פוסט עורך: איך תסתדרו עם אמריקאים, או: למה הם (ואנחנו) כל כך מעצבנים

השאלה הנפוצה שנשאלנו עם חזרתנו ארצה היא ככל כנראה "איך הצלחתם להסתדר עם האמריקאים?". ישראלים אמנם עדיין שואפים לחיות "כמו באמריקה", אבל אם תשאלו אותם מה הם חושבים על האמריקאים עצמם, תשמעו שמות תואר לא מחמיאים במיוחד כמו "שטחיים" או אפילו "צבועים".

איך אומה כה חיובית ונחמדה נתפסת במבט ישראלי ראשון באופן כל כך שלילי? איך קורה שגם אם האנגלית שלכם מעולה, אתם לא מצליחים להבין למה הם מתכוונים או מתי הם באמת נחמדים? למה הם מתלהבים בצורה קולנית כל כך מכל דבר? למה כל השיחות הם רק על מזג אוויר? אין להם משהו יותר מעניין לדבר עליו?

אם מצאתם את עצמכם שואלים שאלות דומות, דעו שאתם לא לבד. מסתבר שזו לא רק בעיה ישראלית, אלא בעיה גלובלית הרבה יותר: במדינות אנגלו-סקסיות כמו בארה"ב (וגם במזרח אסיה) נהוגה "תרבות עקיפה", לעומת ה"תרבות הישירה" בארץ וברוב מדינות אירופה (בייחוד גרמניה ורוסיה). כלומר, בראייה ישראלית, האמריקאים נשמעים כאילו הם מנסים ללכת סחור סחור סביב הנקודה או לייפות את המציאות, במקום לדבר "דוגרי" או "תכל'ס". זו גם כנראה הסיבה שאין מקבילה לשתי המילים הללו באנגלית. המורכבות המילולית הופכת במהרה למחול ורבלי כאשר האמריקאים רוצים להביע ביקורת או רגשות שליליים אחרים. לפעמים הם אפילו יעדיפו שלא: קראתי פעם ריאיון עם היזמים של וייז שהסתובבו בעמק עם הרעיון, כשזה עוד היה בחיתוליו - הישראלים, לפי תיאורם, תמיד ימצאו בעיות, יציעו שיפורים או יגידו למה זה ייכשל. לעומת זאת, הביקורת הכי קשה שיכולת לקבל מאמריקאי היא שהוא יגיד שזה רעיון מצוין וילך לדבר עם מישהו אחר.

"הדרך להביע דעה", החלק האדום מתאר את סין (=כמו ארה"ב) והכחול את גרמניה (=כמו ישראל). מתוך ספרה של האמנית הסינית / גרמנית יאנג ליו על הבדלי תרבויות בין מדינות.

המפתח להבנה של תרבויות עקיפות נמצא בהפנמה שעבור אמריקאים, מניעת מצבי עימות ואי-נעימות הם ערך עליון. התובנה הכללית הזו מאפשרת הצצה לתוך שלל התנהגויות אמריקאיות:

• אם הבאתם מתנה, או שאלתם משהו לגבי בגד שאתם לובשים, צפו לשרשרת מחמאות לא מידתית - כל זאת על מנת למנוע מצב שבו תבינו שהמתנה או הבגד ממש לא במקום, ותיווצר חלילה אי נעימות.  
• אם אתם מנהלים שיחה, אל תדברו על פוליטיקה, דת או נושאים אישיים, וככלל, עדיף להימנע מהבעת דעות נחרצות. לא תרצו לצחוק על יחסם של רפובליקאים לנכונות המדע למשל, כי יתכן שאתם בדיוק מדברים עם מישהו שמשוכנע שחיסונים, ולא פחם, הם הגורם להתחממות הגלובלית (זה כבר נושא לפוסט אחר).
• אם אתם רוצים להתנגד לרעיון שהוצע בדיון, הסבירו לכולם עד כמה הרעיון דווקא מוצלח, ולבסוף שאלו בנימוס האם תיתכן דרך נוספת. כל שיטת פעולה אחרת תתפס בפירוש כ"אגרסיבית" ו"חצופה".
• אם כתבו לכם במייל "תודה על הסבלנות", או "תודה על הזמן שהקדשת" קיימת האופציה שאתם לא באמת סבלניים או שלא באמת הקדשתם זמן לכותב ההודעה. אם הם לא כתבו את זה, יתכן שעליכם להתחיל לחפש עבודה חדשה.

הרצון העז למנוע חיכוך והמוכנות להפליג בשבחים גם כשהדובר לא ממש מתכוון לכך במובן המילולי,יוצרים מצב מוזר, בו אם תרצו באמת להחמיא או להודות למישהו, תדרשו לנאומים ארוכים ותנועות גוף מוגזמות בסטנדרטים ישראליים. למרבה המזל, העובדה הזו עוזרת לכם להבין מתי אנשים שמחים באמת: כשאמריקאי מאריך כל כך במילות תודה כך שאתם חוששים שנקלעתם בטעות לתאטרון, כנראה שבאמת מעריכים את מה שעשיתם. על אף שיש שיקראו להתנהגות כזו "צביעות", מדובר פשוט בעוד הבדל תרבות. קל יותר לחשוב על כך כבעיית תרגום: אמנם לימדו אותנו בבית הספר ש-"תודה" זה "thank you", אבל שכחו להזכיר ש"די סבבה" מתרגם ישירות  ל-"amazing".

מניעת אי-נעימות היא גם מה שעומדת מאחורי הסטיגמה של אמריקאים כ"שטחיים". כמו ישראלים, גם אצל האמריקאים יש אנשי שיחה מעניינים יותר ופחות, אבל אל תצפו לגלות את זה מהכרות של כמה שעות או אפילו כמה חודשים(!). בניגוד לישראל, בה זרים מוחלטים מרגישים בנוח להתערב בנושאים אישיים, בארה"ב לעומת זאת, זרים גמורים לא מוצאים לנכון להעיר לכם שתתחתנו כבר, ויש שיאמרו שמדובר ביתרון.

אם עדיין לא השתכנעתם שלא האמריקאים עצמם הם הבעיה אלא הבדלי התרבות, תתנחמו בכך שהרבה אמריקאים יסכימו אתכם: אין שום קשור לתרבות, הישראלים הם פשוט חוצפנים.

לפחות הגרמנים והצרפתים מבינים אותנו.

נפלאות טקס הנישואין האזרחי

בתיאום מושלם עם העלאת הנושא בארץ בסדרת הכתבות של ברוך קרא בערוץ 10 (זה קישור מ"כיכר השבת", לפרובוקציה) ולרגל חזרתנו ארצה, החלטנו להתחתן! כלומר, אנחנו כבר ידועים בציבור בארץ בצורה רשמית, וכבר עברנו את המשוכה הקונצפטואלית של לוותר על חצי מהנכסים והמלכות לטובת בן הזוג - אבל נחמד שיהיה לנו גם איזה תעודה ביד. במדינת ישראל מוסד הידועים בציבור מעניק לנו יחס שווה לזוגות נשואים - ויש לי המון דוגמאות לטובה כמה המוסד הזה השתרש, אבל מדינות אחרות (בייחוד ארה"ב) לא מכירות בכך, ולכן עוד תעודה שמעידה על טיב הקשר יכולה רק להועיל. אומנם זו רק תעודת ביטוח, אבל עם פרוצדורה הרבה יותר הגיונית. בסקר מהיר על פני שתי המדינות שיצא לי לחיות בהן - אם המדינה רוצה רישום מיוחד של המשפחות שחיות בה היא יכולה:

א. לשלוח נציג דתי מיוחד שיבחר בקפידה מי ראוי ומי לא להתחתן, יקבע בצורה מוחלטת את אופן ניהול הטקס, ויגבה על זה תשלום לא ידוע (אני קוראת לזה "תשלום", אבל יש שיקראו לזה בשמות פחות מחמיאים). כל זה בפרוצדורה של שלושה מפגשים במקרה הטוב, ושישה מפגשים מסויטים בהן יסבירו לכלה שאם היא לא תשמור נידה יהיו לילדים שלה סרטן, במקרה הרע. 

או:

ב. לבקש מהזוג שיגיע לעירייה וימלא טופס. 

