לינקים קשורים ולא קשורים #2

חודש אוקטובר עומד להיגמר, והוא ייזכר בבלוג הזה לנצח כחודש שבו הבלוג עבר את עשרת אלפי הצפיות, וכן כחודש עם הכי הרבה פרסומים. כמעט כל השבעה נכתבו במהלך השביתה הגדולה של הממשל האמריקאי, באירוע אסטרונומי שכנראה לא יחזור. כלומר, לא יחזור עד ינואר שבו צפויים הרפובליקאים לשבור שוב את כל הכלים ולהשבית הכל בהעלאת רף החוב החדשה.
בהשראתו של הבלוג הנהדר "סדנא דארעא חד הוא" החלטתי לעשות פוסטי ערימת לינקים מעניינים יותר ומעניינים פחות. הלינק אליו הוא הלינק הראשון - זה בלוג נהדר לעשות אליו רישום במייל (שעובד!) כדי להחכים.

1. כאמור, השביתה בממשל נגמרה אחרי 16 ימים שלמים בהם השתעממתי בבית. לזכרה, אני חולקת איתכם את "התמונה העצובה ביותר" של השביתה. ילד קטן מתדפק על דלתות גן החיות הממשלתי הסגורות.

2. אפשר נקודות על קביעת ז׳רגון? התפרצויות הזעם שלי מוצאות את דרכן לעיתונות: עוד מישהו שחושב שפרופ' בן דוד מגזים עם הערכותיו, ומכנה את מה שקורה ״פסטיבל בריחת המוחות״ (אצלי כאן). עוד מאמר מעולה בנושא - כאן. סטנלי פישר אומר על השביתה ש"הרפובליקאים משחקים צ׳יקן" (אצלי כאן).

3. ל- lavish, הילד המעצבן מהפוסט על הילדים העשירים והמפונקים, יש עכשיו אייפון 5, וגם קריירה מוסיקלית חדשה מהשקית! שיר ראשון - כאן. שמתי את זה כאן, אבל אל תפתחו את זה, זה לא שווה את הזמן. מה שכן, אחרי שסיימתי להתלונן על הנוער הפוחז של היום, מסתבר שיש גם אנשים מבוגרים שמתנהגים ככה בדיוק. קחו למשל את הסרבי הזה (טוען שהוא בן 39, הוא לא), שמצטלם באחוזתו מצופת הזהב על מנת לפתות בנות זוג מתאימות בנות 16-20.

4. אני מעריצה גדולה של "אינפוגרפיקות" - הצגות מידע בצורה גרפית. ב-gif הבא מוצגים השמות הכי פופולריים לבנות פר מדינה בארצות הברית מ-1960 ועד היום. זה אדיר.

5. ב"תסביך האוכל הגדול" דיברנו על איך אמריקאים מפחדים מהאוכל שלהם. מישהו השיג אותי וכתב על זה ספר - "Fear of Food": 

"There may be no greater source of anxiety for Americans today than the question of what to eat and drink."

6. נסיים במשהו מצחיק. השביתה הגדולה הזכירה לי כמה רפובליקאים שונאים מיסים (ובעצם, מי אוהב?). האתר הפארודי "the onion" מספר את סיפורו של וולטר וויט מ"שובר שורות", מנקודת מבט רפובליקאית: דרמה המתארת אמריקאי ממעמד הביניים שנאבק תחת עול המיסים בממשל אובמה. 

להת'!

הסימביוזה המופלאה בין TechShop ו-Kickstarter

לאחרונה אני מבלה המון זמן בגלישה בקיקסטרטר. "קיקסטארטר" הוא אתר אינטרנט המאפשר ליזמים או אמנים לגייס כספים לפרויקטים עליהם הם עובדים. מלבד גיוס מימון, הפופולריות של האתר מאפשרת גם את שיווק המוצרים מבלי להשקיע כסף ומאמץ בקמפיינים במדיה יותר מקובלת. בתמורה לתרומות הגולשים, נהוג לתת תשורות. כך למשל, להקה שאוספת כסף להקלטות נותנת בתמורה חולצות או אלבומים עתידיים, כותבי אפליקציות נותנים גישה לקוד או כיסויי פלאפון ממותגים, ובוני מוצרים מוכרים את המוצרים בהנחה גדולה יותר ככל ש"מתגייסים" יותר מוקדם.

