פוסט עורך: איך תסתדרו עם אמריקאים, או: למה הם (ואנחנו) כל כך מעצבנים

השאלה הנפוצה שנשאלנו עם חזרתנו ארצה היא ככל כנראה "איך הצלחתם להסתדר עם האמריקאים?". ישראלים אמנם עדיין שואפים לחיות "כמו באמריקה", אבל אם תשאלו אותם מה הם חושבים על האמריקאים עצמם, תשמעו שמות תואר לא מחמיאים במיוחד כמו "שטחיים" או אפילו "צבועים".

איך אומה כה חיובית ונחמדה נתפסת במבט ישראלי ראשון באופן כל כך שלילי? איך קורה שגם אם האנגלית שלכם מעולה, אתם לא מצליחים להבין למה הם מתכוונים או מתי הם באמת נחמדים? למה הם מתלהבים בצורה קולנית כל כך מכל דבר? למה כל השיחות הם רק על מזג אוויר? אין להם משהו יותר מעניין לדבר עליו?

אם מצאתם את עצמכם שואלים שאלות דומות, דעו שאתם לא לבד. מסתבר שזו לא רק בעיה ישראלית, אלא בעיה גלובלית הרבה יותר: במדינות אנגלו-סקסיות כמו בארה"ב (וגם במזרח אסיה) נהוגה "תרבות עקיפה", לעומת ה"תרבות הישירה" בארץ וברוב מדינות אירופה (בייחוד גרמניה ורוסיה). כלומר, בראייה ישראלית, האמריקאים נשמעים כאילו הם מנסים ללכת סחור סחור סביב הנקודה או לייפות את המציאות, במקום לדבר "דוגרי" או "תכל'ס". זו גם כנראה הסיבה שאין מקבילה לשתי המילים הללו באנגלית. המורכבות המילולית הופכת במהרה למחול ורבלי כאשר האמריקאים רוצים להביע ביקורת או רגשות שליליים אחרים. לפעמים הם אפילו יעדיפו שלא: קראתי פעם ריאיון עם היזמים של וייז שהסתובבו בעמק עם הרעיון, כשזה עוד היה בחיתוליו - הישראלים, לפי תיאורם, תמיד ימצאו בעיות, יציעו שיפורים או יגידו למה זה ייכשל. לעומת זאת, הביקורת הכי קשה שיכולת לקבל מאמריקאי היא שהוא יגיד שזה רעיון מצוין וילך לדבר עם מישהו אחר.

"הדרך להביע דעה", החלק האדום מתאר את סין (=כמו ארה"ב) והכחול את גרמניה (=כמו ישראל). מתוך ספרה של האמנית הסינית / גרמנית יאנג ליו על הבדלי תרבויות בין מדינות.

המפתח להבנה של תרבויות עקיפות נמצא בהפנמה שעבור אמריקאים, מניעת מצבי עימות ואי-נעימות הם ערך עליון. התובנה הכללית הזו מאפשרת הצצה לתוך שלל התנהגויות אמריקאיות:

• אם הבאתם מתנה, או שאלתם משהו לגבי בגד שאתם לובשים, צפו לשרשרת מחמאות לא מידתית - כל זאת על מנת למנוע מצב שבו תבינו שהמתנה או הבגד ממש לא במקום, ותיווצר חלילה אי נעימות.  
• אם אתם מנהלים שיחה, אל תדברו על פוליטיקה, דת או נושאים אישיים, וככלל, עדיף להימנע מהבעת דעות נחרצות. לא תרצו לצחוק על יחסם של רפובליקאים לנכונות המדע למשל, כי יתכן שאתם בדיוק מדברים עם מישהו שמשוכנע שחיסונים, ולא פחם, הם הגורם להתחממות הגלובלית (זה כבר נושא לפוסט אחר).
• אם אתם רוצים להתנגד לרעיון שהוצע בדיון, הסבירו לכולם עד כמה הרעיון דווקא מוצלח, ולבסוף שאלו בנימוס האם תיתכן דרך נוספת. כל שיטת פעולה אחרת תתפס בפירוש כ"אגרסיבית" ו"חצופה".
• אם כתבו לכם במייל "תודה על הסבלנות", או "תודה על הזמן שהקדשת" קיימת האופציה שאתם לא באמת סבלניים או שלא באמת הקדשתם זמן לכותב ההודעה. אם הם לא כתבו את זה, יתכן שעליכם להתחיל לחפש עבודה חדשה.

הרצון העז למנוע חיכוך והמוכנות להפליג בשבחים גם כשהדובר לא ממש מתכוון לכך במובן המילולי,יוצרים מצב מוזר, בו אם תרצו באמת להחמיא או להודות למישהו, תדרשו לנאומים ארוכים ותנועות גוף מוגזמות בסטנדרטים ישראליים. למרבה המזל, העובדה הזו עוזרת לכם להבין מתי אנשים שמחים באמת: כשאמריקאי מאריך כל כך במילות תודה כך שאתם חוששים שנקלעתם בטעות לתאטרון, כנראה שבאמת מעריכים את מה שעשיתם. על אף שיש שיקראו להתנהגות כזו "צביעות", מדובר פשוט בעוד הבדל תרבות. קל יותר לחשוב על כך כבעיית תרגום: אמנם לימדו אותנו בבית הספר ש-"תודה" זה "thank you", אבל שכחו להזכיר ש"די סבבה" מתרגם ישירות  ל-"amazing".