כל מדינה עושה את הבחירה שלה, אבל היות ולנו יש כתובת מגורים בקליפורניה, והשקפת עולם אתאיסטית משהו - נסענו שמחים ומאושרים למשרדי מחוז סנטה קלרה בסן-חוזה כדי להתחתן. בעירייה כמו בעירייה, את עיקר הזמן שלנו שם בילינו בחדר ההמתנה, ביחד עם מוציאי תעודות פטירה, מוציאי תעודות נישואין וגירושין וחוקרי היסטוריות משפחתיות שבאו להוציא משהו מהארכיבים ומחכים לתורם. כך בקהל: זוגות מאושרים וצעירים וזקנים עצובים למדי, אבל כולם הולכים לדלפקים שונים, כך שאין פגיעה משמעותית במצב הרוח. 

התהליך מורכב משני חלקים - הוצאת רישיון נישואין וטקס הנישואין (למי שרוצה). כל המתחתנים במחוז שלנו נדרשים להוציא רישיון נישואין כ-90 יום לפני חתונתם, בפרוצדורה די זריזה. כל זוג כאן יכול לערוך טקס כרצונו כל עוד הוא מבוצע על ידי אדם מוסמך (את ההסמכה ניתן גם לעשות צ'יקצ'ק באינטרנט). אחרי הטקס יש למלא עוד טופס, ואותו לשלוח בדואר לעירייה. אבל, אם רוצים, כמונו, להוציא רישיון ולהתחתן ביחד במכה, אפשר לעשות את שני הדברים יחד. כך זוג שהיו רווקים מושבעים (סומכים על העדות שלכם), יכולים להיכנס לעירייה ולצאת זוג נשוי תוך שעה המתנה וחמש דקות טקס. 

ומה בטקס עצמו? עובדת מקסיקנית חייכנית ודייקנית, שזוכרת את כל הטקס בע"פ, ומקריאה אותו בקצב של 180 מילים לדקה. לטקס מלא צריך עד מטעם הזוג, אבל העולם היום עסוק, ותמורת עוד 10$ עורכת הטקס תיחשב כעדה. עומדים עם יד ימין מורמת (זה נראה שאריות מאיזה שבועה שפעם עשו עם היד השנייה על התנ"ך), ומדי פעם צריך להגיד "כן", או "איי דו", ובסוף להתנשק. אני די בטוחה שהמילים עצמן לקוחות מהטקס הנוצרי - זיהיתי קצת מדברים שראיתי בטלויזיה - אבל כמובן שאלוהים לא מוזכר בשום צורה. בתום שלוש או ארבע דקות, אחרי שעוברים על כל הפרטים הכתובים ומוודאים שהאיות של השמות נכון בטפסים, נותר רק לענות על השאלה הגורלית האם נשלם על הטקס במזומן או בכרטיס אשראי - על זה יש 2.5 דולר קנס. 200$ פחות ואנחנו בחוץ.

במקום הדרכות הכלה הלא רלוונטיות, ההתערבות הממשלתית היחידה הייתה חוברת הסברה בריאותית לזוג הנשוי שכיסתה נושאים רבים כמו איך לאכול בריא, הסכנות שבהידבקות באיידס, ומדוע לא כדאי לצרוך סמים או אלכוהול בהיריון. הרוב די בנאלי, אבל אני למשל למדתי על קיומה של החומצה הפולית ומאז אני לוקחת כדורים פה ושם.

מהתרוממות הרוח מהטקס נוחתים מהר מאוד לעולם המציאותי: נתנו דיווח למפקדה בארץ, בצורת קבוצת הוואטספ של ההורים. ככל הנראה מפאת הפרשי השעות, וזה שלא אכפת להם יותר מילדיהם בגולה, הם התרגשו יותר מהחופה המסורתית שעשינו בארץ. הלכנו לאכול ארוחת צהריים וקיבלנו דו"ח חנייה, ושניהם היו חגיגיים מאוד.

עוד יתרון מרשים וחוקי בקליפורניה החל מהשנה שעברה

המדריך השלם לברביקיו האמריקאי

בגדול, כשהתותחים בארץ רועמים אני מעדיפה לתת למוזות לשתוק, אבל זמננו פה קצר ויש לי עוד כמה פוסטים שהתחלתי והגיע הזמן לפרסם. סילחו לי על הקלילות.

אירוע חברתי נפוץ הוא אירוח חברים אמריקאים לארוחה בסוף השבוע, מה שהייתי קוראת בארץ "על האש". כולם כאן קרובים למתקן מתאים, בעדיפות גריל גז, בחצר שלהם או בשטחים הציבוריים בקומפלקס בו גרים, ופגישה כזאת קלה לארגון אחרי ביקור ממוקד בסופר. אין הבדלים משמעותיים מהמקבילה הישראלית, ואפשר להרגיש בנוח גם בפעם הראשונה, אבל בכל זאת חשבתי שראוי לתת בהם סימנים. 

מנה זוגית

ברביקיו אמריקאי נמשך הרבה זמן באופן יחסי. מתחילים או לפני ארוחת הצהריים, נגיד בשתיים עשרה, או באיזור שתיים ("צהריים" לרווקים בגירסת הסופ"ש). האירוע נגמר באמת רק כשמחשיך, וזה עלול לקחת זמן ממושך בקו הרוחב שבו אנחנו נמצאים - מומלץ לא לעשות עוד תוכניות אחרי. פחות נהוג לערוך ברביקיו במקום ארוחת ערב כי נהיה די קר, אלא אם כן מתכננים לאכול בתוך הבית.

את הזמן מעבירים בלאכול המון אוכל (זה צריך להישמע מוכר) ולשתות המון בירה. הזכרתי כבר שביחס לישראלים אמריקאים נוהגים לשתות יותר, אבל כאן ההפרשים בכמויות באים לביטוי. בפעם הראשונה שעשינו על האש הצעתי לקנות 24 בקבוקים לכ-18 איש, אבל המקומיים תיקנו אותי שהם חשבו יותר בכיוון של 2-3 בקבוקים לאדם. פעם חשבתי שהכמויות אפשריות בגלל שמותגי בירה אמריקאיים יותר דלילים ולכן הפרוצדורה סבירה, אבל מסתבר שהתיאוריה הזאת לא מתאימה לאחוזי האלכוהול בשטח.

עוד מרכיב חשוב הוא הצ'יפס (כזה משקית, כמו תפוצ'יפס או מטורטיות), שהוא לא פחות מעמוד תווך בקולינריה של הקהילה המקומית. אם יש אמריקאים בקהל הם ירגישו אבודים, לולא תהיה באירוע שקית עצומה עם סלסה מצנצנת שקונים בסופר. אל תנסו לבלבל אותם עם ירקות חתוכים או סלט למנה ראשונה, הם לא יודעים מה לעשות עם זה. אולי הם יטעמו קצת מנימוס, אבל בטח שאין צורך לעשות כמויות גדולות.

בפעמים הראשונות שאירחנו היינו קונים בשר טחון ובתשומת לב ובאהבה עושים ממנו המבוגרים איכותיים עם פלפלים חריפים ובצל. בפועל, זה לא שווה את המאמץ. אם מחליטים על המבוגרים כבר שווה לקנות את האלה המוכנים בסופר. לדעתי זה שבגלל שהאורחים לא רגילים לאוכל ביתי, או לפחות להמבורגרים שהוכנו ככה. לא הייתי מהמרת על הרפתקנות של האורח הממוצע, ואם יש ילדים בקהל הם בכלל לא יבינו שהדברים מהסופר ומה שהגשנו זה תחת אותה הגדרה. בקיצור, בקטגוריית הבשר הלא-איכותי יותר קל לקנות נקניקיות.
הטיפ הכי חשוב - בעוד שהאתוס הישראלי קובע שיש להשאיר כמה שיותר מקום בבטן לבשר האיכותי שמגיע בשלב יותר מתקדם של האירוע, אמריקאים לעולם (אבל לעולם) יאכלו נקניקיות/המבורגרים בתוך לחמניות ייעודיות. אין דרך להדגיש כמה חשוב לקנות לחמניות מתאימות: אחרת, בדיוק כשתהיו מבושמים מהצלחת האירוע עם הורדת הבשר הראשון מהגריל, בוודאות  מישהו ישאל בהיסוס מהול בבלבול: "איפה הלחמניות?". לא תדעו איפה לקבור את עצמכם, ואיך לעזאזל מסבירים להם שאפשר גם בלי לחמניות. אגב, לא לנסות להתחכם ולהביא פיתות (זה לא מתאים גיאומטרית לנקניקיות, וגם הפיתות לא טעימות פה).