קיקסטארטר (ואתרים דומים אחרים) מאפשר לעקוף בצורה מוחלטת דרכי מימון מסורתיות כמו הלוואה מבנקים או מחברות הון סיכון. בשנים האחרונות הוא נהיה כה פופולרי שכעת כבר ניתן להגיד שעולם המימון הקטן (פחות מ-1 מיליון דולר) כבר השתנה לנצח. בפחות מארבע שנים נאספו יותר מ- 836 מיליון דולר, בקצב שהולך וגדל. כמעט 45% מהפרויקטים שעולים לאתר מצליחים לגייס את הסכום המינימאלי לו הם קיוו - אחוזי הצלחה מרשימים לכל הדעות (אפשר אולי להשוות לאחוזי הצלחה של חברות בהון סיכון שבדר"כ מגיע רק ל-25% הצלחה). בייחוד מרשים כמה מהר אפשר לעבור כיום מרעיון למימוש ומשם לקהל בכל העולם. באמת קסום. 

עוד הסיבה שמעגל ה"יצרן לצרכן" נהיה יותר זריז, מלבד גיוס המימון, הוא הייצור. בפרט, תכנון וייצור אב-הטיפוס של המוצר העתידי. בעצם, כל הרעיון לפוסט הזה התחיל כשעיינתי בפרויקטים בקיקסטארטר ונדהמתי כמה מהם מקורם באיזור סן-פרנסיסקו (כל הפרויקטים מחויבים לציין מאיזו עיר בארה"ב הם מגיעים). אומנם יש באיזור הרבה מפעלים גדולים וכח אדם מוכשר, אבל איך אנשים מגיעים לציוד ובונים אב-טיפוס לשעון יד או למצלמה מתוחכמת מבלי לקנות מכונות יקרות? התשובה לכך היא במקום שכבר דיברתי עליו בפוסט קודם - TechShop. במקום שאני אנסה לסכם את מהות המקום ואת ההשפעה הנפלאה שהייתה ל-3 הסניפים שפה על האיזור, תראו את הכתבה (6 דקות מחייכם):

(אם התעצלתם, הכתבה מראה סדנאות עבודה בתשלום סמלי בהן יש גישה לציוד כמו מדפסות תלת-מימדיות, ציוד נגרות, תוכנות לשרטוט, סורקים תלת מימדיים וכו'. סוקרים מספר פרויקטים שתוכננו ונבנו במקום ולאחר מכן, הופצו למכירה המונית).

אם חושבים רק על הפרויקטים שמוצגים בכתבה - קאנו מתקפל ומנורה מעוצבת כבר מגיעים למיליון דולר ישירות ליזמים, בלי שהבנקים או המפיצים חותכים אחוזים. די מרשים. נסו לדמיין מישהו מגיע לבנק לבקש הלוואה כדי לייצר קאנו - מה הסיכויים שהפקיד יתרצה? כמה התנגדות זה מוסיף למערכת? יש משהו יפה באלגנטיות שאומרת ליזמים - אתם רק תחשבו על רעיון כביר, כי בנינו בשבילכם פלטפורמות כדי שתוכלו לבנות ולממן את הייצור בקלות. לא רק דמוקרטיזציה של אמצעי הייצור, אלא ממש להזיז את גלגלי השיניים של הכלכלה בידיים.

נסכם עם עוד שתי הערות על זוויות מקומיות.

יש הרבה ישראלים עם פרויקטים שרצים בקיקסטארטר (למשל, בגדים שלא ניתן להכתים, אמצעי למניעת גניבות אופניים). ההצלחה הכי גדולה בינתיים היא כפתור שניתן להוסיף לטלפוני אנדרואיד על מנת לאפשר גישה מהירה לפעולה כבחירתכם (צילום, חיוג למספר, הקלטת מסרים, שליחת אות מצוקה וכו'). רעיון חמוד. "pressy" הועלה לקיקסטרטר ותוך 47 יום קיבל תמיכה של 28,818 אנשים, שגייסו יחד 695,138$ (5,836% מימון ביחס לארבעים אלף שהפרויקט דרש כדי לצאת לפועל). יחס המימון בפועל למימון המינימלי המבוקש שם את "pressy" במקום ה-15 ברשימת הפרויקטים הכי מוצלחים של קיקסטארטר. כבוד למגזר. לכו ללינק, אפילו רק כדי לראות את הקליפ המשעשע למוצר.