מניעת אי-נעימות היא גם מה שעומדת מאחורי הסטיגמה של אמריקאים כ"שטחיים". כמו ישראלים, גם אצל האמריקאים יש אנשי שיחה מעניינים יותר ופחות, אבל אל תצפו לגלות את זה מהכרות של כמה שעות או אפילו כמה חודשים(!). בניגוד לישראל, בה זרים מוחלטים מרגישים בנוח להתערב בנושאים אישיים, בארה"ב לעומת זאת, זרים גמורים לא מוצאים לנכון להעיר לכם שתתחתנו כבר, ויש שיאמרו שמדובר ביתרון.

אם עדיין לא השתכנעתם שלא האמריקאים עצמם הם הבעיה אלא הבדלי התרבות, תתנחמו בכך שהרבה אמריקאים יסכימו אתכם: אין שום קשור לתרבות, הישראלים הם פשוט חוצפנים.

לפחות הגרמנים והצרפתים מבינים אותנו.

נפלאות טקס הנישואין האזרחי

בתיאום מושלם עם העלאת הנושא בארץ בסדרת הכתבות של ברוך קרא בערוץ 10 (זה קישור מ"כיכר השבת", לפרובוקציה) ולרגל חזרתנו ארצה, החלטנו להתחתן! כלומר, אנחנו כבר ידועים בציבור בארץ בצורה רשמית, וכבר עברנו את המשוכה הקונצפטואלית של לוותר על חצי מהנכסים והמלכות לטובת בן הזוג - אבל נחמד שיהיה לנו גם איזה תעודה ביד. במדינת ישראל מוסד הידועים בציבור מעניק לנו יחס שווה לזוגות נשואים - ויש לי המון דוגמאות לטובה כמה המוסד הזה השתרש, אבל מדינות אחרות (בייחוד ארה"ב) לא מכירות בכך, ולכן עוד תעודה שמעידה על טיב הקשר יכולה רק להועיל. אומנם זו רק תעודת ביטוח, אבל עם פרוצדורה הרבה יותר הגיונית. בסקר מהיר על פני שתי המדינות שיצא לי לחיות בהן - אם המדינה רוצה רישום מיוחד של המשפחות שחיות בה היא יכולה:

א. לשלוח נציג דתי מיוחד שיבחר בקפידה מי ראוי ומי לא להתחתן, יקבע בצורה מוחלטת את אופן ניהול הטקס, ויגבה על זה תשלום לא ידוע (אני קוראת לזה "תשלום", אבל יש שיקראו לזה בשמות פחות מחמיאים). כל זה בפרוצדורה של שלושה מפגשים במקרה הטוב, ושישה מפגשים מסויטים בהן יסבירו לכלה שאם היא לא תשמור נידה יהיו לילדים שלה סרטן, במקרה הרע. 

או:

ב. לבקש מהזוג שיגיע לעירייה וימלא טופס. 

כל מדינה עושה את הבחירה שלה, אבל היות ולנו יש כתובת מגורים בקליפורניה, והשקפת עולם אתאיסטית משהו - נסענו שמחים ומאושרים למשרדי מחוז סנטה קלרה בסן-חוזה כדי להתחתן. בעירייה כמו בעירייה, את עיקר הזמן שלנו שם בילינו בחדר ההמתנה, ביחד עם מוציאי תעודות פטירה, מוציאי תעודות נישואין וגירושין וחוקרי היסטוריות משפחתיות שבאו להוציא משהו מהארכיבים ומחכים לתורם. כך בקהל: זוגות מאושרים וצעירים וזקנים עצובים למדי, אבל כולם הולכים לדלפקים שונים, כך שאין פגיעה משמעותית במצב הרוח. 

התהליך מורכב משני חלקים - הוצאת רישיון נישואין וטקס הנישואין (למי שרוצה). כל המתחתנים במחוז שלנו נדרשים להוציא רישיון נישואין כ-90 יום לפני חתונתם, בפרוצדורה די זריזה. כל זוג כאן יכול לערוך טקס כרצונו כל עוד הוא מבוצע על ידי אדם מוסמך (את ההסמכה ניתן גם לעשות צ'יקצ'ק באינטרנט). אחרי הטקס יש למלא עוד טופס, ואותו לשלוח בדואר לעירייה. אבל, אם רוצים, כמונו, להוציא רישיון ולהתחתן ביחד במכה, אפשר לעשות את שני הדברים יחד. כך זוג שהיו רווקים מושבעים (סומכים על העדות שלכם), יכולים להיכנס לעירייה ולצאת זוג נשוי תוך שעה המתנה וחמש דקות טקס. 

