תרמילאות

חזרנו מהחופש מבליז. לא שזה הופך לבלוג מסע, אבל כבר עשרה ימים במקום לחשוב על עלינו והאמריקאים, אני חושבת עלינו והבליזיאנים.

הטיול הקצר הזה היה קפיצה אחורה לעולם התרמילאות, אבל עם נקודת מבט משודרגת של בורגנית מדופלמת. זו ממש חוויה נהדרת - חווים את המדינה דרך הרגליים (והתחבורה הציבורית), פוגשים את האנשים, אוכלים עם המקומיים כי זה יותר טעים, אבל כשצריך מונית ספיישל לשדה התעופה ומתבאסים לקום מוקדם, המוסר לא מציק יותר מידי. תופעה אותה מכנים הטיילנים הישראלים בטיול אחר צבא - "להיות אריסטוקרטים".

בליז נהדרת לטיול כזה - מדינה קטנה, בטוחה, עם אנשים נחמדים מאוד, ולראשונה ללא ההצקות שרגילים אליהן במדינות עניות אחרות. אומרים למארח של המסעדה שאצלו יקר, והוא מכוון אותך אותך למסעדה האהובה עליו; מוזמנים לבית של נהג הטיול לגואטמלה כדי שנעשה קצת בייביסיטינג לילדים ונכיר איך חיים המקומיים (רמז - בעוני רב); חולקים בירה קרה עם הסוחר בשוק ורואים אותו מתלהב מאושר באמצע היום ועוד הרבה דוגמאות. לא חסר מה לראות במים הקריביים או בג'ונגלים, והיא מוצלחת גם בעצירה קצרה כמו שלנו או כתחנה במסלול קלאסי במרכז אמריקה. 

וכמו כל טיול, יושבים ותוהים: בדיוק אותם שמות תואר שמתאימים לבליז מתאימים לעוד מדינה שאני מכירה. אז איפה התרמילאות בארץ? למה כל מי שפוגשים מספר שהישראלים הם בין התרמילאים הטובים בעולם, אבל כשחוזרים לארץ - כמעט ואין כלום. אחרי שנים שיש לי אותה מחשבה, מסתבר שאני פשוט טועה.

כמו תמיד, אני מגלה דברים אחרי שמישהו חושב עליהם לראשונה, אבל טיפה לפני שזה נהיה הדבר הבא. הבשורה: יש כבר סצינה תרמילאית בישראל והיא הולכת להיות הדבר הבא. מסתבר שיש כבר 31 הוסטלים שכמעט כולם הוקמו על ידי יזמים פרטיים (לא ציפיתם למשהו ממשרד התיירות, נכון?). כל ההוסטלים מאוגדים יחד, וגם מנהלים דף פייסבוק למופת בו ניתן לראות את כמות האנשים ההולכת וגדלה. ההצלחה המספרית הגדולה היא "אברהם הוסטל" בירושלים שנהיה מוקד עלייה לרגל עם מאות ביקורת משבחות, ופעילות תיירותית ענפה שכוללת שירות הסעות וטיולים מודרכים. ההוסטל החדש ביותר הוקם בגיסר א-זרקא מכספי מימון המונים מצליח מאוד (154% מימון). הם פתחו לפני יומיים וכנראה שברגל ימין, כי השבועיים הראשונים כבר מוזמנים לחלוטין. תרמתי קצת לפרויקט ומאז אני עוקבת מרחוק, ולא מפסיקה לחשוב כמה זה סיפור יזמות מדהים. 