זוית מקומית ל-TechShop: אם מישהו נדלק על הרעיון והחליט לבנות לעצמו מדפים או לתכנת לעצמה מכונות תופים נשלטת ארדואינו, והוא מחפש מקום לעבוד, ציוד או עצה, מוזמן להסתכל על הקישורים הבאים (תודה לגולש y2work, שיש לו אתר משלו):

http://xln.org.il/tlv/
http://www.fablabil.org/
http://www.makers.co.il
https://www.facebook.com/groups/TLVmakers/
http://telavivmakers.org/index.php/Main_Page

גישה למקום שכזה הייתה בטח גבוה ברשימת החלומות שלי בתור נערה משועממת. תעבירו את המידע לאנשים שיש להם הרבה זמן והם חדשניים, רק טוב יכול לצאת מזה.

בברכת היו יצירתיים, עד הפעם הבאה,
מרינה

ירידת המוחות, הזוית המקומית

אני קוראת הרבה מאוד חדשות מהארץ, ונראה שבזמן האחרון מתנהל פסטיבל בכי על ירידת המוחות. הרבה יותר ממה שהתקשורת שמחה על קבלת פרס הנובל בכימיה לשני ישראלים (שמחקרם הזוכה התנהל בשלוש שנותיו הראשונות בישראל), היא עצובה ומתבוססת בתחזיות מורבידיות על איך ישראל תיקלה לחור שחור של אובדן תקציבים ומורים וכו'. מפה לשם, הזליגה לאפוקליפסה ואבדון כללי של המדינה בין החרדים והערבים בישראל היא קצרה מאוד, ועל אף שהכתבות לא מזכירות אותה במפורש - הטוקבקיסטים כבר עושים את העבודה לבד. לקרוא ולהתחיל לבכות. 

בואו ניתן לזה קצת פרופורציה: יותר מכל, מתארים העיתונאים כיצד אוניברסיטאות בישראל אינן ממומנות מספיק ולא יכולות להתחרות מול האוניברסיטאות שיושבת על סיר הבשר בארה"ב. אז אני נושאת בשורה חדשנית. ברמה עולמית, כמעט ואין מדינה שיכולה להתחרות עם תקציבי המחקר והמשכורות שמציעות האוניברסיטאות בארה"ב. מעטים המקרים בהם שומעים על מישהו שעובר למחקר בצרפת או בגרמניה - כמעט כל הישראלים הנודדים מקבלים משרות בארה"ב. 

האוניברסיטאות המובילות פה הן ברובן פרטיות, ובחלקן, שכר לימוד של שנה עולה על 50,000 דולר לתלמיד - ומספר המשרות ותקציבי המרצים הוא בהתאם. אפשר להגיד שארה"ב שואבת את כל המדענים מישראל, אבל זה יהיה דבר אתנוצנטרי להפליא להגיד. כמויות הזרים פה, ובייחוד בהיי-טק או באוניברסיטה הן עצומות. גם אני חשבתי שנגיע לכאן ונראה רק ישראלים ברחוב, אבל הסיפור הישראלי הוא רק חלק קטן קטן (גדול יחסית לישראל, אבל קטן קטן) ממה שקורה פה:

47% מהמדענים בארה"ב הם מהגרים, וזאת למרות שמהגרים הם רק 12% מהאוכלוסייה. כלומר, מדענים וחוקרים מהגרים לפה יותר מקבוצות אחרות באוכלוסייה (בהגירה החוקית). אותם 12% האלה אחראים ל-47% מהמדענים, 30% מהפטנטים ורבע מפרסי הנובל. יחד עם שני הישראלים, זכה בפרס הנובל בכימיה יהודי "אוסטרי" אחד, שבעצם ברח מאוסטריה בגיל שמונה בזמן הסיפוח הגרמני ב-1938 ומאז הוא בארה"ב. גם הוא נספר כזוכה אוסטרי, למרות שבמקרה הזה קשה לטעון שהוא בעצם התחיל את המחקר שם.