ומה בטקס עצמו? עובדת מקסיקנית חייכנית ודייקנית, שזוכרת את כל הטקס בע"פ, ומקריאה אותו בקצב של 180 מילים לדקה. לטקס מלא צריך עד מטעם הזוג, אבל העולם היום עסוק, ותמורת עוד 10$ עורכת הטקס תיחשב כעדה. עומדים עם יד ימין מורמת (זה נראה שאריות מאיזה שבועה שפעם עשו עם היד השנייה על התנ"ך), ומדי פעם צריך להגיד "כן", או "איי דו", ובסוף להתנשק. אני די בטוחה שהמילים עצמן לקוחות מהטקס הנוצרי - זיהיתי קצת מדברים שראיתי בטלויזיה - אבל כמובן שאלוהים לא מוזכר בשום צורה. בתום שלוש או ארבע דקות, אחרי שעוברים על כל הפרטים הכתובים ומוודאים שהאיות של השמות נכון בטפסים, נותר רק לענות על השאלה הגורלית האם נשלם על הטקס במזומן או בכרטיס אשראי - על זה יש 2.5 דולר קנס. 200$ פחות ואנחנו בחוץ.

במקום הדרכות הכלה הלא רלוונטיות, ההתערבות הממשלתית היחידה הייתה חוברת הסברה בריאותית לזוג הנשוי שכיסתה נושאים רבים כמו איך לאכול בריא, הסכנות שבהידבקות באיידס, ומדוע לא כדאי לצרוך סמים או אלכוהול בהיריון. הרוב די בנאלי, אבל אני למשל למדתי על קיומה של החומצה הפולית ומאז אני לוקחת כדורים פה ושם.

מהתרוממות הרוח מהטקס נוחתים מהר מאוד לעולם המציאותי: נתנו דיווח למפקדה בארץ, בצורת קבוצת הוואטספ של ההורים. ככל הנראה מפאת הפרשי השעות, וזה שלא אכפת להם יותר מילדיהם בגולה, הם התרגשו יותר מהחופה המסורתית שעשינו בארץ. הלכנו לאכול ארוחת צהריים וקיבלנו דו"ח חנייה, ושניהם היו חגיגיים מאוד.

עוד יתרון מרשים וחוקי בקליפורניה החל מהשנה שעברה

המדריך השלם לברביקיו האמריקאי

בגדול, כשהתותחים בארץ רועמים אני מעדיפה לתת למוזות לשתוק, אבל זמננו פה קצר ויש לי עוד כמה פוסטים שהתחלתי והגיע הזמן לפרסם. סילחו לי על הקלילות.

אירוע חברתי נפוץ הוא אירוח חברים אמריקאים לארוחה בסוף השבוע, מה שהייתי קוראת בארץ "על האש". כולם כאן קרובים למתקן מתאים, בעדיפות גריל גז, בחצר שלהם או בשטחים הציבוריים בקומפלקס בו גרים, ופגישה כזאת קלה לארגון אחרי ביקור ממוקד בסופר. אין הבדלים משמעותיים מהמקבילה הישראלית, ואפשר להרגיש בנוח גם בפעם הראשונה, אבל בכל זאת חשבתי שראוי לתת בהם סימנים. 

מנה זוגית

ברביקיו אמריקאי נמשך הרבה זמן באופן יחסי. מתחילים או לפני ארוחת הצהריים, נגיד בשתיים עשרה, או באיזור שתיים ("צהריים" לרווקים בגירסת הסופ"ש). האירוע נגמר באמת רק כשמחשיך, וזה עלול לקחת זמן ממושך בקו הרוחב שבו אנחנו נמצאים - מומלץ לא לעשות עוד תוכניות אחרי. פחות נהוג לערוך ברביקיו במקום ארוחת ערב כי נהיה די קר, אלא אם כן מתכננים לאכול בתוך הבית.

את הזמן מעבירים בלאכול המון אוכל (זה צריך להישמע מוכר) ולשתות המון בירה. הזכרתי כבר שביחס לישראלים אמריקאים נוהגים לשתות יותר, אבל כאן ההפרשים בכמויות באים לביטוי. בפעם הראשונה שעשינו על האש הצעתי לקנות 24 בקבוקים לכ-18 איש, אבל המקומיים תיקנו אותי שהם חשבו יותר בכיוון של 2-3 בקבוקים לאדם. פעם חשבתי שהכמויות אפשריות בגלל שמותגי בירה אמריקאיים יותר דלילים ולכן הפרוצדורה סבירה, אבל מסתבר שהתיאוריה הזאת לא מתאימה לאחוזי האלכוהול בשטח.

עוד מרכיב חשוב הוא הצ'יפס (כזה משקית, כמו תפוצ'יפס או מטורטיות), שהוא לא פחות מעמוד תווך בקולינריה של הקהילה המקומית. אם יש אמריקאים בקהל הם ירגישו אבודים, לולא תהיה באירוע שקית עצומה עם סלסה מצנצנת שקונים בסופר. אל תנסו לבלבל אותם עם ירקות חתוכים או סלט למנה ראשונה, הם לא יודעים מה לעשות עם זה. אולי הם יטעמו קצת מנימוס, אבל בטח שאין צורך לעשות כמויות גדולות.

