תובנות של תיירים - סן פרנסיסקו

בשבוע האחרון אני מבלה עם ההורים שלי שהגיעו לביקור. ביקור של קרובים הוא תמיד טריקי. לא משנה כמה הם עצמאיים (שלי ממש לא), היות ואת "מקומית" הם יהיו תלויים בך לחלוטין, ותלוי באופיים - מנדנדים פחות או יותר, עקשנים פחות או יותר, ילדותיים פחות או יותר וכו'. החוויה הזאת של המשפחה המבקרת משותפת כמעט לכל הגולים פה, שהכינו אותי לכך ותמכו בי בתהליך (אולי כאן זה לא המקום להודות להם, אבל החליק לי). וכצפוי, אני ברכבת הרים רגשית שנעה בין כמעט-התמוטטות-עצבים לשיאים חדשים של שמחה עילאית וגעגועים.
בכל זאת, מצאתי זמן על מנת לשתף אתכם במסקנותיי והמלצותיי לתיירים ומקומיים בסן פרנסיסקו (כנראה חלק א').

• יין - קליפורניה היא מדינת יין (ויקיפדיה). כאן מייצרים יותר מ-90% מהיין שמיוצר בארה"ב, פי 1.3 יותר מאוסטרליה, ואם קליפורניה הייתה מדינה עצמאית היא הייתה היצרנית הרביעית בגודלה בעולם. עם יותר מ-1,200 יקבים שמפוזרים בכל המדינה, פשוט אי אפשר לבקר בקליפורניה בלי לסמן וי על ביקור באיזה יקב - אבל איפה?!
  האיזור הכי מפורסם בסביבה נקרא napa valley, ולשם יוצאים סיורים מאורגנים יותר ומאורגנים פחות מסן פרנסיסקו והסביבה (אין לשם תחבורה ציבורית, ואם שוכרים רכב צריך נהג תורן אחראי כי הנסיעות ארוכות, אז לרוב צריך סיור). החבילה הבסיסית כוללת הסעה לעמק, עצירה לקניות ואולי צהריים, אבל לא את מחיר הטעימות ביקבים בהם מבקרים. הכי זול שמצאתי לסיור כזה הוא 75$ דולר לאדם, כאן. מה הבעיה? מחירי הטעימות בכל יקב הם שערורייתיים - 20-50$ לאדם ביקב בודד, כלומר כל היום יוצא סכום עתק, בייחוד לזוג. בנוסף, היות וכל התיירים נוסעים לשם, מדובר בחוויה ממוסחרת למידי ובדרך כלל מצטרפים פקקים איומים בדרך לשם ובחזרה.
  לנו יש אלטרנטיבה קרובה, טעימה, אותנטית וזולה באיזור שנקרא ה- "santa cruz mountains", שמרוחק רק חצי שעה נסיעה ממאונטיין ויו (שעה מסן פרנסיסקו). יש הרבה יקבים טובים, פוגשים רק מקומיים, הטעימות הן 8$-5$ לסט של 5 טעימות, הנוף יפייפה כי גם רואים ים, והחוויה נהדרת. השלושה המומלצים שלנו (נמצאים על אותו "רחוב"): mja, burrell, loma prieta. טוב גם כאטרקציה לסופ"ש.
  
  

• צ'יינה טאון בסן פרנסיסקו - הצ'יינה טאון כאן היא הכי גדולה מחוץ לאסיה, והכי ותיקה בצפון אמריקה. בגלל חיפוש חנייה יצא לנו לנסוע מחוץ לרחוב התיירותי (איזור bush&grant) ולהגיע לצ'יינה טאון האמיתית (איזור pacific&grant).
  מה כאן? צפוף, מלוכלך, מלא בסינים ועימם אוכל טעים בטירוף שעוד לא עבר אמריקניזציה. יש מסעדות עם מקומות ישיבה בפנים, אבל צריך לחפש אותן ברחובות הצדדיים. אנחנו אכלנו לחמניות באו ממולאות שקנינו במסעדת טו-גו כזאת, ועברו בהצלחה גם עם ההורים המאוד-שמרניים שלי, והכל ב-3$ דולר לכל המשפחה. לא הייתי מכנה את זה אטרקציה תיירותית, אבל אם אתם כבר מסתובבים, זה מגניב ואפשר לראות את ציור הקיר הזה:

• שייט במפרץ עם red and white - אומנם תיירותי, אבל ההורים נהנו מאוד מאוד. הם עשו שייט של שעה וחצי שבו רואים את הגשרים של העיר ואת אלקטרז, וגם יש הרצאה מעניינת על ההיסטוריה של העיר (יש גם ברוסית). אם רוכשים מראש, יש הנחה של 50% - כאן, או בחיפוש בגוגל "red white coupon". מרוב ביקורות טובות, אני שוקלת ברצינות לעשות אחד עם נתי.
• לא לשכוח לבקר ב- academy of science, בעדיפות ביום חמישי, כשהמוזיאון נפתח בערב.
• רכב - חשוב לזכור - סן פרנסיסקו היא עיר של תחבורה ציבורית. אם באים עם רכב, כדאי להשלים עם זה שתשלמו המון על חנייה במהלך יום דילוגים בעיר (כ-20$). ניתן לעשות אופטימיזציה מקומית על כמה משלמים, אם כי לא יותר מידי. באיזור שבו נראה שיגנבו לכם את הרכב, יעלה פחות. כמה שתשלימו עם זה יותר מוקדם עם זה שמשלמים, כך יותר תהני מהטיול, אמא.    

בפרקים הבאים: המלצות לדברים לעשות דרומה לסן פרנסיסקו, ומה אני חושבת על לאס וגאס. 

מרינה

קלעתי לדעת גדולים

ערימת לינקים מעניינים שמצאתי באינטרנט, שמדברים על נושאים שהוזכרו בבלוג.

1. הפוסט "תעודת כבוד" דיבר על תרבות הפוליטיקאלי קורקט, ואיך היא כלי של המוסר המערבי לכפר על היסטוריה ארוכה של גזענות ועבדות. הסימפטום הכי ברור לכך הייתה רשימת הסרטים שיוצאת השנה ועוסקת באופן ישיר או עקיף בנושא.
   הרעיון שאמריקה והוליווד נמצאות בתור הזהב של העיסוק בהיסטוריה האפרו-אמריקנית מוזכר בבלוג הקולנוע של נטע אלכסנדר, כאן. גם היא מזכירה את "המשרת" ואת "12 שנים בתור עבד", ואפילו מפליגה בתשבוחות. אחרי שצפיתי בסרט, אני חוזרת בי מהציפייה ש"המשרת" יקבל אוסקר, כי על אף אפוסיותו והניסיון שלו להיות גרנדיאוזי, הוא מחמיץ את המטרה ולא סרט כזה טוב. דמויות הנשיאים (רובין וויליאמס, ג'ון קיוזאק וכו') מופיעות כולן לפחות מחמש דקות ובכלל דמותו של המשרת לא מעניינת - ורק אשתו והבן שלו דווקא כן. אני מעדכנת את ההימור לכך שאופרה וינפרי תקבל אוסקר לדמות המשנה. גם האתר הפארודי "the onion" מסכים איתי - כאן.
2. תופעת הילדים המפונקים מהפוסט "ילדים דור שלישי" ממשיכה לסקרן אותי. עוד מקום שבו היא צצה היא "הקיסרים הקטנים" - הילדים הסיניים שהם תוצר של מדיניות הילד האחד שמתרחשת בסין ב-34 השנה האחרונות. באופן די איטואיטיבי, ילד אחד נותן להוריו הזדמנות אחת להמשכיות הדור ולכן צריך לדאוג לו לביגוד/אוכל/חינוך הכי טוב. במחקר מ-science מצאו שהילדים האלה נוטים להיות נרקיסיסטיים ולא יודעים להתמודד עם כשלון. כאן אפילו יש התייחסות לספר של איימי צ'ואה שדיברתי עליו. האם זה קשור לירידת הדורות? כנראה שלא (הם מצטטים בפירוש מחקר על ילדים בודדים בארה"ב שטוען שהם דווקא סבבה). אבל, אולי זה שכולם יולדים פחות ופחות בממוצע כן משפיע. בכל מקרה, זה עדיין מחזק את הטענה שזו לא בעיה אמריקאית.
3. הפוסט על חוסר השימוש בקומקומים חשמליים בארה"ב דיבר על כך לכולם כאן יש קומקומים שצריך לשים על הכיריים. יומיים אחר כך הייתה פרשייה משעשעת על כך שפרסומת לקומקום כזה נראית כמו היטלר - כאן.
4. "אומת ה-DIY": אמריקאים אוהבים לבנות דברים בעצמם במרתף/בגאראג' של ההורים. דוגמאות אחרונות: נער בונה צוללת לעומק 10 מטרים, נער בונה מגיב גרעיני, נער בונה מכונית חשמלית, נערה בת 12 משחזרת מכונית מ-1986, נערה בונה מדגים לטעינה מהירה של סוללות וכו'. רק כתבתי בגוגל "teenager builds" ועשיתי קופי-פייסט להשלמות.
5. הפוסט "תרבות הצריכה האמריקאית" דיבר על כך שחלק גדול מאוד מהצמיחה כאן תלוי בכך שהאומה האמריקאית לא תפסיק לעשות קניות. עם קשר קלוש מאוד יש שתי כתבות מעניינות מ"הכלכלה האמיתית". הראשונה, מספרת על מדינות שהראו צמיחה גדולה לאורך שנים שנסמכה על כך שהאזרחים שקעו בחובות ובהלוואות (מתחיל קצת נפנופי ידיים, אבל משתפר). השנייה, ללא קשר קלוש, אבל חשובה ממש, היא על איך הגידול בתוצר של ישראל "גדל" פלאים אחרי ששונתה שיטת החישוב. כמובן שלאוצר הובאו מקורבים לתמוך במהלך, ומי שהתנגד הודח בהודעת מייל - וזאת לאחר 11 שנים של עבודה. אם יש לינק אחד שתפתחו מכל הפוסט הזה - אני ממליצה על זה (קישור חוזר).