בהתאם לתקציבים, ההישגים של ארה"ב פשוט מדהימים. מתוך 37 פרסי הנובל בפיזיקה משנת 2000, 21 הלכו לאמריקאים, 22 מ-33 מהפרסים בכימיה, ו-27 מ-30 מהפרסים בכלכלה (כאן כתבה מה"וול סטריט ג'ורנל", מומלץ לאמריקאים שרוצים להרגיש טוב עם עצמם). אבל גם האמריקאים אוהבים לעשות הלקאה עצמית. גם בארה"ב רואים אוטוטו את נפילת האימפריה, ומאוכזבים מ"ירידת מוחות". הסטודנטים והמרצים הזרים במקצועות המדעיים שמהגרים לארה"ב נשארים בה היום פחות מפעם (דוח של אוניברסיטת דיוק המדווח בחשש גדול על מספרי היורדים). מי שלא השתכנע - או עצלן - יכול גם לעיין בכתבה המקוצרת הזאת מ"ביזנסוויק": יותר ויותר מדענים עוזבים את ארה"ב כי הם מתגעגעים למשפחה ולחברים, יש להם יותר הזדמנויות בבית, או יש להם בעיות ויזה - ומספר העוזבים מוערך במיליון כל שנה. 

אם כבר רוב הכתבות מדברות על שכר, נעבור להשוואה בין ישראל לעומת מדינות אחרות. כאן וכאן עשו את העבודה. מה מסתבר? ישראל, היא איפשהו באמצע בין גרמניה לצרפת. שום דבר מהפכני או אובדני אי אפשר להגיד על הממצאים בטבלה בצדי המאמרים. החדשות הרעות - באופן כללי, יש קיטוב קיצוני בין מדינות העולם שגורם לך שיש חלוקה דיכוטומית בין מדינות שבהן יש "brain drain" לבין מדינות שבהן יש "brain gain". החדשות הטובות והמפתיעות (!), הן שנראה שברמה עולמית ישראל דווקא שייכת לרשימה הראשונה של המדינות. שחור על גבי לבן, כאן: 

" the authors warn that “Japan, Germany, Israel and the United States will find it harder to attract young talent in the future, unless salaries at the lower end of the hierarchy improve.” "

לא ניסיתי ואי אפשר להפריך לגמרי את הנתונים מדכאים. כולם מכירים סטודנטים ומשפחות בחו"ל, כאלה שעזבו לתקופות ארוכות או לתמיד. אבל, התופעה היא תופעה גלובלית (תשאלו את ההודים או הסינים בארה"ב), והיא טבעית בעולם שנהיה יותר ויותר שטוח. להחזיר את כל החוקרים זה בלתי אפשרי, גם אם יקחו את כל תקציב המדינה, וישימו במכון וייצמן.
מה שכן, אני קצת מפקפקת כשמדברים על בריחה "פי 2 מקנדה, פי 20 מספרד". האם ישראל יכולה להיות אנומאליה יחידה כזו גדולה ומובהקת? משהו חייב להיות מוזר, בייחוד אם מסתכלים על ספרד (56% אבטלת צעירים, וכשהארבעה ספרדים שפגשתי כאן בעצם מכריזים על עצמם גרמנים). אני לא יודעת למה המספרים כל כך חריגים, אולי משום שחייבים לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל כדי לקבל קביעות במדעים בארץ. אני לא מהאקדמיה, ואין לי מושג, אז אני לא לוקחת אחריות על ההימור הזה. מי שמבין, שיציל אותי בתגובות.

רציתי לסיים במצב רוח טוב ודה-מרקר התגייס לטובתי, אז הנה כמה כתבות מעודדות מהעיתון של היום (כלומר, תמיד עוד כסף לאוניברסיטאות ולחינוך זה טוב, אבל אין תירוץ או פרופורציה למה שקורה עכשיו בשאר עיתונים): 

• חברת ביו-טק חדשנית מקיבוץ מענית (לא שמעתי עליה בחיים) שנייה לפני הנפקה בניו-יורק בשווי יותר ממיליארד וחצי שקל - כאן. 
• 12 חברות בחזית הטכנולוגייה הרפואית - זהירות, אנגלית וקצת שיווקי. 
• יומיים היסטוריים בגיוסי סטארט-אפ, 85 מיליון דולר בכסף זר לשש חברות ביומיים - כאן. 

עדיין אפשר לישון בשקט. ולמי ששאל, אנחנו חוזרים עוד חמישה חודשים. נתראה בבית.

תובנות של תיירים - שאר עמק הסיליקון

אחרי הרבה בכי פרידה (כולל חזרה גנרלית משמעותית ואז ביצוע חוזר בהסעה האחרונה), ההורים כבר עזבו. לא נותר לי אלא להפנות את האנרגיה מהגעגועים לתיעוד גם את שאר המסקנות הרלוונטיות. הפעם נדבר על דברים שעשינו בסביבת מאונטיין ויו (איפה שאנחנו גרים, כ-40 דקות דרומה לסן פרנסיסקו).