בפעמים הראשונות שאירחנו היינו קונים בשר טחון ובתשומת לב ובאהבה עושים ממנו המבוגרים איכותיים עם פלפלים חריפים ובצל. בפועל, זה לא שווה את המאמץ. אם מחליטים על המבוגרים כבר שווה לקנות את האלה המוכנים בסופר. לדעתי זה שבגלל שהאורחים לא רגילים לאוכל ביתי, או לפחות להמבורגרים שהוכנו ככה. לא הייתי מהמרת על הרפתקנות של האורח הממוצע, ואם יש ילדים בקהל הם בכלל לא יבינו שהדברים מהסופר ומה שהגשנו זה תחת אותה הגדרה. בקיצור, בקטגוריית הבשר הלא-איכותי יותר קל לקנות נקניקיות.
הטיפ הכי חשוב - בעוד שהאתוס הישראלי קובע שיש להשאיר כמה שיותר מקום בבטן לבשר האיכותי שמגיע בשלב יותר מתקדם של האירוע, אמריקאים לעולם (אבל לעולם) יאכלו נקניקיות/המבורגרים בתוך לחמניות ייעודיות. אין דרך להדגיש כמה חשוב לקנות לחמניות מתאימות: אחרת, בדיוק כשתהיו מבושמים מהצלחת האירוע עם הורדת הבשר הראשון מהגריל, בוודאות  מישהו ישאל בהיסוס מהול בבלבול: "איפה הלחמניות?". לא תדעו איפה לקבור את עצמכם, ואיך לעזאזל מסבירים להם שאפשר גם בלי לחמניות. אגב, לא לנסות להתחכם ולהביא פיתות (זה לא מתאים גיאומטרית לנקניקיות, וגם הפיתות לא טעימות פה).

את סוג הבשר למנה העיקרית אפשר לבחור לפי האינסטינקטים הרגילים בסופר, אבל עיון בערך המתאים בויקיפדיה מראה שלחלק מהסטייטס יש מסורות שחבל לוותר עליהן. אני בדרך כלל מתייעצת עם אחד שמבין בעבודה. דוגמאות יש באילוסטרציה בתמונה הבאה. 

#נכתב_בדם #צוחקת_מהבדיחות_של_עצמי

טיפים חשובים ולא קשורים:

•  באים לברביקיו לבד ורוצים לבסס את מעמדכם בתור ה-אדם שצריך להכיר במסיבה? תביאו פותחן בקבוקים שיהיה לכם בכיס. ראיתי במו עיניי איך הדבר מוביל מיידית לפופולריות. גם אם הבקבוקים יכולים להיפתח בהברגה (יש כאלה גם בארץ?), תמיד עדיף עם פותחן.  
• הטקס שבו מנקים את הגריל עם בצל לא מוכר פה. צפו לתחקיר מעמיק ("מה זה עושה?") אם יראו אתכם מבצעים אחד כזה.  
• זה לא בלוג מתכונים, אבל - קלחי תירס! עוטפים כל קלח בניילון נצמד ושמים חמש דקות במיקרו, ואז מחממים על הגריל. התירם האמריקאי הוא לבן ומאוד מאוד מתוק. אתם תודו לי אחר כך.
• פירות זה לא קינוח (גם אני חושבת ככה), עוגות מהסופר זה כן. וגלידה זה רק פרקטי אם יש מלא אנשים ואפשר לסיים אותה מהר לפני שתימס.

בתיאבון!

רשימת מלאי #7: לא אוהבת, לא שונאת

בבלוג הזה עשיתי קריירה מלמנות את ההבדלים הדרסטיים והעקרונים בין החיים בארץ ובארה"ב, על ידי הפרדתם לשתי קבוצות זרות של מרכיבים - אלו שאני אוהבת, ואלו שאני לא אוהבת, ממש לא אוהבת ואפילו שונאת. אבל החיים הם לא שחור ולבן, והולכת ומתמלאת לי הרשימה של הדברים שהם מאוד שונים, אבל לא מעוררים אצלי שום רגשות מיוחדים ואני אדישה אליהם לחלוטין. לשם כך מוקדש הפוסט הזה - הרשימה המלאה של ההבדלים הכי פרווה בין ישראל וארה"ב.  