את סוג הבשר למנה העיקרית אפשר לבחור לפי האינסטינקטים הרגילים בסופר, אבל עיון בערך המתאים בויקיפדיה מראה שלחלק מהסטייטס יש מסורות שחבל לוותר עליהן. אני בדרך כלל מתייעצת עם אחד שמבין בעבודה. דוגמאות יש באילוסטרציה בתמונה הבאה. 

#נכתב_בדם #צוחקת_מהבדיחות_של_עצמי

טיפים חשובים ולא קשורים:

•  באים לברביקיו לבד ורוצים לבסס את מעמדכם בתור ה-אדם שצריך להכיר במסיבה? תביאו פותחן בקבוקים שיהיה לכם בכיס. ראיתי במו עיניי איך הדבר מוביל מיידית לפופולריות. גם אם הבקבוקים יכולים להיפתח בהברגה (יש כאלה גם בארץ?), תמיד עדיף עם פותחן.  
• הטקס שבו מנקים את הגריל עם בצל לא מוכר פה. צפו לתחקיר מעמיק ("מה זה עושה?") אם יראו אתכם מבצעים אחד כזה.  
• זה לא בלוג מתכונים, אבל - קלחי תירס! עוטפים כל קלח בניילון נצמד ושמים חמש דקות במיקרו, ואז מחממים על הגריל. התירם האמריקאי הוא לבן ומאוד מאוד מתוק. אתם תודו לי אחר כך.
• פירות זה לא קינוח (גם אני חושבת ככה), עוגות מהסופר זה כן. וגלידה זה רק פרקטי אם יש מלא אנשים ואפשר לסיים אותה מהר לפני שתימס.

בתיאבון!

רשימת מלאי #7: לא אוהבת, לא שונאת

בבלוג הזה עשיתי קריירה מלמנות את ההבדלים הדרסטיים והעקרונים בין החיים בארץ ובארה"ב, על ידי הפרדתם לשתי קבוצות זרות של מרכיבים - אלו שאני אוהבת, ואלו שאני לא אוהבת, ממש לא אוהבת ואפילו שונאת. אבל החיים הם לא שחור ולבן, והולכת ומתמלאת לי הרשימה של הדברים שהם מאוד שונים, אבל לא מעוררים אצלי שום רגשות מיוחדים ואני אדישה אליהם לחלוטין. לשם כך מוקדש הפוסט הזה - הרשימה המלאה של ההבדלים הכי פרווה בין ישראל וארה"ב.  

• אריזות מצעים מגיעות בלי כיסוי מזרן (זה עם הגומי), אבל עם סדין פשוט.
• איזור הארוחות להפשרה בסופר גדול שווה לשאר הסופר.
• ליד תיבות הדואר יש חריץ בו אפשר לשים מעטפות לדואר יוצא. אין תיבות דואר ברחוב.
• בגלל שכל הבתים הם מעץ, ומסיבות היסטוריות אחרות, בכל פינת רחוב יש ברז כיבוי. לפעמים זה מקצץ משמעותית בחנייה הפנויה. לא שיש בעיית חנייה מחוץ לערים, אז רק בסן פרנסיסקו זה קצת משנה.
• תהליך התשלום במסעדות: המלצר לוקח את כרטיס האשראי להעביר בקופה, ואחרי שמחזירים אותו, כותבים על החשבונית כמה רוצים להשאיר טיפ.
• תהליך התשלום בסופר: הקופאית מסמנת לך מתי להעביר את הכרטיס בעצמך בעמדה הייעודית לכך. גם שנה אחרי אני שוכחת מזה ומושיטה לקופאיות את הכרטיס בכל קנייה. 
• אי אפשר לקנות אלכוהול בסופר בלי תעודה שמונפקת על ידי המדינה. הרישיון הישראלי שלנו מספיק טוב בשביל לנהוג פה, אבל בשביל לקנות בירה בסופר חייבים דרכון. כמו כל ההוראות מלמעלה, גם ההוראה הזאת ממולאת בקפידה.
• אנשים שמחזיקים שלטים בעמידה בצמתים ורוקדים איתם היא דרך לגיטימית לפרסם מסעדות ושירותי תיקונים לרכב.

זה עובד ?

• גיל השתייה החוקי הוא 21, ומקפידים עליו במסעדות. אני אדישה כי אני כבר זקנה בלה.
• לפני כל התכנסות, הרצאה או הקרנת סרט מעבירים תדריך בטיחות בו נאמר היכן יציאות החירום ואילו חלקים באולם משתמשים באיזה מהם, וזה למקרה שתפרוץ שריפה במהלך האירוע (רציני לגמרי).
• בבתי הקולנוע המקומות אינם מסומנים, והישיבה היא על בסיס מקום פנוי גם ברשתות הגדולות ביותר. בגלל זה לפעמים אנשים מגיעים הרבה זמן לפני תחילת הסרט. אולי זו קונספירציה לגרום להם לקנות עוד פופוקורן. לא ברור.
• כניסה לתוך סן פרנסיסקו ביום חול משמע חתימה על חוזה בלתי כתוב לוותר על ניסיונות החיפוש, ולהיכנע לתשלום על חנייה. מאבחנותיי, גם ישראלים שהיו מחנים את האוטו 3 ק"מ מהחוף בדיונות כדי להימנע מתשלום, ישלמו בחדווה כאשר מדובר באתרי תיירות עמוסים. במקרה קיצון אחד, במהלך אירוע, שילמנו 35$ על חנייה ליום שלם. שווה כל שקל, ומצד שני העובדה שאני מספרת לכם על זה עכשיו מראה שזה קשה על הנפש הישראלית. 
• האור הצהוב ברמזור (בין הירוק לאדום) נמשך יותר זמן מאשר מקבילו הישראלי. האתר הזה טוען שכמות הזמן פרופורציונאלית למהירות המותרת באותו איזור. בעוד שבישראל אורך הצהוב ברמזור הוא 1.5-2 שניות, כאן מדובר בלפחות 3-3.5 שניות. 
• מותר לפנות ימינה כאשר יש אדום (עם מתן זכות קדימה!), כשפונים שמאלה ברמזור ירוק צריך לתת זכות קדימה לתנועה ממול. זה מבלבל - תהיו זהירים. זה להיט כשרוצים לפנות ימינה, ואיטי ולעיתים מפחיד כשרוצים לפנות שמאלה - סך הכל: ככה ככה.

אני צופה שהרשימה הזאת תתעדכן ככל שהצעות נוספות יזרמו בהערות. שיהיה לכולם יום שלא מעורר תחושות חזקות מידי.

משבר חוב (הלוואות הלימודים)

מי שמבלה את ימיו בעבודה עם אמריקאים בשנות הפוסט-קולג' לא יכול להתחמק מהדיון הער בנושא חוב הלוואות הלימודים. כך גיליתי שבחור מהעבודה שהוא אחד המבריקים והורסטילים, מהנדס, בן 31 ורווק חייב הלוואת סטודנטים של 55K$. הוא אומנם סיים את הלימודים קצת מאוחר, אבל למד באוניברסיטה ציבורית כאן בסן חוזה (היא בסדר, אבל לא איזה משהו יוקרתי) - וכך 4 שנות לימודים, כפול 15K$ לשנה שכר לימוד, הוצאות מחייה ואולי איזה אוטו שקנה בדרך מביאים אותו לכזה חוב. 

חובות הלוואות הלימודים הם בעשירייה הראשונה של הנושאים הכלכליים הבוערים בארצות הברית. התופעה הוחמרה מאוד בעשרים השנים האחרונות, כנראה מסיבות היסטוריות כמו הורדת התמיכה הממשלתית באוניברסיטאות, עליית מחירי ההשכלה הגבוהה לרמה הגבוהה בעולם, העלאת רמת החוב המותרת פר סטודנט, ומוכנות הממסד הממשלתי והפרטי להעניק את ההלוואות לכל דורש (וכנראה להרוויח מהן הרבה הרבה כסף).
אז מה כל כך חמור? המספרים הרשמיים מדברים על כך שלפחות 70% מהסטודנטים לתואר ראשון לוקחים הלוואה כזו, וזאת מבלי להחשיב חובות נוספים לכרטיסי אשראי או לקרובי משפחה. הסטודנט הממוצע ב-2013 חייב בסיום הלימודים 30 אלף דולר, והמספר הזה צפוי לעלות בשישה אחוזים נוספים השנה. סך החובות, שעכשיו עומד על קרוב לטריליון דולר (אלף מיליארדים), כמעט הוכפל מאז 2007, וב-2010 עבר לראשונה את סך החובות לכרטיסי האשראי (נתון די מדהים כי רק ל-40 מיליון מ-300 מיליון אמריקאים יש הלוואת לימודים, אבל למרבית מחזיקי כרטיסי האשראי יש יותר מאחד). 60% מהחובות עדיין מוחזקים על ידי בני 30 ומעלה, כלומר, רק שליש מצליחים להחזיר את ההלוואה תוך עשר שנים (!). בקיצור, המצב בקאנטים. חשבתי שאולי הממוצע פה מטעה אבל עיון קצר בנתונים בבתי ספר שונים בקליפורניה לא עודד אותי (אם אתם רוצים לבחון את שכר הלימוד וכמות החוב באוניברסיטה מסוימת - אפשר לראות כאן, רק לזכור שאלה הנתונים ב-2012, ומאז הם עלו בבערך 12%).