• קניות - פה באיזור נהוג לשלוח את הקניינים הפוטנציאלים למתחם שקוראים לו "gilroy premium outlets"', מקום שמרכז בערך 150 חנויות ענק של מרבית המותגים הזולים והיקרים שניתן להשיג בארה"ב. הבעיה איתו שהוא גדול מידי, מתיש עד כדי שלא ניתן לכסותו בצורה אפקטיבית ורחוק מאוד דרומה - שעה ועשרים דקות מסן פרנסיסקו. ממה שראיתי וחוויתי, עדיף לשלוח את המבקרים למקום שנקרא "milipitas great mall". יותר קטן (גדול מאוד בקנה מידה ישראלי), זול באותה מידה (לא באמת כזה זול, חוץ ממותגים שהם יקרים מאוד בישראל כמו נאוטיקה וטומי הילפיגר) ומכיל את כל מה שצריכים.
  אם מחליטים לנסוע לאאוטלט או לקניון, יש טיפ חשוב - תמיד תשאלו את הקופאי אם יש הנחות מעל סכום מסוים, גם אם לא כתוב במפורש בשלטים בחנות. בדרך כלל צפויות הנחות של בין 10-20% בקניה במאה דולר ומעלה (לפעמים הם מבקשים להראות להם קופון בפלאפון שמוצאים בחיפוש מהיר).
  הביקור בקניון לוקח כמה שעות טובות, אם לוקחים אותו ברצינות. אם המבקרים המדוברים קצרים בזמן, ובכל זאת רוצים לקנות קצת בגדים, הכי טוב זה "רוס" (ROSS). רוס היא חנות עודפים שמרכזת יפה המוני פריטים של מותגים כאלו ואחרים במחירים מאוד נמוכים: 8-24$ לחולצות, נעליים עד 30$ וכו'. בנוסף, יש לה הרבה סניפים מפוזרים, והיא מאוזנת בהיצע לנשים, גברים וילדים ולכן שווה ביקור. התכוננו נפשית לחפש משהו מעניין קולב אחרי קולב, ולהכניס לתא ההלבשה 8 פריטים בלבד בכל פעם או למדוד על הבגדים מול המראות הבודדות בחנות. לא ברור כמה הקניות בה מקובלות חברתית (לי היה נראה שאין אדם לבן בחנות מלבדי וההורים, וגם עוד בלוגר ישראלי רומז על כך שצריך להיפטר מהשקיות ה"מפלילות"), אבל למי אכפת? זה עושה את העבודה מצויין. 

• הקמפוס של גוגל - הברקה של ההורים (לא הייתי חושבת לקחת אותם לשם בצורה עצמאית). כמו שלפעמים מבקרים בקמפוסים אוניברסיטאים בחו"ל, ככה הרגיש הביקור שלנו שם. כולם צעירים ויפים או צעירים וחנונים, וגם אם לא נכנסים לתוך הבניינים עדיין אפשר להסתובב וליהנות מהאווירה הנעימה. אבא שלי עשה סיבוב על האופניים הצבעוניות החינומיות של גוגל (מדווח שהם "לא משהו", אבל יצאה לו תמונה צבעונית למזכרת) וכולנו הצטלמנו בגינת האנדרואיד בפינת charlston&rengstorff, שנראית כמו בתמונה למטה, רק עם יותר גירסאות אנדרואיד ככל שהזמן עובר. 
  

• מרכז המבקרים של נאס"א - מרחק דקת נסיעה מהקמפוס של גוגל נמצא מרכז מחקר פיתוח של סוכנות החלל האמריקאית (NASA) בשם  Ames. לבסיס, כמובן, אי אפשר להיכנס, אבל בחניית הכניסה שלו יש מעין אוהל קרקס שבתוכו מרכז מבקרים די חמוד. במרכז תערוכות שונות על חקר החלל וגם על התוכניות השונות שעובדים עליהם במיקום הצפון קליפורני. יש בפנים חדר מתחנת החלל הבינלאומית, הרבה סרטים על מערכת השמש, תצוגות מתחלפות על מסע האדם לחלל וחנות מבקרים אטרקטיבית. סך הכל מדובר בביקור של כשעה, הכניסה חינם, ובייחוד מומלץ לילדים. למידע נוסף - אתר מרכז המבקרים.
  