• אריזות מצעים מגיעות בלי כיסוי מזרן (זה עם הגומי), אבל עם סדין פשוט.
• איזור הארוחות להפשרה בסופר גדול שווה לשאר הסופר.
• ליד תיבות הדואר יש חריץ בו אפשר לשים מעטפות לדואר יוצא. אין תיבות דואר ברחוב.
• בגלל שכל הבתים הם מעץ, ומסיבות היסטוריות אחרות, בכל פינת רחוב יש ברז כיבוי. לפעמים זה מקצץ משמעותית בחנייה הפנויה. לא שיש בעיית חנייה מחוץ לערים, אז רק בסן פרנסיסקו זה קצת משנה.
• תהליך התשלום במסעדות: המלצר לוקח את כרטיס האשראי להעביר בקופה, ואחרי שמחזירים אותו, כותבים על החשבונית כמה רוצים להשאיר טיפ.
• תהליך התשלום בסופר: הקופאית מסמנת לך מתי להעביר את הכרטיס בעצמך בעמדה הייעודית לכך. גם שנה אחרי אני שוכחת מזה ומושיטה לקופאיות את הכרטיס בכל קנייה. 
• אי אפשר לקנות אלכוהול בסופר בלי תעודה שמונפקת על ידי המדינה. הרישיון הישראלי שלנו מספיק טוב בשביל לנהוג פה, אבל בשביל לקנות בירה בסופר חייבים דרכון. כמו כל ההוראות מלמעלה, גם ההוראה הזאת ממולאת בקפידה.
• אנשים שמחזיקים שלטים בעמידה בצמתים ורוקדים איתם היא דרך לגיטימית לפרסם מסעדות ושירותי תיקונים לרכב.

זה עובד ?

• גיל השתייה החוקי הוא 21, ומקפידים עליו במסעדות. אני אדישה כי אני כבר זקנה בלה.
• לפני כל התכנסות, הרצאה או הקרנת סרט מעבירים תדריך בטיחות בו נאמר היכן יציאות החירום ואילו חלקים באולם משתמשים באיזה מהם, וזה למקרה שתפרוץ שריפה במהלך האירוע (רציני לגמרי).
• בבתי הקולנוע המקומות אינם מסומנים, והישיבה היא על בסיס מקום פנוי גם ברשתות הגדולות ביותר. בגלל זה לפעמים אנשים מגיעים הרבה זמן לפני תחילת הסרט. אולי זו קונספירציה לגרום להם לקנות עוד פופוקורן. לא ברור.
• כניסה לתוך סן פרנסיסקו ביום חול משמע חתימה על חוזה בלתי כתוב לוותר על ניסיונות החיפוש, ולהיכנע לתשלום על חנייה. מאבחנותיי, גם ישראלים שהיו מחנים את האוטו 3 ק"מ מהחוף בדיונות כדי להימנע מתשלום, ישלמו בחדווה כאשר מדובר באתרי תיירות עמוסים. במקרה קיצון אחד, במהלך אירוע, שילמנו 35$ על חנייה ליום שלם. שווה כל שקל, ומצד שני העובדה שאני מספרת לכם על זה עכשיו מראה שזה קשה על הנפש הישראלית. 
• האור הצהוב ברמזור (בין הירוק לאדום) נמשך יותר זמן מאשר מקבילו הישראלי. האתר הזה טוען שכמות הזמן פרופורציונאלית למהירות המותרת באותו איזור. בעוד שבישראל אורך הצהוב ברמזור הוא 1.5-2 שניות, כאן מדובר בלפחות 3-3.5 שניות. 
• מותר לפנות ימינה כאשר יש אדום (עם מתן זכות קדימה!), כשפונים שמאלה ברמזור ירוק צריך לתת זכות קדימה לתנועה ממול. זה מבלבל - תהיו זהירים. זה להיט כשרוצים לפנות ימינה, ואיטי ולעיתים מפחיד כשרוצים לפנות שמאלה - סך הכל: ככה ככה.

אני צופה שהרשימה הזאת תתעדכן ככל שהצעות נוספות יזרמו בהערות. שיהיה לכולם יום שלא מעורר תחושות חזקות מידי.

משבר חוב (הלוואות הלימודים)

מי שמבלה את ימיו בעבודה עם אמריקאים בשנות הפוסט-קולג' לא יכול להתחמק מהדיון הער בנושא חוב הלוואות הלימודים. כך גיליתי שבחור מהעבודה שהוא אחד המבריקים והורסטילים, מהנדס, בן 31 ורווק חייב הלוואת סטודנטים של 55K$. הוא אומנם סיים את הלימודים קצת מאוחר, אבל למד באוניברסיטה ציבורית כאן בסן חוזה (היא בסדר, אבל לא איזה משהו יוקרתי) - וכך 4 שנות לימודים, כפול 15K$ לשנה שכר לימוד, הוצאות מחייה ואולי איזה אוטו שקנה בדרך מביאים אותו לכזה חוב. 