בוגרים מציאותיים

כמות נכבדה של דעתנים כבר רואה בהשכלה הגבוהה בועה: לכאורה מדובר במוצר מבוקש על ידי יותר ויותר אנשים ולכן בעצם צפוי שהמחירים יעלו כל כך. אבל, וזה אבל גדול, התארים שמתקבלים פחות ופחות מבטיחים לבוגרים הצעירים עבודה מכניסה או עבודה כלשהי. במצב בו מוכנים לתת הלוואות עם מדיניות החזרים מהשוק האפור לכל פונה, ברור שמי שמרוויח כאן הם לא הסטודנטים והסטודנטיות. לנושא הבועה יש כמה מבקרים: חברת הקונגרס אליזבת' וורן היא נושאת הדגל במאבק להקל על תשלומי התלמידים ומוחה על העובדה שהמדינה לווה כסף סיני בריבית נמוכה ומלווה אותו בריבית גבוהה לתלמידיה. היזם פיטר תי'ל הקים את מלגת ת’יל, שמעניקה לכ-20 צעירים מתחת לגיל 20 מלגה בגובה 100 אלף דולר – בתנאי שהם לא ילכו לאוניברסיטה, אלא ילכו להקים חברות, יעסקו במחקר או ישתלבו בתנועות חברתיות – כלומר, ינסו להשפיע על העולם, רק לא באקדמיה. אבל, החוק שוורן הציעה נדחה על הסף בסנאט ביום רביעי האחרון ו-20 המלגאים של ת'יל לא מהווים מסה קריטית של תלמידים: השינוי עוד רחוק. 

לאורך ההיסטוריה בעולם המודרני, לימודים אקדמיים היוו השקעה טובה בעתידם של הלומדים. האמירה האחרונה עדיין נכונה: על אף שחייהם של בוגרי תיכון ברחבי ארה"ב הם מגוונים מאוד, בחישוב על ממוצעי המשכורות לאחר התואר ברור כי עדיף להיות בוגר אוניברסיטה. בוגרי אוניברסיטה למעשה מבצעים השקעה בעתידם, ואם מסתכלים על זה בתור השקעה, היא עדיין בעלת תשואה חיובית. אבל, ארה"ב נהייתה המקום היחיד בעולם שסף הכניסה לעולם האקדמי הוא כל כך גבוה. בעוד שחלק ממדינות אירופה הפכו את ההשכלה למשהו יותר קרוב לזכות בסיסית, כאן היא מוצר חובה שניתן לגבות עליו הון עתק.
ככל שתופעת השקיעה בחובות מחמירה מתרבים גם תסמיני הלוואי. היא מובילה בעיקר לכמות די מדהימה של נושרים מהלימודים (רק 56% מסיימים אחרי 6 שנים), דוחפת לפיתוח אלטרנטיבה זולה בצורת שוק התארים שניתר להשיג בלמידה מקוונת און-ליין (עדיין בוסר, אבל כנראה שעוד חמש-שש שנים המצב יראה אחרת), עלייה במצוקות כלכליות של ההורים המממנים (בפינת ההומור בנושא), ולעיתים רחוקות מובילה לקריאות אנארכיסטיות שלא לשלם את ההלוואות, ללא השפעה ברורה. 

בכל מקרה, עכשיו גם עשו על הנושא גם סרט דוקומנטרי וזה הטריילר שלו (שימו לב לרמת המניפולציה הרגשית).

או מיי גאד, חיכיתי יותר מידי עם פרסום הפוסט ויום לפני דה-מארקר פרסמנו כתבת תחקיר בנושא. קצת ארוך ומתעקש לדחוף את גם את ישראל (יש הרבה בעיות בישראל, זו לא אחת מהן), אבל מומלץ למתעניינים.

בונים, תופרים, מלחימים, מתכנתים

ההרגשה שלי היא שאמריקאים הם אנשים שאוהבים לעשות דברים בידיים ובעצמם יותר מהיהודים הלא-גלותיים בישראל. בניגוד לאתוס היהודי העירוני (טוב להיות עורך דין, רופא ורואה חשבון), אמריקאים - בייחוד גברים אמריקאים, הם בעלי כישורי הישרדות ייחודיים. הם מקבלים אוטו בגיל מוקדם ולכן תמיד ידעו להתעסק בו, יש להם שיעורי נגרות בבית הספר, יש להם חנייה מלאת ציוד לעיבוד שבבי וגם נראה שיש להם זמן (לא שעובדים בעמק הסיליקון פחות קשה מהארץ, אני חושבת שזה בגלל שהם עושים פחות ילדים). 

כל האבחנות האלה הן סובייקטיביות ושגויות להפליא ומייצגות את האמריקאי ה"ממוצע" כפי שאני תופסת אותו מהטלוויזיה. אבל בסופ"ש האחרון סוףסוף קיבלתי טיפה צידוק לתחושה בתערוכה גדולה שמתקיימת פה כל שנה ועונה לשם המפואר: makers faire - יריד היוצרים (או בונים או עושים). המקום הזה מיועד לאנשים המתעניינים בכל פניה וצידיה של תת-התרבות של המייקרים (זו תת תרבות לפי ויקיפדיה). מי הם המייקרים? זו שאלה מעט פילוסופית. לפי מה שראיתי ביריד הם יכולים להיות אומנים, מתכנתים, פסלים, תופרים - כל אדם ששם לעצמו משימת שכוללת איזושהי יצירה. יותר טוב ממני יספרו התמונות בסוף הפוסט.

ירידים כאלה אולי אפשר להגיד שיש גם בארץ (נגיד, כזה שהתרחש שבוע שעבר) אבל מה שיפה בגירסא האמריקאית היא ההמונים והמסחריזציה - שהולכים יפה מאוד יד ביד. בלי הרבה כסף - לא תהיה תשתית להביא את הקהל. אבל, מרגע שהקהל הגדול מגיע - החברות הגדולות שמחות להשקיע כסף ועל ידי כך - למשוך עוד קהל. מפה לשם מתפתח כאן בסן מטאו, 25 דקות נסיעה מסן פרנסיסקו, האירוע הגדול מסוגו בעולם - עם חמישים אלף מבקרים ביומיים. מה בתערוכה? חברות מסחריות מוכרות קונצפטים ומוצרים, אמנים מציגים יצירות, הרבה סדנאות תכנות, הלחמה, תפירה, אוריגמי, אופנה, משחקים, הדפסת תלת מימד - וכל זה גם לילדים, עם מיצגים אומנותיים ענקים וכמה עשרות טונות של ג'אנק פוד. אני ונתי היינו שם יומיים כדי לקדם את מצלמת 360 המעלות הזאת, ואין ספק שאני ממליצה על הביקור בחום. 

דברים שחשוב לשים לב אליהם: מדפסות תלת מימד שנהיות טובות יותר, זולות יותר ומהירות יותר כל שנה. צ'יפים שניתן לתכנת לפרויקטים ביתיים כמו Raspberry pi, Beagle board, Arduino נהיים יותר פשוטים יותר לתכנות (בחיי שראיתי ילד בן עשר עושה לאנשי המכירות חקירה צולבת לגבי המפרטים). בכלל, מהרושם שלי, אין משהו יותר טוב לילד כיום מלהתחיל להתעסק בדברים האלה.

ועכשיו, תמונות:

תצוגות באולם החושך

התמנון יורק האש עושה זאת כל שעה עגולה

השכנים שלנו לתצוגה: "ONEwheel" עושים סקייטבורד אינטואיטיבי עם גלגל אחד בלבד!

רובוטים מקשקשים לבנייה עצמית

כשהכיסא הזה מזהה שמישהו יושב עליו ומנופף בכנפיים

לא בטוחה אם זה קטר אמיתי או שיחזור, אבל זה מוציא אדים ומריח לא נעים

גימיקים של מדפסות תלת מימדיות לשימוש ביתי (בדרך כלל לאובייקטים בגודל 15X15 ס"מ). מאחוריהם מדפסות תלת מימד שעולה 199$.