למה אני טוענת שזו הולכת להיות קפיצת מדרגה ב-2014? הסכם שמיים פתוחים עומד לפתוח קווי טיסה זולים מכאן לאירופה, ונראה שבכיוון ההפוך נראה לראשונה תיירות שאינה קבוצות מאורגנות או קרובי משפחה מאמריקה, אלא צעירים שמחפשים לינה זולה (גם דה-מרקר חושבים כך). בין פריחת airbnb בישראל לבין ההוסטלים, הם כבר לא יחפשו לגור במלונות על החוף בתל-אביב שדורשים 250$ ללילה וכך יוכלו לבוא לחופשת זולה בת כמה ימים. חוץ מזה, לכל טרנד יש עקבות בבלוגוספירה, ויותר ויותר תרמילאיים שחיים ברשת שבאים לבקר אצלנו וכותבים על זה בבלוג-טיול שלהם. כך יש למשל את backpacker becki, קמילה מ-wunderlust.pl, והבחור מ-leave your daily hell, כותבים עם עשרת אלפים עוקבים שכולם ביקרו פה בחודש דצמבר האחרון (בנפרד!).

אם מדברים על תרמילאות, אי אפשר בלי להזכיר דברים שחסרים מאוד ויכול להיות שיפרחו עם קהל כזה של מטיילים: סדנאות בישול, סיורי יין (חוץ מזה, ובייחוד צריך כאלה שיצאו מירושלים), סדנאות צילום, פתרונות תחבורה ציבורית שיהיו יעילים וקלים (יש רק 2 אוטובוסים ביום בין נצרת לירושלים), עוד סיורי רגליים לקבוצות בערים הגדולות (יוצאים פעמיים ביום מכיכר רבין, כמו בברלין), אתרים מקיפים באנגלית. בעצם, כל יזמות שמנוהלת נכון בפייסבוק וב-tripAdvisor.

מה לא חסר ולא צריך: הבטחות מיותרות לבנות עוד חדרי מלון (כלומר, לא יזיק, אבל גם לא הפתרון הנכון), תלונות על זה שיחסית יקר פה (מה לעשות שלעולם לא נתחרה במחירים של ירדן או הודו, אבל גם לא נצפה שהתרמילאים ישארו פה שלושה חודשים). 

מקווה שזה נמצא בהחלטות של מישהו לשנה החדשה. אני, בכל מקרה, אופטימית מאוד. 

נצרת חוגגת שנה אזרחית חדשה

מה כולנו יכולים ללמוד מ-NASA

ב-31 באוגוסט השנה שוגר "עמוס 4", הלווין הגדול והמתקדם ביותר שתוכנן ונבנה בישראל. עמוס הוא לווין תקשורת ובגלל שהוא צריך להגיע לגובה של 36,000 ק"מ מפני כדוה"א הוא משוגר מבסיס בקזחסטן. אני ונתי התכוננו לשיגור בהתרגשות, ועם בוא המועד הדלקנו את השידור הישיר באינטרנט. מה ראינו? מסך שכולו שחור עם טיל קטנטן במרכזו, בלי ספירה לאחור, עם קולות רקע ברוסית ממרכז הבקרה (בווליום חלש, ובכל מקרה לא משהו קוהרנטי), בלי אייקונים, וכל זאת כשהשידור משתבש פעם בכמה שניות. בשעה המיוחלת הטיל המריא בהוד והדר (הסרט המלא), סגרנו את המחשב וחזרנו לחיינו.

לא הייתי מספרת על זה לולא הייתי רואה איך נראה שיגור של סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) שבעה ימים לאחר מכן. נאס"א שיגרה לוויין בשם "לאדי" (LADEE) למסלול סובב ירח. לאדי הוא פרויקט קטן יחסית בהיקפו, תקציבו ובגודל הלוויין: 380 קילו ו-280 מיליון דולר. אבל למרות היותו קטן ויחסית שולי באג'נדה, השיגור של לאדי נראה אחרת לגמרי מקודמו הישראלי. גם השיגור הזה כמובן שודר בשידור חי אבל עם ספירה לאחור שלוותה בריאיונות עם אנשי המדע וראשי צוותי הפיתוח שלקחו חלק בעשייה; נאס"א אספה כ-10 בלוגרים ואושיות טוויטר והביאה אותם למקום השיגור בוירג'יניה, תוך שהם מדווחים בלי הרף ממקום האירוע; בכל מרכזי נאס"א היו שידורים חיים על מסכי ענק שפתוחים לקהל (באיימס פה לידינו נכחו כמעט 7000 צופים). וכל זה מבלי לשכוח את המסחור הנהדר של הלוויין הזניח הזה (פוסטרים, כוסות, כובעים...). רק לראות את עמוד האינטרנט של הפרויקט ופשוט למות מקנאה. מישהו ביח"צ של נאס"א צריך לקבל על זה פרס.