חובות הלוואות הלימודים הם בעשירייה הראשונה של הנושאים הכלכליים הבוערים בארצות הברית. התופעה הוחמרה מאוד בעשרים השנים האחרונות, כנראה מסיבות היסטוריות כמו הורדת התמיכה הממשלתית באוניברסיטאות, עליית מחירי ההשכלה הגבוהה לרמה הגבוהה בעולם, העלאת רמת החוב המותרת פר סטודנט, ומוכנות הממסד הממשלתי והפרטי להעניק את ההלוואות לכל דורש (וכנראה להרוויח מהן הרבה הרבה כסף).
אז מה כל כך חמור? המספרים הרשמיים מדברים על כך שלפחות 70% מהסטודנטים לתואר ראשון לוקחים הלוואה כזו, וזאת מבלי להחשיב חובות נוספים לכרטיסי אשראי או לקרובי משפחה. הסטודנט הממוצע ב-2013 חייב בסיום הלימודים 30 אלף דולר, והמספר הזה צפוי לעלות בשישה אחוזים נוספים השנה. סך החובות, שעכשיו עומד על קרוב לטריליון דולר (אלף מיליארדים), כמעט הוכפל מאז 2007, וב-2010 עבר לראשונה את סך החובות לכרטיסי האשראי (נתון די מדהים כי רק ל-40 מיליון מ-300 מיליון אמריקאים יש הלוואת לימודים, אבל למרבית מחזיקי כרטיסי האשראי יש יותר מאחד). 60% מהחובות עדיין מוחזקים על ידי בני 30 ומעלה, כלומר, רק שליש מצליחים להחזיר את ההלוואה תוך עשר שנים (!). בקיצור, המצב בקאנטים. חשבתי שאולי הממוצע פה מטעה אבל עיון קצר בנתונים בבתי ספר שונים בקליפורניה לא עודד אותי (אם אתם רוצים לבחון את שכר הלימוד וכמות החוב באוניברסיטה מסוימת - אפשר לראות כאן, רק לזכור שאלה הנתונים ב-2012, ומאז הם עלו בבערך 12%).

בוגרים מציאותיים

כמות נכבדה של דעתנים כבר רואה בהשכלה הגבוהה בועה: לכאורה מדובר במוצר מבוקש על ידי יותר ויותר אנשים ולכן בעצם צפוי שהמחירים יעלו כל כך. אבל, וזה אבל גדול, התארים שמתקבלים פחות ופחות מבטיחים לבוגרים הצעירים עבודה מכניסה או עבודה כלשהי. במצב בו מוכנים לתת הלוואות עם מדיניות החזרים מהשוק האפור לכל פונה, ברור שמי שמרוויח כאן הם לא הסטודנטים והסטודנטיות. לנושא הבועה יש כמה מבקרים: חברת הקונגרס אליזבת' וורן היא נושאת הדגל במאבק להקל על תשלומי התלמידים ומוחה על העובדה שהמדינה לווה כסף סיני בריבית נמוכה ומלווה אותו בריבית גבוהה לתלמידיה. היזם פיטר תי'ל הקים את מלגת ת’יל, שמעניקה לכ-20 צעירים מתחת לגיל 20 מלגה בגובה 100 אלף דולר – בתנאי שהם לא ילכו לאוניברסיטה, אלא ילכו להקים חברות, יעסקו במחקר או ישתלבו בתנועות חברתיות – כלומר, ינסו להשפיע על העולם, רק לא באקדמיה. אבל, החוק שוורן הציעה נדחה על הסף בסנאט ביום רביעי האחרון ו-20 המלגאים של ת'יל לא מהווים מסה קריטית של תלמידים: השינוי עוד רחוק. 

לאורך ההיסטוריה בעולם המודרני, לימודים אקדמיים היוו השקעה טובה בעתידם של הלומדים. האמירה האחרונה עדיין נכונה: על אף שחייהם של בוגרי תיכון ברחבי ארה"ב הם מגוונים מאוד, בחישוב על ממוצעי המשכורות לאחר התואר ברור כי עדיף להיות בוגר אוניברסיטה. בוגרי אוניברסיטה למעשה מבצעים השקעה בעתידם, ואם מסתכלים על זה בתור השקעה, היא עדיין בעלת תשואה חיובית. אבל, ארה"ב נהייתה המקום היחיד בעולם שסף הכניסה לעולם האקדמי הוא כל כך גבוה. בעוד שחלק ממדינות אירופה הפכו את ההשכלה למשהו יותר קרוב לזכות בסיסית, כאן היא מוצר חובה שניתן לגבות עליו הון עתק.
ככל שתופעת השקיעה בחובות מחמירה מתרבים גם תסמיני הלוואי. היא מובילה בעיקר לכמות די מדהימה של נושרים מהלימודים (רק 56% מסיימים אחרי 6 שנים), דוחפת לפיתוח אלטרנטיבה זולה בצורת שוק התארים שניתר להשיג בלמידה מקוונת און-ליין (עדיין בוסר, אבל כנראה שעוד חמש-שש שנים המצב יראה אחרת), עלייה במצוקות כלכליות של ההורים המממנים (בפינת ההומור בנושא), ולעיתים רחוקות מובילה לקריאות אנארכיסטיות שלא לשלם את ההלוואות, ללא השפעה ברורה. 

בכל מקרה, עכשיו גם עשו על הנושא גם סרט דוקומנטרי וזה הטריילר שלו (שימו לב לרמת המניפולציה הרגשית).

או מיי גאד, חיכיתי יותר מידי עם פרסום הפוסט ויום לפני דה-מארקר פרסמנו כתבת תחקיר בנושא. קצת ארוך ומתעקש לדחוף את גם את ישראל (יש הרבה בעיות בישראל, זו לא אחת מהן), אבל מומלץ למתעניינים.