לב שבנוי מגלגלי שיניים (כולם מסתובבים באופן תקין), וכל החלקים הודפסו במדפסת תלת מימד

המפלצת מאגם לוך נס (אילוסטרציה)

ואם כל זה נראה לכם תופעה שולית שבחיים לא תתפוס, אני ממליצה לראות את הטריילר לסרט הבא של דיסני, ולדמיין מה הוא יעשה לפופולריות הכבר גואה של הייצור העצמי והדפסת תלת המימד.

פוסט אורח: וילה בג'ונגל

רבים חושבים על תעשיית ההיי-טק כסביבה מריטוקרטית למדי - כזו שמקדמת אנשים על סמך כישורים ועבודה קשה, ופחות על סמך ערך חשבון הבנק שלהם. סיליקון ואלי היא אכן כזו, כל עוד אתם שכירים: אם הצלחתם לעבור בהצלחה את שש השעות של ראיון העבודה, באמת שהרכב של אבא כבר פחות רלוונטי.

לעומת זאת, חייהם של היזמים בעמק הוגנים קצת פחות. עבור היזמים, כמו בתחומים אחרים - למוסד בו למדתם, לאנשים שאתם מכירים, ולמשכורת של ההורים יש השפעה מכרעת בקבלת המימון עבור העסק הצעיר. כך יוצא, שאמנם מתכנתים מהשורה יש מכל קצוות תבל, אך שכבת היזמים תהיה בדרך כלל גברים לבנים ממשפחות אמריקאיות מבוססות, לאחר שלמדו באוניברסיטה יקרה להחריד, ונפגשו עם כל המי ומי עוד לפני סבב המימון הראשון.

חשיבותם של קשרים בעולם העסקי לא אמורה להפתיע אף אחד, אך הבעיה מתחילה כשיזמי השמנת מתחילים להאמין לסיפור ההצלחה של עצמם. הם מתחילים להאמין באמת שהאפליקציה התורנית שלהם תשנה לכל הפחות את רצף המרחב-זמן, על אף שספק שהיא תצליח במשימתה לשנות את מה שידעתם על משלוחי מזון מהיר. מסתבר שטכנולוגיה כבר אינה יכולה להיות סתם שימושית, או אפילו רווחית  - היוזמות חייבות להיות ״הרסניות״, ״משנות סדרי עולם״, או במקרה הגרוע, (רק) ״מגדירות את התחום מחדש״.

בהתאם לציפיות הגבוהות של היזמים מעצמם, הוקמו בעמק מקומות מגורים יעודיים - מעין ״קומונות״ ליזמים או סתם היי-טקיסטים מקושרים במיוחד, שתפקידם לעזור לדיירים המבריקים לכאורה להתמקד ביעודם ביקום תוך כדי מגורים משותפים עם אנשים בעלי תפיסת עולם דומה ועם אותן דוגמיות שתן בראש. ההערכות מדברות על כ-50 קומונות כאלה ברחבי העמק, כשבכל אחת גרים בין חמישה לעשרים איש.

שתי קומונות אמיתיות לדוגמא: כבר מזמן לא נראות כמו היאחזות נח"ל.

לאחרונה הזדמן לי להתארח בשלש מהקומונות הנ״ל. בשתי פעמים מדובר היה במסיבות לכבוד אירועים לא ברורים. הדיירים לא מפרסמים את קיומן של אותן מסיבות וצריך לשמוע עליהם ממקור פנימי, אלא אם כן מדובר בבחורות נאות שמחפשות יזם עשיר: מישהו כבר ידאג שהשמועה תגיע גם לאוזניהן. המסיבות עצמן לא היו להיט גדול, אבל הן פתחו צהר למה שנחשב לנורמלי בעיני הדיירים - חברה חיצונית שאחראית על הארגון והניקיון, שפע אלכוהול מכל הסוגים, צלמים ו-DJ יעודיים. כיאה למגורים של צעירים  ברוחם - תוסיפו גם רכבת אווירית של הזמנות פיצה באחת בלילה, ואוטובוס בית ספר צהוב שנקנה ע"י דיירי הבית במטרה לא ברורה.

באופן אירוני, על אף שמי שגר באחוזות האלה הוא כנראה אמיד, מסתבר ששוב עדיף להיות עשיר: כצפוי, הביקוש בשוק השכרת האחוזות קטן בהרבה משוק דירות החדר, ולכן הדיירים בקומונות היוקרתיות משלמים פחות ממה שהיו משלמים לו השכירו דירה קטנה לבד או עם שותף יחיד. אפשר להניח שהתנאים הרבה יותר מפנקים - אבל כיוון שבזמן אירועים הדיירים סוגרים את איזורי המגורים מחשש שמישהו יקיא להם במיטה, לא אוכל לספר לכם איך נראים החדרים עצמם.

בקומונה השלישית יצא לי לבקר במסגרת העבודה. הפעם לא מדובר באחוזת ענק בעמק, אלא ברצף בתים משופצים מהמאה ה-19 באיזור נחשק בסן פרנסיסקו. כאן גרים בכיף שמונה יזמים מבוגרים טיפה יותר, עם צוות קבוע של ארבעה שאחראי על תחזוקת המקום. בשביל מה צריך יחס צוות של אחד לשתיים אתם שואלים? אז ככה זה כשיש בפנים בית קפה פרטי, חדרי דיונים, חדר יוגה ומדיטציה, אולפן הקלטות מקצועי וחדר כושר מלא (השירותים אגב, משום מה, משותפים). כל זה נועד להבטיח לדיירים סביבת עבודה אינטנסיבית במיוחד, כזו שתבטיח שלא יצטרכו לצאת ולראות יזמים מוצלחים פחות מהם.

מסקנה אחת לסיום: אם מצאתם את עצמכם בסביבה כזו - הכינו את כרטיסי הביקור והבריקו את פרופילי הלינקדן. מי יודע - אולי הפוץ המעצבן של היום הוא המעסיק התורן של מחר.

תובנות של תיירים #5: פארקים לאומיים בקליפורניה

אם באים לקליפורניה לפרק זמן רציני, יש הרבה טבע לראות. מאוד נוח לטייל פה: השבילים מסומנים בדרך כלל היטב ואת הוראות ההגעה קל להשיג באינטרנט. ראויים לציון המאמצים היפים ברמת התשתית שמאפשרים גם לאוכלוסיית הנכים ולהורים עם עגלות תינוק לטייל - רבים מהפארקים מכילים שבילים סלולים ייעודיים עם שילוט מקיף על העליות והשיפועים בחלק מהמסלולים. ההיסתייגות היחידה היא שבדרך כלל כדי להגיע לאתרים יש צורך ברכב, אבל בינינו זה גם נכון בארץ - אם אין לכם אוטו עדיף להישאר בערים (לא שיש משהו לא בסדר עם זה). 

אתרי הטבע מחולקים פה לכמה היררכיות שונות, שכולן פחות או יותר מקבילות למונח "גן לאומי" בישראל. ישנן national parks, פארקים שיש להם חשיבות ברמה הלאומית פדראלית; ישנן state parks, פארקים מסומנים ומתוחזקים ברמת המדינה (אין מה לזלזל, כי קליפורניה לבדה היא פי 20 יותר גדולה מישראל), תחתיהם יש county/regional park ואולי יש עוד סיווג באמצע בסולם עד שזה מגיע לגינה השכונתית. ההירכייה הדירוגית לא תמיד כופה יתרון של פארק אחד על משנהו - פארקי מדינה לפעמים טובים מפארקים פדראליים, ולפעמים ההיפך - בגלל כמויות האתרים הרבות  - בקליפורניה לבדה 26 פארקים פדראליים ועשרות רבות של פארקי מדינה - מאוד קשה לעשות כללי אצבע שיעבדו תמיד.