מי שפתח את הלינקים ראה שבסופו של עניין, שני השיגורים נראים די אותו דבר (בום גדול ומרשים שאחריו אין הרבה). ועם זאת, נראה שנאס"א מוצאת לנכון להשקיע לא רק במדע שהיא עושה, אלא גם בקידומו של הפרויקט בדעת הקהל, משיכת תשומת לב ואפילו, בלי הגזמה, בחינוך הדור הבא לכך שחלל זה מגניב.  

למה?

התשובה התמימה: "ככה הם מושכים מדענים שמתעניינים ובאים לעזור בפרויקטים". 
התשובה הישראלית: "יש להם מלא כסף, והם מבזבזים אותו על שטויות". 

התשובה הצינית: "הם חייבים לעשות הרבה רעש, אחרת הם לא יקבלו תקציב מהקונגרס". 

התשובה הנכונה: זה חשוב, והם מבינים שזה חשוב. 

האמריקאים הם אנשי המכירות הטובים בעולם. הם מכירים את הסיפור על העץ שנפל ביער ואף אחד לא שמע ומסיקים מסקנות: שיגור לוויין ללא פרסום מתאים הוא לא שיגור לוויין. ההבנה הזאת, המיומנות השיווקית בשילוב עם היכולת שלהם להנדס אירועים בקנה מידה כל כך גדול, הופכת כל אירוע של נאס"א למטלטל (לא פחות). כך, במקום להרוויח מההצלחה הקטנה הזאת טיפת התקדמות מדעית, הם הרוויחו גם אהדה, הערצה, אמפטיה ואפילו קצת כספים ממכירות המזכרות. זו הסיבה שנאס"א היא נאס"א - ארגון המוכר בכל רחבי העולם, ומשאת נפשם של כל ילד וילדה אמריקאים ולא אמריקאים.

דוגמה נגדית ומאוד עצובה בתחום החלל, הם הרוסים - סוכנות החלל השנייה בגודלה בעולם, עם היסטוריה מפוארת והישגים רבים ומרשימים. בלי להאריך, נציין רק שמאז השבתת המעבורות האמריקאיות, גם אסטרונאוטים אמריקאים מגיעים לתחנת החלל הבינלאומית על גבי ה"סויוז" הרוסית.
אבל עם כל הקידמה הטכנולוגית הגדולה, אין כמעט השקעה ביצירת דימוי עצמי נכון. אני אתפלא אם יש קורא אחד שיודע איך קוראים לסוכנות החלל הרוסית (אני לא ידעתי). זה יכול להיות מחסום השפה, או הכסף, אבל יותר סביר שפשוט לא חשבו על זה. שימו לב איך נראה טקס הנחיתה של האסטרונאוטים בקזחסטן 2013. אני לא מתכוונת ללעוג, אבל זה נראה כאילו בוראט עצמו תכנן את הטקס. אם מישהו היה חושב שזה מעמד ראוי, זה לא היה נראה כך: התלבושות והבבושקות, האנשים הלא קשורים ברקע, התרגום הסימולטאני הקטוע. לא התרשמתי.

