השקט הנפשי שמתלווה לחיים בחו"ל

כשגרים בחו"ל מקבלים שקט נפשי. כנראה יש עוד גורמים, אבל אצלי הוא נובע כמעט לחלוטין מהניתוק שיש לי כזרה מהחדשות המקומיות. אני מסתובבת פה כאילו אני בחופש. לא אכפת לי, כמעט במוצהר, ממה שקורה סביבי. אני לא רואה טלויזיה, לא צופה בחדשות, לא קוראת אתרים מקומיים. צפה לי בבועה נהדרת של חוסר מודעות. ומה שנחמד הוא שחלק גדול מהאנשים סביבי חולקים את המדיניות הזאת. בעבודה לא מדברים על חדשות (לא ברמה מקומית ולא לאומית) ובטח ובטח שלא על פוליטיקה. בתור גוף ממשלתי אני בטוחה שהיינו מדברים על ההשבתה הממשלתית הגדולה שהייתה (אנשים לא קיבלו משכורות שבועיים) אבל רצה המזל והממשל, ובדיוק לא היינו בעבודה.

בארץ, לעומת זאת, כולם מכורים לחדשות בהגדרה. בתור ילדה, אני זוכרת היטב שהייתה מהדורת חדשות אחת ביום - בשעה שמונה בערב. אפשר היה לראות אותה וללכת לישון אחרי שהרגשת מעודכן במידה סבירה. אבל מתקופת האינתיפאדה, יש בשעות הערב מהדורות כל חצי שעה. זה כמובן עוד לפני שהתחברנו טוטאלית: הסמארטפון תמיד איתך, וכבר התקנת את ynet על המסך הראשי, ויש דקה ריקה, אז למה לא לפתוח ולקרוא. מי יודע, אולי קרה משהו. 

ואם כבר קרה משהו, או אם מישהו עושה משהו או יש כותרת על משהו מושחת, בישראל תמיד לוקחים ללב. אתה מרגיש שזה משפיע עליך וגרוע מכך - מקרין עליך. עוברים על הטוקבקים וכל התגובות נשבעות שמדובר במקרים ייחודיים בעולם, ש"המדינה הזאת" היא ככה וזה כמובן "רק אצלנו", ובאמת "אי אפשר לחיות ככה". הטקס הזה הוא כבד רגשית. לעבור אותו עשרות פעמים ביום הוא הלקאה יומיומית ומדכאת. היא חוזרת על עצמה עם כל תאונת דרכים (עם או בלי הרוגים) או אירוע אלימות, דו"ח של ה-oecd, אייטם שכולל את דן בן-דוד, או חס וחלילה משהו בטחוני, זה שוקע בנשמה ומעסיק אותך דקה קצרה במקרה הטוב ושעות ארוכות במקרה הרע.

כאן, פשוט אין את זה. לפחות ככה נראה לי. לא מעניין ולא יעניינו אותי חדשות ברמה מקומית (מקומית - קליפורניה, על 40 מיליון תושביה). ארצות הברית היא מדינה כל כך גדולה, שברור שהאמריקאים צריכים לרדת מהפסים כדי לקחת ללב משהו שקורה בסטייט אחר, אבל אני טוענת שזה גם ככה באופן לוקאלי. בגלל שאין איום קיומי שעליו הם מחכים בסתר לשמוע כל שעה עגולה (אין כאן חדשות ברדיו!), הם לא נותנים לזה להשפיע על היום שלהם. במקום לפתוח אתרי חדשות הם ב-reddit, או buzzfeed או משהו קליל כזה. יכולה לקרות תאונת שרשרת ענקית בכביש ראשי לידינו (יש כל הזמן, כי זה כביש ארוך מאוד), והסיכוי שאני אשמע על זה הוא פצפון. כנראה רק ידגדג לי אם נתי יתעכב בדרך הביתה. כך למשל לא הפתיע אותי שביום של הפיצוצים במרתון בבוסטון אני הייתי צריכה לבשר על כך בעבודה, וגם כשהכרזתי, לא היה נראה שזה כל כך שוקע אצלם בצורה שזה היה שוקע אצלי. 

כמובן שחוסר המודעות שלי זה לא אומרת שלא קורה כלום. בפעמים המעטות שבהן הבעתי התעניינות כלשהי היה מדובר באמת בתסריטי איימים, שבגלל גודל המדינה, נוטים להישמע כמו תרחיש מסדרת פשע. למשל, המשפחה הזאת על שני ילדיה, בני ה-3 וה-4 נמצאה קבורה בקבר רדוד במדבר מחוץ ללוס אנג'לס אחריה שלוש שנים שהם נחשבו נעדרים; 7 אנשים קופאים למוות כאן במפרץ בסופ"ש אחד; ואפילו מסתבר שחטיפות הילדים שאליהן התייחסתי כמו אובססיה אמריקאית שנבנתה על בסיס אגדה אורבנית, באמת קורות (זה מהיום שבו כתבתי את הפוסט). שלא נדע מצרות.

אז מה עושים? מוחקים מהפלאפון את האפליקציות של אתרי החדשות בישראל? מתעלמים ממה שקורה מסביב? לא חייבים. אפשר גם להתעדכן "רק" פעם ביום. אם עדיין נשארים מחוברים, לא לשכוח את חוק האצבע הבא: כמעט ואין במדינה שלנו שום דבר מיוחד. לא הורגים פה יותר ולא טיפשים פה יותר ואייל גולן והתעללות בילדים יש גם בכל מקום אחר. פרופורציות בחיים. אם החלטתם כן להתנתק מהחדשות (לפחות בטלפון) כנראה שתגלו כמוני שיש קצת אמת ב"בורות היא אושר".

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.

----------------------

הערה: דוגמא יפה לדברים שחומקים מאיתנו כשאנחנו מקבלים את כל הידע שלנו מהסיקור החדשותי, שיש לו אינטרס להיות כמה שיותר סנסציוני. כמה מאיתנו בטוחים שכמות ההרוגים בתאונות דרכים בישראל היא סנסציונית? שהקטל בכבישים הוא אחת הבעיות העיקריות במדינה? מסתבר שהסיכוי למות בישראל מתאונת דרכים נמוך פי יותר מ-3 לעומת ארצות הברית. אלוהים, אנחנו בתחתית תחתית רשימות ההרוגים ל-100 אלף איש (גם כשמסתכלים על הנתונים ל-100 אלף מכוניות).