אם מבלים פה רק זמן קצר אז האתרים המפורסמים מספיקים, אבל לתקופות ארוכות כבר צריך ריגוש חדש. אחרי קצת זמן כאן אני מאמינה שפופולריות של פארק בקרב האמריקאים היא יותר תוצאה של התאמת התשתיות שלו לאירוח מיליוני אנשים בשנה וכמובן כמות יחסי הציבור, ולאו דווקא איכות ויופי המסלולים. הדוגמא המובהקת היא העובדה שאנשים נוסעים שלוש פעמים בשנה ליוסמיטי, שהוא באמת יפה מאוד וכבודו במקומו מונח, אבל הוא בעיקר מפורסם. לצד יוסמיטי יש דוגמאות כמו הפארק הוולקני ב-lassen או החוף עם כלבי הים (האמיתיים!) ב-ano nuevo שהם כמעט ריקים, גם בסופי השבוע הכי עמוסים בשנה. לי זה קצת מזכיר את צורת המחשבה שגורמת לאמריקאים ללכת לעמוד בתור למסעדה שיש בה תור במקום ללכת למסעדה שאין אליה תור (דיברתי על זה כאן), או את העובדה שכולם עדיין נוסעים לנאפה פשוט כי כולם נוסעים לנאפה (על אף שזה מקום נורא, יקר, עמוס ועוד פעם נורא).

תלכו לבקר ב-Lassen אם אתם יכולים, זה רק שלוש וחצי שעות מסן פרנסיסקו (בדיוק כמו יוסמיטי)!

עד כמה שקשה להאמין שתי התמונות נלקחו באותה עונה (לא על ידי), והכל בתוך פארק אחד.

עוד דברים: 

• כנראה הסימן המובהק ביותר כמה התרגלתי לתרבות האמריקאית - לנסוע ארבע שעות ליעד היא פעולה שנראית לי הגיונית (לפחות לא לשם ובחזרה באותו יום כמו חלק מחברי לעבודה). רק נסיעת שש השעות ללוס אנג'לס עדיין מציקה קצת.

• כניסה לפארקים עולה בדרך כלל באיזור 10-20$ לרכב, והיא כמעט תמיד תקפה לשבוע, אז אולי כדי להתחשב בכך בזמן שמתכננים טיול. יש אפשרות לקנות היתר כניסה שנתי, אבל בהפרדת רשויות כמו בהפרדת רשויות, הוא רק מכיל רמה אחת של פארקים (פדראלית או ברמת המדינה). חוץ מזה, כל אדם מעל גיל 16 צריך לקנות כזה בנפרד, אז זה לא כל כך משתלם, כי התשלום עבור הכניסות לאתרים הוא בדרך כלל פר רכב.

• רשימות שימושיות: הפארקים האיזוריים בקליפורניה - כאן; פארקי המדינה - כאן; הפארקים הלאומיים - כאן.

• תמיד תמיד פוגשים ישראלים בכל מקום, גם הנידח ביותר.

• בלי שום הסבר ביולוגי נראה לעין - אמריקאים מטיילים בלי מים, וזה לא משפיע עליהם בכלל. בטיול בסופ"ש אני ונתי כמעט התייבשנו עם יותר משלושה ליטר, והיינו היחידים שלא עשו את המסלול עם בקבוק חצי ליטר פר משפחה. אומנם ידעתי שלישראלים יש קבעון חרדתי מיוחד בנוגע למים ובייחוד ללסחוב מים בטיולים, אבל  אין לי מושג איך הם עושים את זה. 

מהפכת הלוויינים הננסיים

מהן האסוציאציות הנפוצות למילה "לוויין"? יש שיחשבו על תקשורת, מודיעין, מורכבות טכנולוגית, פרויקטים מרשימים וגם עלויות אסטרונומיות. יש שחושבים על ארה"ב, נאס"א, הרוסים, הסינים, הישראלים או האיראנים. על אף שכל האסוציואציות נכונות והגיונות, הם מייצגות תפיסה שבשנים האחרונות הולכת ונעשית פחות מייצגת. השינויים שעברו על כל שוק הטכנולוגיה בשנים האחרונות (נגיד, טלפון חוגה שהפך לסמארטפון) הגיעו סוף סוף למשפחת הכלים המסובכים ביותר - הלוויינים.

ב-1999 חשב פרופסור בוב טוויגס מאוניברסיטת סטנפורד שהוא יוכל לבנות לוויין עם התלמידים שלו. הוא חלם לשחזר את הלוויין "ספוטניק" - הלוויין הראשון שנשלח לחלל על ידי הרוסים. הלוויין הזה לא היה צריך לעשות יותר מידי: להחזיק מעמד תקופה קצרה ולשלוח אות חיים לכדוה"א. לשם כך הגה טוויגס סטנדרט אלגנטי לו הוא קרא ה-"cubesat", לוויין קובייה בגודל 10x10x10 ס"מ. להחליט לבנות לוויין קטן כזה לא רק הקל על תהליך התכנון והבנייה, אלא גם הוריד משמעותית מהעלות המרכזית של שליחת לוויין: השיגור. שיגור של לוויין "רגיל", ששוקל כמה מאות או אלפי ק"ג, הוא יקר מאוד. כל לוויין דורש שימוש בטיל מיוחד, והעלות המשוערת היא בין 20-50 אלף דולר לכל ק"ג (תלוי בגובה הסופי הרצוי). מדובר על עלויות של 10-50 מיליון דולר לשיגור בלבד. המחיר היקר הרחיק עד כה מהתחום את כל הגורמים מלבד מעצמות וחברות ביטחוניות ענקיות, שהיו היחידות שיכלו להרשות זאת לעצמן. אבל לפרופ' טוויגס היה עוד רעיון מצויין, והוא לתת ללויין הקטן שלו לתפוס טרמפ עם שיגור שכבר מתקיים. עדיין מדובר בשידוך לא טריוויאלי - איך בכלל מחברים ביניהם, ואיך משכנעים את החברה הגדולים לסחוב - אבל זה היה רעיון טוב מאוד ואפילו מצויין.

שני לווייני  cubesats לדוגמה, שמתשמשים בחלק מסרט מדידה כאנטנת תקשורת

לקח עוד שנתיים כדי להגיע לסטנדרטיזציה גם של משגר לקוביות הקטנות האלה. המשגר הזה מתחבר לטיל הרגיל ומאפשר שילוח של כמה לוויני קובייה בבת אחת. מהשנייה שהיה משגר סטנדרטי, התחילה מעין נכונות של השיגורים המתוכננים לסחוב כזה אחד (קצת תקציב נוסף מהסחיבה לא הזיק אף פעם). פתאום הייתה כבר הוכחת ההיתכנות (של טוויגס ותלמידיו), יותר ויותר שיגורים רגילים סחבו איתם משגר שחיכה למשימות לוייני קוביה שיצאו עליו, ולבנות פרויקט שיצא לחלל עלה פחות מ-100 אלף דולר. הסיבות הללו גרמו לכך שמ-2006 התחום הזה מתפוצץ - בקטע טוב.

משגר שיכול לשאת 3 קוביות, בערך 1 ק"ג כל אחת. החלון בקידמת המשגר נפתח והקפיץ הגדול זורק החוצה את הנאנו-לוויינים.

אם מדברים במספרים, ב-2013 לבדה כבר שוגרו 93 לוויינים כאלה (לפעמים לוויין הוא בצורת שתיים, שלוש או שש קוביות כאלה), גידול של 269% מהכמות ששוגרה ב-2012. בשנת 2020 כבר מצפים לבערך 500 לוויינים בשנה. זה המון. בעסק בינתיים בעיקר אוניברסיטאות, שמהוות יותר מחצי מבחינת מספר הפרויקטים, ומשתמשות בכלי הזה ככלי לימודי. קצת אחריהם צועדת נאס"א - בעיקר במרכזים החדשניים בקליפורניה - איימס ו-JPL. אחריהן ישנן חברות מסחריות, שתסמכו עליהם ימצאו כבר דרך לעשות כסף מהנושא הזה (על חלק מהן דיברתי בפוסט האחרון), ולבסוף גם מדינות: כאלה שיש להם כבר תוכנית חלל או כאלה שמנסות לקבל בו דריסת רגל (צ'כיה, פרו, פורטוגל ואפילו סודן). ואם רציתם דוגמא לכמה התהליך נעשה יותר פשוט - חלק מהלוויינים אפילו מורכבים בבתי ספר תיכון (גם בישראל!). 

לפני כמה שנים עוד אפשר היה להגיד שלא ממש יש מה לעשות עם הצעצועים האלה, ושהם בחיים לא יחליפו שימושים של הלוויינים הקיימים היום. אבל אז קרו שני דברים. הראשון הוא שהם התחילו להתחרות בשווקים הקלאסיים של הלווינים הגדולים - כבר יש חברות שמתעסקות בצילום ובתקשורת, אבל בינתיים לא מהוות תחרות. השני הוא שהלוויינים הננסים האלה התחילו למצוא משימות שבהן הם עדיפים בהרבה על משימות גדולות ויקרות. הדוגמא המובהקת לכך היא בתחום הביולוגיה החללית: אם רוצים לדעת איך קרינה או חוסר כבידה משפיעות על תאים בודדים, אין צורך (או מימון) למשימה גדולה. בגדול, אורזים קצת שמרים במארז 30X20 ס"מ, וזורקים לחלל.
 