אפשר לצחוק על הרוסים ולחשוב שאנחנו יותר טובים. אבל אנחנו לא. לא בנושא החללי ולא בכלל. להבין ששווה להקדיש תשומת לב ותקציבים (!) ללהפיץ ידע, לדרך שבה מציגים משהו (ועל ידי מי), ולהשקיע בזה מאמץ זה חשוב. מי שכן עושה את זה נכון, רק מרוויח: בדוגמה קטנה ומקומית, נראה שיותר ישראלים יודעים מה היא "SpaceIL" ממספר הישראלים שיודעים שלישראל יש תוכנית חלל, אפילו שהיא בין ה-10 הטובות בעולם. אגב, אם לוקחים את פייסבוק כמדד, ל- SpaceIL יש יותר חברים מסוכנות החלל הרוסית אותה הזכרתי קודם. בישראל אולי שאפשר להשליך את האחריות על תעשייה אווירית, שהיא חברה פרטית ולא גוף ממשלתי כמו נאס"א, אבל גם בשבילם להשיג כתבה בחדשות פעם ב-3 שנים (נגיד, כאן) זה ממש לא מספיק.

גם מחוץ לקונטקסט החללי יש לנו בתור ישראלים מה ללמוד מהאמריקאים על הגשה, הצגה נכונה ועל שיווק. לפני כחודש, נכחנו בערב בו הוצגו חברות סטרט-אפ מישראל בפני אמריקאים. לחברה הראשונה היה רעיון מדהים ואלגוריתמיקה כבדה בעיבוד תמונה, עם יישומים שניתן לממש בכל בית ובכל עסק. חשבתי לתומי שההצגה תהיה הצלחה, אבל התאכזבתי עם מילותיו הראשונות של הדובר: הפרופסור השמנמן והעילג באנגלית שייסד את החברה. הוא לבש טי-שירט דהוי (שאולי כלל את סמל החברה), ואם נקצר, נכשל כשלון חרוץ במכירת המוצר. האם הייתם נותנים מכספכם לאיש שלא מבין שיש גם דברים שהוא לא יודע לעשות?
לחברה השנייה היה פטנט לסחיבת אנשים, משהו שכמה חבר'ה המציאו בעת שירותם הצבאי. רעיון חמוד עם שוק די מוגבל - אבל כל זה לא היה חשוב, כי המציג היה מושלם. הוא היה כריזמטי, לבש חליפה ודיבר אנגלית מושלמת עם בדיוק קמצוץ מבטא כדי שיהיה אקזוטי, אך לא מוזר. הגברים בקהל קינאו בו והנשים רצו להתחתן איתו. לא קשה לנחש מי מהחברות זכתה ליותר תשומת לב בסוף הערב.


המסקנה ברורה. די להשוויץ שאתם מעבירים מצגת מבלי להתכונן, כי בטח כשכן תתכוננו היא תצא הרבה יותר טוב.

דיווחים מהחזית: Black Friday

אירועי "יום שישי השחור", תחילת הקניות המסורתית למתנות של חג המולד, היו הנושא הכי מדובר של התקופה האחרונה, בייחוד בקרב מכרינו הזרים. שבועות לפני המועד המיוחל ההודים, הפולנים, הסינים והאוקראינים שעימם אנו חולקים את הבריכה בקומפלקס היו כמרקחה. כל השיחות הוקדשו לתחזיות, מסלולי תקיפה וסקירות היסטוריות, ואפילו את שיעור הזומבה האחרון סיימנו בדיון מיוחד עם המדריכה (בכל זאת, מקומית) על מה צריך לעשות ולאן ללכת. אנחנו הרי עובדים וחיים עם האמריקאים והם בסך הכל נראים בסדר, אבל מרוב סרטים בהם אנשים מטפסים אחד על השני, תקריות ירי והרוגים פעם בשנה, לא יכולנו להסיט את תשומת לבנו ממה שאנו עלולים להפסיד.