בונים, תופרים, מלחימים, מתכנתים

ההרגשה שלי היא שאמריקאים הם אנשים שאוהבים לעשות דברים בידיים ובעצמם יותר מהיהודים הלא-גלותיים בישראל. בניגוד לאתוס היהודי העירוני (טוב להיות עורך דין, רופא ורואה חשבון), אמריקאים - בייחוד גברים אמריקאים, הם בעלי כישורי הישרדות ייחודיים. הם מקבלים אוטו בגיל מוקדם ולכן תמיד ידעו להתעסק בו, יש להם שיעורי נגרות בבית הספר, יש להם חנייה מלאת ציוד לעיבוד שבבי וגם נראה שיש להם זמן (לא שעובדים בעמק הסיליקון פחות קשה מהארץ, אני חושבת שזה בגלל שהם עושים פחות ילדים). 

כל האבחנות האלה הן סובייקטיביות ושגויות להפליא ומייצגות את האמריקאי ה"ממוצע" כפי שאני תופסת אותו מהטלוויזיה. אבל בסופ"ש האחרון סוףסוף קיבלתי טיפה צידוק לתחושה בתערוכה גדולה שמתקיימת פה כל שנה ועונה לשם המפואר: makers faire - יריד היוצרים (או בונים או עושים). המקום הזה מיועד לאנשים המתעניינים בכל פניה וצידיה של תת-התרבות של המייקרים (זו תת תרבות לפי ויקיפדיה). מי הם המייקרים? זו שאלה מעט פילוסופית. לפי מה שראיתי ביריד הם יכולים להיות אומנים, מתכנתים, פסלים, תופרים - כל אדם ששם לעצמו משימת שכוללת איזושהי יצירה. יותר טוב ממני יספרו התמונות בסוף הפוסט.

ירידים כאלה אולי אפשר להגיד שיש גם בארץ (נגיד, כזה שהתרחש שבוע שעבר) אבל מה שיפה בגירסא האמריקאית היא ההמונים והמסחריזציה - שהולכים יפה מאוד יד ביד. בלי הרבה כסף - לא תהיה תשתית להביא את הקהל. אבל, מרגע שהקהל הגדול מגיע - החברות הגדולות שמחות להשקיע כסף ועל ידי כך - למשוך עוד קהל. מפה לשם מתפתח כאן בסן מטאו, 25 דקות נסיעה מסן פרנסיסקו, האירוע הגדול מסוגו בעולם - עם חמישים אלף מבקרים ביומיים. מה בתערוכה? חברות מסחריות מוכרות קונצפטים ומוצרים, אמנים מציגים יצירות, הרבה סדנאות תכנות, הלחמה, תפירה, אוריגמי, אופנה, משחקים, הדפסת תלת מימד - וכל זה גם לילדים, עם מיצגים אומנותיים ענקים וכמה עשרות טונות של ג'אנק פוד. אני ונתי היינו שם יומיים כדי לקדם את מצלמת 360 המעלות הזאת, ואין ספק שאני ממליצה על הביקור בחום. 

דברים שחשוב לשים לב אליהם: מדפסות תלת מימד שנהיות טובות יותר, זולות יותר ומהירות יותר כל שנה. צ'יפים שניתן לתכנת לפרויקטים ביתיים כמו Raspberry pi, Beagle board, Arduino נהיים יותר פשוטים יותר לתכנות (בחיי שראיתי ילד בן עשר עושה לאנשי המכירות חקירה צולבת לגבי המפרטים). בכלל, מהרושם שלי, אין משהו יותר טוב לילד כיום מלהתחיל להתעסק בדברים האלה.

ועכשיו, תמונות:

תצוגות באולם החושך

התמנון יורק האש עושה זאת כל שעה עגולה

השכנים שלנו לתצוגה: "ONEwheel" עושים סקייטבורד אינטואיטיבי עם גלגל אחד בלבד!

רובוטים מקשקשים לבנייה עצמית

כשהכיסא הזה מזהה שמישהו יושב עליו ומנופף בכנפיים

לא בטוחה אם זה קטר אמיתי או שיחזור, אבל זה מוציא אדים ומריח לא נעים

גימיקים של מדפסות תלת מימדיות לשימוש ביתי (בדרך כלל לאובייקטים בגודל 15X15 ס"מ). מאחוריהם מדפסות תלת מימד שעולה 199$.

לב שבנוי מגלגלי שיניים (כולם מסתובבים באופן תקין), וכל החלקים הודפסו במדפסת תלת מימד

המפלצת מאגם לוך נס (אילוסטרציה)

ואם כל זה נראה לכם תופעה שולית שבחיים לא תתפוס, אני ממליצה לראות את הטריילר לסרט הבא של דיסני, ולדמיין מה הוא יעשה לפופולריות הכבר גואה של הייצור העצמי והדפסת תלת המימד.

פוסט אורח: וילה בג'ונגל

רבים חושבים על תעשיית ההיי-טק כסביבה מריטוקרטית למדי - כזו שמקדמת אנשים על סמך כישורים ועבודה קשה, ופחות על סמך ערך חשבון הבנק שלהם. סיליקון ואלי היא אכן כזו, כל עוד אתם שכירים: אם הצלחתם לעבור בהצלחה את שש השעות של ראיון העבודה, באמת שהרכב של אבא כבר פחות רלוונטי.

