geniuses of the tech revolution. יש עוד הרבה כתבות, אבל כולן אותו דבר: יש הצלחות היסטוריות, יש יזמים בהווה, וההודים כובשים את העמק.

אז מסתבר שהודו היא אומת הסטרט-אפ האמיתית. כמויות של צעירים רעבים למזון (לא באמת) ולידע שמקובצים בשניים-שלושה מרכזים ענקיים שיש בהם גם אוניברסיטאות, גם פיתוח וגם לא מעט כסף בהשקעות - השילוש הקדוש. חלק מהם - כנראה האמיץ והמוכשר - עובר את תלאות הויזה ומביא את המשפחה לפה (הם גם מדברים אנגלית אז לפחות זה קל). זה משתלם להם בגדול: לפי המסקנות שלנו, הבדלי השכר בין פה לישראל הם בערך 10-20%. ההפרשים בין פה להודו, לעומת זאת, הם עצומים. מהנדס הודי עם 5-9 שנות ניסיון מרוויח בהודו כרבע ממה שהוא מרוויח פה (למרות שהעיר נכון הבחור מהקומפלקס שלנו, על כך שהכל עולה של עשירית ממה שזה עולה פה). בכל מקרה, להגיע לכאן ואז לחזור עם קצת חסכונות הוא פיתוי הרבה יותר גדול - והמספרים הגדולים מוכיחים. 

ברשימת האוניברסיטאות הטובות בעולם להודו יש אחת בלבד ב-400 המדורגות הראשונות (בהשוואה, לישראל יש 3 במאיה הראשונה, ו-6 ב-400 הראשונות), אבל הם כנראה משתפרים מהר. שמועה ששמענו ולא הצלחתי למצוא באינטרנט מספרת שאוניברסיטת קולומביה (אוניברסיטה מה-Ivy league) אמצה סטנדרט בחינה שהפך מקובל בהודו. ואחרי כזה צעד - קשה לשחק במספרים גדולים מול ההודים - בהודו יש יותר בוגרי מדעים ברמת אותם מבחני הסיום של קולומביה מאשר כל בוגרי ליגת הקיסוס גם יחד בארה"ב (שאגב, בטח גם חלק גדול מהם הם הודים דור 1.5 ו-2).

כמובן שכל הדיון בנושא הוא קצת קשה, כי זו במה לסטריאוטיפים ואבחנות מבוססות מוצא מהסוג שלא ממש מקובלים בארצות הברית. במאמר הזה טוענים שהודים מהווים פחות מ-1% מאוכלוסיית ארה"ב, אבל 3% מהמהנדסים, 7% מעובדי ה-IT, ו-8% מהרופאים. יש גם טענה לא מצוטטת שהאייקיו הממוצע אצל ההודים הוא 112, בעוד אצל שאר האמריקאים הוא רק 100. הערה מצחיקה (קיימת בטקסט!) היא שהאוכלוסייה השנייה לה יש ממוצע אייקיו חריג היא "Ashkenazi Jews" שלהם יש ממוצע של 110.

עוד אומות שפוגשים פה הרבה מאוד: גרמנים, צרפתים ובצורה מפתיעה גם הרבה פולנים (פגשתי חמישה באירועים שונים ומשונים!). הפתעת השנה - מסתבר שגם בפולין לא חסרים מרכזי פיתוח בינלאומיים, בדיוק כמו ישראל. כל אחד אוהב לחשוב שהוא מתת האל לעולם הטכנולוגיה, אבל מסתבר שיש הרבה מועמדים. להרבה חברות גדולות יש בפולין נציגות פיתוחית - דל, סימנס, HP, IBM. בגוגל הגדילו לעשות ופתחו שלושה מרכזים - המון למדינה עם 40 מיליון תושבים ( כאן יש עוד שבחים, אבל חוץ מזה עוד הרבה). מה שכן, מסתבר שכסף להשקעות מקומיות לא ממש יש שם, ולכן בשורה גדולה לא עוד לא יצאה משם. אבל כנראה כן הרבה מהנדסים ברמה, ועל זה מגיע להם ברכות. 

אנקדוטה משעשעת לסיום - שלט שתלוי על ציר התנועה המרכזי של עמק הסיליקון (כביש מס' 101): ניסיון מחוכם של האומה מחוסרת הסקס-אפיל בעולם למשוך אליה קצת פירורים מהחברות כאן. בעיות ויזה? תעבור לקנדה. 