אז נכון, עדיין מתבדחים ש"משימות ארוכות טווח" ב-cubesats הן באורך של שבוע וחצי; יש מומחים old-school שמתייחסים לנושא כאילו זו דת לא פופולרית (כנראה יותר קרוב לכת לא פופולרית); ואמונה טפלה מביאה מצגות בנושא לבוא לפעמים עם הברכה העלומה "God bless all the cubesats out there". אבל הרכיבים קטנים ומשתפרים, כוח האדם הזול (לא ילדים סינים, אלא סטודנטים לתואר שני) הולך ומתרבה ומתמקצע, והלוויינים האלה נהיים יותר ויותר דומים לאחיהם הגדולים - כבר עכשיו מדברים על תקשורת בקצבים גבוהים, לוויינים שעוברים את הירח, על תקשורת אופטית ועוד הרבה דוגמאות שפעם היו שייכות ללויינים שעולים עשרות מיליונים.

ואם תהיתם איך כל זה קשור אליכם, אז מסתבר שעולם הנאנו-לוויינים מגיע כבר עכשיו לאזרח הקטן (עדיין צריך לשלם, אבל יחסית ממש מעט!). כבר היו מספר לוויינים כאלה שנשלחו לחלל בעזרתם הנדיבה של תורמים מאתר גיוס הממון הפופולרי - kickstarter. תמיכה בבנייה מאפשרת לתורמים לשלוט בלוויין שהם שלחו ולצלם איתו תמונות, לבצע ניסויים עם ארדואינו בחלל, לשלוח לעצמם הודעות מהחלל, לצלם את התמונה שישלחו על רקע החלל, או אפילו רק לעזור במימון. נותר רק לדמיין במה נוכל להשתתף בעוד עשר שנים, אולי זה אפילו יתחיל להיות שימושי.

"God bless all the cubesats out there"

עמק הסיליקון + תחום החלל

והפעם למשהו קצת שונה. בין כתיבת הטורים אני גם קצת עובדת, ויש חומר מעניין לפוסטים, אז למה לא?

בשעה טובה, לישראל ישנה חברת סטרט-אפ ראשונה בנושא החלל. זוהי בשורה של ממש, כי עד לפני זמן לא ארוך (בערך 25 שנה) החלל היה מגרש המשחקים של המעצמות. סף הכניסה היה כה גבוה מבחינת מחיר, שרק שארה"ב וברית המועצות יכלו לשלם אותו, ואפילו הן היו צריכות להילחם אחת בשנייה כדאי שיהיה באמת תירוץ להוציא כל כך הרבה כסף. המטרות והתוכניות הצבאיות הולידו תוכניות ממשלתיות אזרחיות מצליחות (נאס"א, רוסקוסמוס, הסוכנות האירופאית וכו'). ומשם, כשהממשלה משלמת, נהיו גם תמריצים נרחבים לחברות גדולות להיכנס למשחק. כמעט לכל חברות הנשק הגדולות ישנה שלוחה בענייני חלל, באם זה בשיגור או בלוויינים. זו הייתה תמונת המצב והשחקנים בה משנות החמישים של המאה הקודמת ועד לימינו, פחות או ליותר. 

בשנים האחרונות, לעומת זאת, ישנן כמה פריצות דרך המאפשרות גם לחברות קטנות לפרוץ לשוק - הרכיבים נהיו זולים, והקוד נהיה קוד פתוח; צמצום גודלם של הרכיבים הקטין מאוד את הלווינים - ולכן השיגור - שפעם היה החלק היקר ביתר בכל הסיפור, נהיה הרבה יותר פשוט וזול. אם הלוויין המדובר שוקל פחות מ-50 ק"ג (וחלקם שוקלים הרבה פחות מכך, ועל זאת בפוסט קרוב), הוא אינו צריך טיל-משגר ייעודי רק בשביל עצמו. מספיק לקחת טרמפ עם אחד המשגרים הממשלתיים/צבאיים/אזרחיים שכבר סוחב לוויין אחר, ובמקרה יש לו קצת מקום פנוי. כך נכנסות לעניינים גם חברות קטנות, וכנראה שאין מקום יותר טוב לעשות זאת מאשר עמק הסיליקון. כמובן שזהו לא המקום היחיד שבו זה קורה. לא נדיר למצוא חברות שמוקמות מעבר לכביש מהחברות גדולות, והן בדרך כלל כוללות עובדים שיצאו לפנסיה או שפשוט התחשק להם לעשות משהו משלהם. אבל סמכו על החברות כאן בעמק להביא לתחום רעיונות מקוריים ו-distruptive. לא עוד חלקי חילוף או תהליכי בדיקה - כאן חלומות גדולים ומטורפים באים כדי לחפש מימון מהצ'קים הפתוחים שרצים פה בעמק. ומה שהן מציעות נשמע מאוד חדשני ומעניין - להלן סקירה בין סן פרנסיסקו לסן-חוזה: 

• Nanosatisfi – יצרני ה-ArduSat, לוויין קטנטן בגודל 10x10x10 ס"מ (1U) שמשמש מעבדה פתוחה למדענים שרוצים לבצע ניסויים בחלל. הלוויין הזה נחשב לוויין ההמונים הראשון, היות והמימון שלו נעשה ב-kickstarter שהצליח לגייס כ-100 אלף דולר. הלויין מבוסס ארדואינו, ובתוכו מצלמה ועוד 15 סנסורים, ביניהם: ספקטרומטר, פוטו-דיודה, גלאי IR, GPS, מונה גייגר ועוד. כל קוד התיפעול נמצא באינטרנט, ואם חשקה נפשכם לעשות ניסוי כזה או אחר עם אחד הרכיבים, תמורת תשלום יחסית זעום תוכלו לבצעו - בחלל! עוד פרטים: אתר החברה. הפרויקט באתר מימון ההמונים. לינק לאתר קהילת הפיתוח. 

• Skybox – מפתחים קונספט של צי לוייני צילום קטנים גנרים בעלות נמוכה. כלומר, במקום לבנות לוויין אחד עם יכולת צילום מדהימה, הם רוצים לשגר הרבה לוויינים קטנים. לווין שלהם צפוי לשקול רק 100 ק"ג, בערך פי עשר פחות מלוויני צילום אמריקאים מסחריים. הרזולוציה הצפויה היא של כמה מטרים לפיקסל אבל מאפשרת יכולת עקיבה יחסית גבוהה (צילום פעם בכמה שעות). השימושים האפשריים – חקלאות, סיוע בזמן חירום, מודיעין וריגול עסקי, אבל גם לשווקים קטנים שעד עכשיו נמנעו משימוש בצילומים מהחלל בשל עלויות - למשל, מעקב אחרי תבניות חנייה או אבחון רמאויות ביטוח וכו'. הם גם מציעים לראשונה וידאו מהחלל (כ- 30 שניות) למעקב אחרי תנועת כלים וסחורות. הלוויין הראשון כבר בחלל וניתן להתרשם מהתוצרים. לעוד פרטים: אתר החברה. סקירה מעניינת על שוק התצפית מהחלל, כולל Skybox.

 

חופי סומליה נראים הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, תמונה של Skybox

• Planet Labs – באופן דומה ל-Skybox, מתכננים צי של 28 לווייני תצפית עוד יותר קטנים, בגודל של 10x10x30 ס"מ (3U) ובמשקל של 6 ק"ג בלבד. המסלולים נמוכים מאוד ביחס לכדוה"א והצילום "מקרוב" נותן רזולוציה צפוייה של 3-5 מטר. לפרטים: אתר החברה, מסמך עם צילומים מהלויינים שכבר נשלחו.

• Made in Space – מייצרים מדפסות תלת מימד שיאפשרו הדפסה בתחנת החלל הבינלאומית - לא טריוויאלי כשאין כבידה, או כשיש בקרה על גזים נפלטים וכאלה. כמובן שזהו רק הצעד הראשון לכך לחיים מחוץ לכדור הארץ, לא צריך להביא כלום - רק מדפסת! פרטים: אתר החברה.