מרינה

רשימת מלאי #4

הטור החודשי המסורתי! הפעם: חלק "אוהבת" אינפורמטיבי, וחלק "לא אוהבת" משעשע.

אוהבת 

• שירות דואר האמריקאי - אמין, זול, זריז ומגיע עד הבית. הדואר כל כך אמין שהוא מאפשר להרבה עסקים לנהל דרכו את הקשר עם הלקוחות. הזמנתם משהו בדואר ולא אהבתם? פשוט תחזירו בדואר. הנוהג הזה כל כך נפוץ, שאנשים מזמינים ברשת נעליים בשלוש מידות שונות, ומחזירים את שני הזוגות שלא נוחים להם. בקומפלקס שלנו, המשלוחים הגדולים נוחתים בקבלה של הקומפלקס (כמה גדולים? למשל, לפטופ ושואב אבק). אין לי מושג איפה הדוור שם את החבילות שמגיעות לבתים פרטיים, אבל זה עובד. בארץ, קשה לי לדמיין את עצמי סוחבת את השואב מסניף הדואר הקרוב (שהוא בעצם קצת רחוק) עד הבית. אין ספק שזו הסיבה שקניות באינטרנט יותר פופולריות פה גם לדברים הגדולים.
  
  
• משאיות אוכל - המקבילה הקולינרית לאוטו גלידה. האוכל במשאיות בדרך כלל מדורג "גורמה", ולפעמים יש לו ייחוד אתני - לחמניות וייטנאמיות, שווארמה, אוכל יווני, סושי וכו'. בדרך כלל ליד המשאית מאורגן מקום לשבת (לפעמים פחים הפוכים כמו בתמונה). נהוג לראות את המשאיות האלה חונות בפארקים או במגרשי חנייה של חברות גדולות בצהריים. למרות מה שהייתם מצפים, התמחור לא זול במיוחד, ויוצא בערך 12$ למנה. דוגמה מארוחת הצהריים שלי:

  
משאיות האוכל היא דוגמה נהדרת למשהו שמרגישים שהראשון שמביא אותם לארץ הופך למיליונר (זיכרו איפה שמעתם על זה לראשונה!). בעצם, לירושלים כבר יש כזו משאית (אבל רק אחת!).