יום חמישי, 23 במאי 2013

קומקום חשמלי ועוגיות של צופות

סקופ #1

האמריקאים לא משתמשים בקומקום חשמלי. פשוט דוגמה למוצר שלא תפס פה בכלל. למרבית האמריקאים יש בבית מכונת קפה עם פילטר (נראות ככה), וקומקום כזה ששמים על הגז למקרה שהם צריכים במקרה מים חמים. זה כנראה קורה רק לעיתים רחוקות, כי הם לא שתייני תה גדולים.
אחד הביטויים הברורים לזה הוא בעבודה. בישראל כל משרד מתהדר בתמי 4 כזה או אחר עם אספקת מים חמים מסביב לשעון. בעבודה שלי כאן, רק אחרי חיפושים רבים בשני מטבחונים מצאתי קומקום ישן. הוא משמש אותי נאמנה כדי לעשות תה ולעזור לבקרת הטמפרטורה של הגוף שלי בחדרים הקפואים פה. אנקדוטה מצחיקה היא שבמהרה אני והקומקום נעשנו מרכז תשומת הלב - האמריקאים באים לשאול מה אני עושה, והזרים לפעמים באים לעשות איתי תה. אפילו מצאתי את עצמי מסבירה למנקה כמה זה בריא ואיך כדאי לו להתחיל לשתות תה כל הזמן.

אם אתם כן במקרה פה ומחפשים קומקום, תצטרכו לעבוד קשה. רוב העובדים בחנויות המסחריות בכלל לא יבינו מה אתם רוצים כשתשאלו איפה ממוקמים ה- electric kettles. למקרה שאי פעם תרצו לחפש פה אחד - עזבו את ההיגררות: בבסט ביי - אין, בוולמארט - בדרך כלל אין, ובטרגט - יש, אבל רק דגם אחד. עדיף להזמין באינטרנט.
תה הוא גם דרך שימושית להבדיל בין האמריקאים לקנדים. אם אתם פוגשים מישהו וחוששים שהוא מקנדה, פשוט תציעו לו תה ותראו איזה פרצוף הוא עושה. אין ספק שהשלטון הבריטי השאיר שם עקבות רציניות.

סקופ #2 (בלי שום קשר לקומקומים)

בטח גם אתם כמוני מכירים מהטלוויזיה את המושג "Girl Scout Cookies" - עוגיות של צופות (לשון נקבה של צופים). עד היום הייתי בטוחה שמדובר בדרך לגיטימית וחמודה למדי לגיוס כסף. הצופות או האימהות שלהן אופות עוגיות ואז מוכרות אותן כדי לממן לילדות פעיליות וחוגים במתנ"ס וכו'. מה מסתבר? יש חברה אחת שמייצרת את כל העוגיות האלה, תחת המותג "Girl Scout Cookies".
החברה הזאת היא בעצם מונופול מטורף על מכונת הדפסת הכסף הזו שמשתמשת בילדות תמימות ורכות בתור דילריות של הזהב הלבן המקומי - סוכר! האסוציאציה הראשונה שעלתה לי היא סוג של תרמית פירמידה. יש הרבה ראיות, אבל קבלו כמה: שיא המכירות לצופה הוא מעל 17 אלף קופסאות לילדה אחת (אולי "הרבלייף" צריכים לקחת ממנה שיעורים); מתוך הרווחים הכוללים בין בין רבע לשליש הולכים לחברת העוגיות (השאר לצופות, לפי ויקיפדיה); צריך להצטרף לתוכנית מיוחדת בשביל לקבל זיכיון כדי למכור את העוגיות (מסתבר שאסרו על כוכבת האני-בו-בו למכור אותן, בפרשה שכונתה "cookie-gate").
צחוק צחוק, אבל מסתבר שזוהי העוגייה השנייה הכי נמכרת בארה"ב (אחרי האוריו). כל שנה נמכרות 200 מיליון קופסאות, בעלות כוללת של 790 מיליון דולר בשנה. לא מאמינה ששמתי את הסיפור על הקומקום קודם - אני מרגישה שהסיפור הזה הוא חשיפה עיתונאית של ממש.

בפינה הטכנולוגית: אם כל הדיבורים על עוגיות עשו לכם תיאבון, אתם בארה"ב וקוראים את הבלוג מגלקסי, אתם יכולים להוריד את האפליקציה הבאה: "Girl Scout Cookie Finder" ולמצוא את הדילרית הקרובה לביתכם.