  
•  ממש לידם שניהם, יש מוזיאון להיסטוריה של המחשבים, שלא הייתי בו עדיין, אבל כבר קיבלתי עליו המלצות חמות (ההורים פשוט לא היו בקטע). כאן הכניסה לא חינם, אבל תמיד יש קופונים ב-google offers, המקבילה של גוגל לאתרי הקופונים. קופון לדוגמה (אולי כבר פג תוקפו) אפשר להשיג - כאן.
  
• אגב, אותם גוגל אופרס (בחלון הג'ימייל שלכם פתחו את הלשונית "more", שנמצאת ליד ה"calender" או בלינק הזה) קולעים לנקודה די הרבה פעמים עם העסקאות שהם מציעים לי. למרות שבאיזורים אחרים בארה"ב הם פחות אטרקטיביים מגרופון ודומיו, דווקא פה בסביבתם הטבעית (חצי קילומטר מ-google HQ) הם עובדים עם הרבה עסקים ושווה לבדוק אותם מדי פעם. ממה ששמתי לב, יש בעיקר הרבה שיעורי יוגה והנחות במסעדות.

אנחנו בילינו ברשימה הנ"ל יום וחצי מהנים ביותר, וכמעט ללא נסיעה באוטו כי כל המקומות כאן קרובים מאוד (מאוד ייחודי ליום טיול באמריקה). אם אתם לנים צפונה בסן-פרנסיסקו או דרומה בסן-חוזה ויש לכם ילדים או יום לשרוף - מומלץ מאוד. 

העורך בפוסט אורח: נוסעים לעבודה בעיר הגדולה

העבודה בסן פרנסיסקו מצרפת אותי למאות האלפים שנוסעים מדי יום לעיר הגדולה בבוקר וחוזרים לפרברים הישנוניים של עמק הסיליקון בערב. מכוון שהנסיעה אורכת כשעה לכל כוון, יש לי די הרבה זמן לחשוב על העיר ועל ה-commuting אליה (יוממות בלע"ז), ואת חלק מהתובנות אנסה להציג כאן בקצרה.

פקקים

אם בחרתם ברכב פרטי כאמצעי הנסיעה לתוך העיר, צפוי לכם פקק בן חמשה נתיבים. כדי לעקוף את הפקק, אפשר לקום מוקדם (לצאת בשש וחצי), לקום מאוחר (לצאת בתשע וחצי) או פשוט להביא אתכם נוסע נוסף שיכניס אתכם לנתיב התחבורה הציבורית ששמור לרכבים עם שני אנשים  ומעלה. כמובן שכאן בארה"ב האופציה השלישית לא באה בחשבון, ולכן הנתיב נשאר ריק יחסית. אם בכל זאת נתקעתם בפקק, אפשר לפחות להתנחם בעובדה שבניגוד לערים גדולות אחרות, הפקקים אל תוך העיר בבוקר פחותים מהפקקים בכיוון השני, כנראה בגלל ריכוז גדול של מקומות עבודה דווקא מדרום לעיר. 

תחבורה ציבורית

אם בכל זאת החלטתם להשאיר את הרכב ולהשתמש ברכבת כדי להגיע לעיר, מחכה לכם חוויה נוחה יחסית שמאפשרת לכם לנצל את הנסיעה לשינה או השלמת עבודה. האופציה הזו לוקחת הרבה יותר זמן אם אתם לא עובדים ממש ליד תחנת הרכבת, וגם לא זולה במיוחד: ההפרש במחיר בין רכבת ואוטובוס הלוך חזור, לבין דלק וחניה (עשרה דולר, אם שאלתם), יוצא בערך דולר ליום. כמה דברים שכדאי לדעת אם אתם לקוחות קבועים של הרכבת:

• אין wifi, אין חלונות נפתחים, יש קרון מיוחד לאופניים ואמורים להמנע משיחות טלפון ממושכות (זה לא ממש תופס).  
• כדאי מאד שתשמרו במקום קרוב את לו"ז משחקי הבייסבול של הקבוצה המקומית, ה-Giants. למה? כי הרכבת מגיעה בדיוק לאצטדיון, וכשארבעים אלף איש יוצאים ממשחק עם שתים-עשריית בירה ביד, אתם לא רוצים להיות באזור התחנה, ובטח שלא לנסות להידחס עם הגב לדלת לתוך הרכבת. 
• הרכבות נוטות להתקע לעיתים קרובות יחסית, ככל הנראה בגלל תחזוקה לקויה. בנוסף, מסתבר שהמקום המועדף להתאבדויות בני נוער הוא פסי הרכבת בפאלו אלטו, עד כדי כך שחברת הרכבת מפעילה פטרול מיוחד לאורך הפסים למניעת התאבדויות. שורה תחתונה, צפו לעיכוב של לפחות שעה פעם בשבוע שבועיים.