• מוזיאונים שפתוחים בלילה. יש בסן פרנסיסקו לפחות שני מוזיאונים שפעם בשבוע פותחים את השערים בלילה ומאפשרים לקהל להיכנס למוזיאון. הראשון הוא מוזיאון דה-יונג לאומנות מודרנית, שבכל יום שישי מכניס לשעריו נגני ג'אז, סדנאות יצירה והרצאות של האומנים המציגים (אתר). המוזיאון השני, והמועדף עלינו, הוא סוג של מוזיאון מדע שיש בו פלנטריום, אולם שמדמה ג'ונגל, אקווריום, פינגווינים וגם תצוגת אבולוציה די מדהימה. בימי חמישי בערב הוא הופך למועדון עם דיג'איים, סדנאות, והרצאות (אתר). אזור האקווריום הופך לסצינת דייטים מטורפת - ממש לא משהו שהייתם מצפים שיקרה במוזיאון מדע. היינו בערבים האלה כבר פעמיים, ואין ספק שזהו טיפ המקומיים הכי טוב למקרה שנמצאים העיר.
  למה זה רעיון גאוני? המוזיאון מרוויח מבקרים נוספים ופופולריות, ויוצר קהל קבוע (הפעילויות מתחלפות כל שבוע). המבקרים מקבלים ערב חוויתי שמרגיש אינטלקטואלי, וכמובן, הזדמנות להיכנס למוזיאון בפחות כסף. 

לא אוהבת

• המטבע של החמישה סנט יותר גדול מהמטבע של ה-10 סנט. וגם לא כתוב עליו המספר 10 (לא במספר ולא במילה), אלא המילה dime. מי הגאון שחשב על זה?
• בגלל שהמטבע רב הערך ביותר פה הוא רבע דולר (=שקל), זה נחשב לא גברי להסתובב עם מטבעות (נראה לי שזה אומר שהבחור קמצן או משהו). בגלל הסיבה הזאת לא ניתן למצוא פה ארנק לגבר עם כיס מטבעות, ואחד כזה מכונה בז'ארגון המקצועי "European purse". ניסינו לחפש אחד כבר כמה פעמים, אבל אין. עם זאת, למרות המעמד הנמוך שיש למטבעות במדינה, עם כל זה עדיין תמיד מתעקשים להחזיר סנטים בודדים כעודף.
• צ'יפס כעמוד התווך של הקולינריה הלאומית - אלוהים יודע למה, צ'יפס הוא המלווה הרשמי של כל ארוחה וחייב להיות נוכח. אם לא כתוספת למנה עיקרית טיפוסית, יש הרבה מסעדות שבהן הזמנת סלט תבוא עם שקית של חטיף צי'פס בצד. אני לעולם לא אבין למה מסעדה נותנת לי שקית ראפלס לארוחת הצהריים שלי, אבל לאמריקאים זה נראה טבעי.
• בגלל שיחידת המידה הכי קטנה היא אינצ', אורכים קצרים יותר ביחס אליה תמיד יהיו: חצי אינצ', רבע אינצ', שמינית אינצ' וכו'. הכל טוב ויפה, אבל אינצ' זה שתיים וחצי סנטימטר. אם רוצים להתייחס לדברים שהם בעובי של בערך 5 מילימטר צריך להגיד "1 חלקי 64 של אינצ'" וזה ביטוי שמשתמשים בו המון ולי קשה להגיד (גם פיזית וגם רציונאלית). מרגיש מגוחך.
• אנשים עילאיים ומתנשאים, גירסת סן פרנסיסקו. אלה הפריטים שנמכרו באירוע שוק לילה שהלכנו אליו לפני שבוע: מזרוני יוגה מותאמים אישית עם הדפסים שבטיים אינדיאניים, שוקולד בעבודת יד עם פולים ממדינות נחשלות, קולאז' מעילי וינטג' (מעיל שמורכב ממעילים ישנים, כך במקור), נרות ריחניים בריח wood-wick soy, דיאודורנט artisanal וכו'. אפילו האוכל היה מתנשא (ולא אכיל). להכל צורף תג מחיר של בערך 230% מהמחיר הכבר מנופח של הפריטים ההו-כה לא שימושיים שמניתי. מסקנה: בסן פרנסיסקו לא רואים את ההיפסטרים התל-אביבים ממטר. הייתם חושבים שהביקוש הנמוך יחסל את ההרפתקאה הזאת, אבל מסתבר שזה נהפך לאירוע דו-שבועי (פרטים כאן: black market sf).
  שאלוהים יעזור לכולנו.

מרינה

נ.ב. - מעכשיו לא צריך חשבון בלוגר כדאי להגיב כאן, נצלו זאת!