לעומת זאת, חייהם של היזמים בעמק הוגנים קצת פחות. עבור היזמים, כמו בתחומים אחרים - למוסד בו למדתם, לאנשים שאתם מכירים, ולמשכורת של ההורים יש השפעה מכרעת בקבלת המימון עבור העסק הצעיר. כך יוצא, שאמנם מתכנתים מהשורה יש מכל קצוות תבל, אך שכבת היזמים תהיה בדרך כלל גברים לבנים ממשפחות אמריקאיות מבוססות, לאחר שלמדו באוניברסיטה יקרה להחריד, ונפגשו עם כל המי ומי עוד לפני סבב המימון הראשון.

חשיבותם של קשרים בעולם העסקי לא אמורה להפתיע אף אחד, אך הבעיה מתחילה כשיזמי השמנת מתחילים להאמין לסיפור ההצלחה של עצמם. הם מתחילים להאמין באמת שהאפליקציה התורנית שלהם תשנה לכל הפחות את רצף המרחב-זמן, על אף שספק שהיא תצליח במשימתה לשנות את מה שידעתם על משלוחי מזון מהיר. מסתבר שטכנולוגיה כבר אינה יכולה להיות סתם שימושית, או אפילו רווחית  - היוזמות חייבות להיות ״הרסניות״, ״משנות סדרי עולם״, או במקרה הגרוע, (רק) ״מגדירות את התחום מחדש״.

בהתאם לציפיות הגבוהות של היזמים מעצמם, הוקמו בעמק מקומות מגורים יעודיים - מעין ״קומונות״ ליזמים או סתם היי-טקיסטים מקושרים במיוחד, שתפקידם לעזור לדיירים המבריקים לכאורה להתמקד ביעודם ביקום תוך כדי מגורים משותפים עם אנשים בעלי תפיסת עולם דומה ועם אותן דוגמיות שתן בראש. ההערכות מדברות על כ-50 קומונות כאלה ברחבי העמק, כשבכל אחת גרים בין חמישה לעשרים איש.

שתי קומונות אמיתיות לדוגמא: כבר מזמן לא נראות כמו היאחזות נח"ל.

לאחרונה הזדמן לי להתארח בשלש מהקומונות הנ״ל. בשתי פעמים מדובר היה במסיבות לכבוד אירועים לא ברורים. הדיירים לא מפרסמים את קיומן של אותן מסיבות וצריך לשמוע עליהם ממקור פנימי, אלא אם כן מדובר בבחורות נאות שמחפשות יזם עשיר: מישהו כבר ידאג שהשמועה תגיע גם לאוזניהן. המסיבות עצמן לא היו להיט גדול, אבל הן פתחו צהר למה שנחשב לנורמלי בעיני הדיירים - חברה חיצונית שאחראית על הארגון והניקיון, שפע אלכוהול מכל הסוגים, צלמים ו-DJ יעודיים. כיאה למגורים של צעירים  ברוחם - תוסיפו גם רכבת אווירית של הזמנות פיצה באחת בלילה, ואוטובוס בית ספר צהוב שנקנה ע"י דיירי הבית במטרה לא ברורה.

באופן אירוני, על אף שמי שגר באחוזות האלה הוא כנראה אמיד, מסתבר ששוב עדיף להיות עשיר: כצפוי, הביקוש בשוק השכרת האחוזות קטן בהרבה משוק דירות החדר, ולכן הדיירים בקומונות היוקרתיות משלמים פחות ממה שהיו משלמים לו השכירו דירה קטנה לבד או עם שותף יחיד. אפשר להניח שהתנאים הרבה יותר מפנקים - אבל כיוון שבזמן אירועים הדיירים סוגרים את איזורי המגורים מחשש שמישהו יקיא להם במיטה, לא אוכל לספר לכם איך נראים החדרים עצמם.

בקומונה השלישית יצא לי לבקר במסגרת העבודה. הפעם לא מדובר באחוזת ענק בעמק, אלא ברצף בתים משופצים מהמאה ה-19 באיזור נחשק בסן פרנסיסקו. כאן גרים בכיף שמונה יזמים מבוגרים טיפה יותר, עם צוות קבוע של ארבעה שאחראי על תחזוקת המקום. בשביל מה צריך יחס צוות של אחד לשתיים אתם שואלים? אז ככה זה כשיש בפנים בית קפה פרטי, חדרי דיונים, חדר יוגה ומדיטציה, אולפן הקלטות מקצועי וחדר כושר מלא (השירותים אגב, משום מה, משותפים). כל זה נועד להבטיח לדיירים סביבת עבודה אינטנסיבית במיוחד, כזו שתבטיח שלא יצטרכו לצאת ולראות יזמים מוצלחים פחות מהם.

מסקנה אחת לסיום: אם מצאתם את עצמכם בסביבה כזו - הכינו את כרטיסי הביקור והבריקו את פרופילי הלינקדן. מי יודע - אולי הפוץ המעצבן של היום הוא המעסיק התורן של מחר.