בגדים

סן פרנסיסקו היא ללא ספק מתחרה רצינית בקטגוריות העיר ההיפסטרית ביותר והעיר הגאה ביותר. אמנם ההפגנות הראשונות למען זכויות להט"ב התרחשו דווקא בניו יורק, אך סן פרנסיסקו יכולה להתגאות בהמצאת דגל הגאווה, בפוליטיקאי הראשון מחוץ לארון, בשכונת קסטרו המפורסמת ואינסוף ברים, ואירועים של הקהילה. איך כל זה קשור אלי? ובכן, בניגוד ללבוש הזרוק הנהוג בחברות הענק כמו גוגל ומיקרוסופט בפרברים בדרום העמק, בתוך העיר יש תחושה קשה של חוסר שייכות כשמסתובבים בחולצת סוף מסלול ותספורת קורס קצינים. זה לא אומר שאנשים לובשים חליפות (את זה הם משאירים לאנשי העסקים בחוף המזרחי), אבל גם ג'ינס וחולצת טי-שירט מקבלים פה פרשנות אופנתית שכוללת צבעים תואמים לעונה, נעלים נכונות, אקסוסוריז וכמובן גזרה צמודה - מי בכלל ידע שיש סקיני ג'ינס לגברים?

בתמונה: חלק מקולקצית האופנה של רשת GAP בשיתוף עם מגזין הגברים GQ.
להשיג רק בסניפים שבמרכזי ערים היפסטריים במיוחד.

כל זה לא אומר שאני מצליח לעמוד בסטנדרטים, אבל הסביבה, בתוספת מחירי הביגוד הזולים בהחלט נותנים סיבה טובה לשדרג את המלתחה. כנראה שאת סנדלי השורש נשאיר לחזרה לסיליקון ואדי.

סמים

אם אתם, כמו יאיר לפיד, לא יודעים לזהות ג'יונט, ונתקלתם בריח מוזר שנמצא כמעט בכל מקום בסן פרנסיסקו, אז עכשיו אתם יודעים מה זה. הריח ממש לא מתוחם לסמטאות חשוכות: הוא נמצא במתחמי עסקים, בבנייני סטארט אפ, בפארקים, ובשכונות מגורים. מריחואנה אמנם עדיין לא חוקית, אבל קשה לדמיין שהצריכה תצליח לעלות אחרי שזה כן יהיה חוקי.

מעשני מריחואנה לא ממש מפריעים לאף אחד, אבל מכורי קראק זה כבר סיפור אחר. ה- crack-heads מסתובבים באזורים מוגדרים יחסית, שאחד מהם נמצא ממש במקרה מתחת לבניין בו אני עובד. אני אחסוך מכם את התמונות, אבל סמכו, זה ממש לא נעים להיות חנון עם תיק לפטופ אחרי שבע בערב. מכורי הקראק הם תסמין די בולט לבעיות של אי-שיוון בחברה היפר-קפטליסטית, וגם עדות לפערים שעדיין קיימים בין לבנים ושחורים בארה"ב. אם חשבתם שהפסקה הזו מדכאת, תזכרו שלא הכל שלילי: המכורים מורידים דרסטית את מחירי החניה ברחובות בהם הם נמצאים. כך, רחוב אחד ליד החניון בעשרה דולר ליום תמצאו חניונים שדורשים שש עשרה דולר לשעה(!). נחשו לבד מי מסתובב באיזה רחוב.

עיר

הנסיעה לסן-פרנסיסקו אמנם מתישה, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שזה כמעט שווה את זה. פשוט כיף להסתובב בעיר הזו, גם אם זה מוגבל לשעות חיפוש אחרי ארוחת צהריים וגיחות מזדמנות בערב. מחד, זו עיר גדולה, עם הבניינים המעוטרים מתחילת המאה, אנשי העסקים הממהרים והצפיפות האנושית. מאידך, יש בעיר הזו כל כך הרבה כיף: הפסטיבלים ההזויים, הברים ובתי הקפה של ההיפסטרים, הסטרטאפים שמשתלטים על דירות מוזנחות במזרח העיר, ההופעות, האוכל והבליל האנושי שמורכב מכל מי שמוזר, מוכשר או הזוי, מכל כך הרבה מקומות בעולם.