עד השנה, הרוב המוחלט של מכירות היש"ש התחילו ביום אחרי חג ההודיה. "היום אחרי" הוא הגדרה די גמישה ושעת הפתיחה נעה עם השנים יותר ויותר צפונה לאיזור חמש בבוקר. הסצנה הנפוצה ביותר הייתה אנשים באוהלים בתור ארוך במשך כל הלילה עד פתיחת החנות בבוקר. השנה, נפרץ הסכר וחלק מהחנויות הודיעו שהן יפתחו כבר בחג ההודיה עצמו, וחלקן בשעות שהן במפורש לפני שהארוחה המשפחתית המסורתית של החג אמורה להסתיים. המהלך הרים מחאה רצינית מכיוון העובדים, העיתונות, והפייסבוק, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. האינטרסים הכלכלים עשו את שלהם וכבר בשש בערב היו רשתות גדולות שנפתחו ונשארו פתוחות במהלך כל הלילה. 

אז מי המטורפים שייצאו מארוחת חג ענקית וילכו ישר כדי לעשות קניות באמצע הלילה? בקצרה, אנחנו. בערך ב-22:30 שמנו את האוטו בקניון מרשים מחוץ ללוס אנג'לס שהבטיח וקיים חנויות פתוחות כל הלילה. יצאנו משם באחת וחצי עם לא מעט מציאות (מצעים ב-30$, סט סכו"ם לשמונה ב-30$), אבל גם עם הרבה דברים שבאמת יכולנו למצוא באותו מחיר בכל יום אחר. סך הכל היה די נחמד, ואולי אפילו הייתי ממשיכה, לולא שלושת המלווים שלי שמחו בתוקף. הייתי יכולה להישבע שמבטים מזלזלים עוקבים אחרינו כשעזבנו עם הזנב בין הרגליים בשעה כה מוקדמת - תגידו מה שתגידו על האמריקאים, לפחות דבקות במטרה יש להם.

תופעות מציקות שחייבים לתת עליהן את הדעת

• אנשים, אנשים ועוד אנשים בכל מקום. גם אם הם לא אלימים, הם המונים. בערך 70% מהמזמן מוקדשים לדברים נוראיים כמו לחכות בפקק העצום בכניסה לחניון, לחפש חנייה במשך דקות ארוכות, לחכות בתור לקופה ועוד קצת לחכות בתור לקופה. גם בשישי אחר צהריים. גם בשבת. גם בראשון. 

• מוזיקה של כריסמס ששוטפת את המוח בשעות הרבות שמבלים בכל קניון או סופר. פלייליסט שמורכב מ-4 שירים שניתן לדחוס אותם loss-less לזמזום "לה-לה-כריסטמס", אבל עם אלף ביצועים. 

• מראות קורעי לב של ילדים בפיג'מה שבאו עם ההורים לקניות והולכים לישון על גבי מוצרים בחנות. לי יש תמונות שצילמתי, אבל התמונה הזאת מעבירה בצורה כנה את המתרחש (זה נפוץ בכלבו מייסיס בצורה מטרידה).

אכן, תמונות קשות, יונית

  

• טינאייג'רים. כל חנות בגדים שאיכשהו פתוחה לקהל היעד הזה מועדת לכמויות רציניות של נערים ונערות בגיל ההתבגרות תחת השפעת טרנס קניות כבד. חנויות של מבוגרים/ות יקרות יותר, אבל זה כנראה שווה את השפיות. 

• אנחנו היינו בקניון up-scale נחמד, ולמזלנו הרב לא יצא לנו לראות מהומות או אלימות. אם זאת, ברור שאם דוחסים הרבה אנשים במהלך שעות, בטמפרטורות לא קלות - קל מאוד למצוא התלקחויות. החזית האמיתית במקרה זה היא סניפים של וולמארט, רשת קניות זולה מאוד, בייחוד באיזורים יותר עניים של ארצות הברית. כאן עשו לקט יפה של קטעי אלימות מהקניות בוידאו - להרחיק את הילדים מהמסך.

הערת העורך: למקרה שהתאורים של מרינה לא הפחידו אתכם ואתם עדיין מתפתים להתקרב לקניון ביום שישי השחור - אל. היום הזה נגמר עם מעט קניות, כמה דולרים ב"חסכון" ונתי אחד מותש ועצבני מאד. תתאפקו עד יום שני ותזמינו הכל באינטרנט.

חג שמח.