המעוז הטלווזיוני של הימין השמרני בארה"ב צלמו לא מזמן כתבה בעיר, בה הם מנסים להבין למה תושבי סן פרנסיסקו לא אוהבים את פוקס ניוס. שימו לב לבליל האנשים יוצא הדופן שהם בוחרים לראיין. צפיית חובה לסיכום לפניכם:

"Government Shutdown"

היום בבוקר קמתי וקיבלה את פניי התרעת חדשות של "ynet": הייתה בצפון תאונת דרכים קטלנית עם הרוג. נדתי בראשי בחוסר אמונה על איך דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. כמה ההתמכרות שלי לחדשות מישראל גורמת לכך שאני יודעת יוותר על התאונה הזאת מאשר על הגורמים לכך שמיליון עובדי ממשלה אמריקאים לא יגיעו היום לעבודה. מאבק פוליטי בין הרפובליקאים לדמוקרטים בוושינגטון, שסובב סביב אישור תוכנית ביטוח הבריאות הלאומי של הנשיא אובמה, הביא לכך שלא אושר תקציב פדרלי חדש. התקציב הישן פג ב-1 לאוקטובר והחל מהיום הסוכנויות הממשלתיות השונות מפסיקות לעבוד ולשלם משכורת עד להודעה חדשה. 

מי שמכיר אותי יודע שאת זמני כאן אני מבלה בגוף ממשלתי גדול. הייתי בטוחה שאוכל להגיע היום ומקסימום ליהנות מקצת שקט והיכולת לעשות מתיחות באמצע המשרד. אולם מהר מאוד הבהירו לי הבוסים שאת ההשבתה לוקחים פה ברצינות מקסימאלית: רשת לא תהיה בשום מקרה, ואפילו יש סיכוי שהבניין יינעל מבחוץ. החלטתי לא ללכת ראש בקיר ולוותר על הקמפינג שהוצע לי בדשא מחוץ לבניין. יום שלם בעבודה בלי אנשים, רשת או אינטרנט? אם ארצה לעשות סדנת ויפאסאנה, ארשם מרצוני החופשי בזמן אחר. על אף יום החופש המפתיע, אני לא יכולה שלא לתהות איך סיטואציה כזאת יכולה לקרות. מילא שיש שביתה כשהעובדים דורשים תנאים טובים יותר, אבל שהממשל לא מצליח לאשר תקציב ומקפיא פעילות לחלוטין בלי שום צפי לפתרון? וכל זה במדינה שאני נוהגת לשבח את האופי המוקפד והאחראי שלה, בייחוד בארגונים גדולים? מה קורה כאן?! 

למתבונן מבחוץ זה נראה כמו תחרות צ'יקן של מי יותר משוגע, כשהתשובה היא, כמובן, הרפובליקאים. לי זה מזכיר מאוד סצנה מ"משחקי הכס" על הגורמים בשלטון שמעדיפים לראות את המדינה עולה בלהבות בתוך כאוס מוחלט בשביל הסיכוי הקטן לייצר רווח פוליטי מזערי. מה שנכון לאנלוגיה מתוחכמת לאריסטוקרטיה של ימי הביניים, כנראה נכון גם עכשיו.

מעניין אתכם לקרוא עוד למה זה קורה? 

• אור קרויזר נותן פרשנות טובה ומעמיקה בעברית - כאן. 
• ג'ון סטיוארט נותן פרשנות מצחיקה ומנגחת רפובליקאים - וידיאו כאן.
• הפרשנית הפוליטית המבריקה רייצ'ל מדו עושה סיקור רציני ומנגח רפובליקאים, כולל ספירה לאחור  - כאן. 
• עמוד הפייסבוק "I fucking love science" הציג את תמונת המסך שעולה כשמנסים להיכנס לאתר של נאס"א. 

בנימה אופטימית זו, לפחות ynet בסוף היו איכשהו בסדר, וכתבה על כיבוי הממשלה הופיעה כאייטם רביעי תחת לשונית "כלכלה".

אני הולכת לחדר כושר. 

מרינה