• Moon Express – מפתחים לוויין לנחיתה על הירח במסגרת תחרות Google Lunar X Prize: הזוכה יהיה הכלי הראשון שאינו במימון ממשלתי שיוכל להגיע לירח, לעבור עליו 500 מטר ולשלוח חזרה וידיאו לכדוה"א. זוהי אותה תחרות שבה מתחרה גם העמותה הישראלית SpaceIl. החברה משתמשת בתחרות על מנת לפתח לוויין שיאפשר שילוח הלוך וחזור מהירח לשם כריית משאבים. לפרטים: אתר החברה.

יכול להיות שהנאנו-לוויינים לא במיוחד מרגשים אתכם, אבל חשוב לזכור שלפני 20 שנה, אף אחד לא דימיין אפילו משהו כל כך פצפון ששורד שיגור ועדיין מתפקד. כנראה שלפחות אחת מהחברות ברשימה תצליח לגייס מספיק כסף ולהשלים את המשימה שלשמה היא הוקמה (ואולי אפילו להרוויח קצת כסף). חלום החלל מתקרב יותר ויותר אל האזרח הקטן, והאפליקציות האפשריות - גם בסלולרי - מכאלה טכנולוגיות הן אינסופיות. כנראה שנזכה לראות את תוצאות המירוץ הזה עוד בימי חיינו - ואלה חדשות מאוד טובות. 

דברים שלימדו אותי כאן על ישראל

4 נושאים שלא היה לי מושג בהם. 

• חבר מהעבודה של נתי הוא היפסטר מבין, בנוסף להיותו מתכנת. בתור נע"ת עליו להביא למשרד את הבשורות החמות על מה מגניב ועונתי, ובסן פרנסיסקנית - "מחבר את הגוף לנפש", "אורגני", "משנה חיים" וכו'. הבשורה החדשה לפי הגורו: אקרויוגה - שילוב של יוגה ואקרובטיקה. אכן נשמע כמו משהו שיתפוס בחצי האי המקומי כמו אש בשדה קוצים. עם הבשורה הוא פונה לנתי בלי להתבייש, ואומר - "אתה יודע מי מעצמת אקרו-יוגה? ישראל".
  חיפוש קצר אכן העלה מספר ממצאים, אבל מי יודע איך מגדירים מעצמה או לא מעצמה באקרו-יוגה. מסתבר שמישהו שהיה איתי בצבא מתעסק בזה עכשיו במשרה מלאה, וצובר עדת מעריצים בינלאומית. אכן נראה מאוד מגניב:

דברים שבטוח יצליחו כאן: אקווה-יוגה, טרמפולינה-סלסה, זומבה-יוגה, אקווה-זומבה, או סלסה-יוגה. I'm just saying.

• בחור מהעבודה שלי נוסע לישראל ב-2015, לכנס שנתי ענק. מסתבר שכבר יש לו תוכניות לטיול - לבקר במפעל התפלת המים הגדול בעולם. איפה הוא נמצא, אתם שואלים? בפלמחים. גם כאן אנחנו מעצמה (הפעם באמת!). מסתבר שב-2013 רבע מתצרוכת המים הלאומית הגיעה מהתפלה - חצי ממי השתייה. כולנו גדלנו תחת היראה התמידית לכך ש"ישראל מתייבשת", אבל זה כבר לא נכון. אם גם אתם הרגשתם שפחות ופחות מעדכנים על גובה הכנרת - צדקתם. כאנקדוטה, ניסיתי להסביר לבחור את האינדוקטרינציה הישראלית לקבל דום-לב כשרואים ברז פתוח או מים זורמים. הוא סיפר שבקליפורניה יש מצוקת מים אדירה (ובייחוד השנה, שכבר הוכרז רשמית על מצב בצורת כי עוד לא ירד כאן גשם בכלל). אפשר להרגיש קצת שמחה לאיד, ומצד שני כל הדשאים עדיין במאה אחוז צריכה, אז אני לא בטוחה במה זה מתבטא. 

• מסעדות תמיד מאותגרות כדי למצוא את הדבר החם הבא לפני כל השאר. לפעמים זה מוביל לפתרונות הזויים, כי מסתבר שהמנה המדוברת בעיר היא "Israeli couscous". זהו שם כיסוי ל- (הפסקה דרמטית) פתיתים. זה נפוץ ביותר ויותר מסעדות, וכבר ראיתי את זה עולה ליד סטייק שעולה 37$. בן גוריון היה גאה. בינתיים כולם משתמשים בגירסא העגולה, למרות שלדעתי הפתיתים בצורת כוכב הרבה יותר טעימים. מי יהיה הראשון שיביא את הבשורה?
  
  
• התפייחתי בעבר על איך חברות ישראליות לא שמות מספיק דגש לקידום ושיווק, אבל מסתבר שיש גוף אחד שעושה עבודה מצויינת בנושא, וזה המוסד. אי אפשר לפתוח טלויזיה בלי לראות איזו דמות מסוקסקת עם מבטא אקזוטי, אך מוכר. לתוכנית הדרמה המשטרתית "NCIS" יש דמות קבועה בשם זיווה דוד. לתוכנית המרגלים ב- "Covert affairs" יש דמות חצי קבועה בשם אייל לווין. זיווה מגולמת על ידי צ'יליאנית שאני לא מסמפטת - היא לא עושה את המבטא נכון, וזה ששמים עליה שרשרת עם מגן דוד לא מספיק. אבל אייל לווין, שמגולם על ידי הישראלי עודד פהר, הוא דמות ממש מצחיקה. ראיתי כמה פרקים בהשתתפותו ומאוד נהנתי (2 הסדרות מסביב די גרועות), הוא עושה את הניואנסים טוב ומידי פעם יש עברית ועברית קלוקלת - כמו בקטע למטה (שווה 15 שניות מזמנכם):
• 
  
  
  
  
    

שתי אבחנות לסיום: ראש המוסד בסדרות אמריקאיות (מקשקש בטלפון ישירות עם נציגינו בגולה כי ידוע שאנחנו הישראלים אוהבים יחס אישי מהבוס הגדול) תמיד תהיה אישה. והכי חשוב לביטחון האישי, אם רוצים הגנה רצינית אז סוכני מוסד הם באמת בסדר, אבל דווקא אנשי ה-"אקס-מוסד" הם החברה הרציניים באמת.

חג פסח שמח לכולם!

תובנות של תיירים #4: Palm Springs, California

השבוע אנחנו בפאלם ספרינגס: עיר זוהר של תעשיית הקולנוע בעברה, ובית אבות בגלגולה הנוכחי.
פאלם ספרינגס היא עיר באמצע המדבר. בשנות החמישים האיזור הזה שימש כתפאורה לסרטי מערבונים, והכוכבים של אז מצאו בעיר הנופש והמרפא את החום המדברי, את הבידוד היחסי, ואת מחירי הנדל"ן הזולים כתנאים מספיקים (לא הכרחיים) בשביל לקבוע עובדות בשטח ולהתיישב במקום. כך היו בעיר בתיהם של פרנק סינטרה, בוב הופ, קירק דאגלס וסוני בונו - בעלה הראשון של שר, שהיה ראש העיר בתחילת שנות התשעים וששדה התעופה המקומי קרוי על שמו.

היום המצב טיפה שונה. את הילת הכוכבים החליפה אוכלוסייה מאוד מבוגרת, והדודים שלנו בני השישים פלוס טוענים בתוקף שהם מרגישים פה בין הצעירים. איך מרגישים שהאוכלוסייה בעיר זקנה? במסעדות תפריט ארוחת ערב תקף מאיזור ארבע וחצי בצהריים (מוקדם אפילו לסטנדרטים אמריקאיים); שורות על גבי שורות של חניות נכים בכל מקום; הקרנות הסרטים בקולנוע מתחילות בעשר בבוקר בימי חול; ברוב מגרשי הגולף אוסרים ללכת בין חבטה לחבטה, כדי שלא תקרה "תאונה"; במקומות ציבוריים אסור לעשות רעש אחרי תשע - פאקינג תתעוררו, אנשים מנסים ללכת לישון.

עכשיו שהחורף עוד מכה באיזורים שונים של צפון אמריקה, המוני קשישים עושים נדידה עונתית לפאלם ספרינגס ומבלים פה חודשים ארוכים בלהנות מהשמש, שכבר קופחת, אבל עוד לא כל כך. הדודים הקנדים מדווחים שבערך חצי מונקובר הגיעה איתם במשהו שאפשר לכנותו "מרבד הקסמים 2". עוד רבע הגיעו בנהיגה עם הרכב הפרטי שלהם, עניין של 24 שעות נהיגה בלבד. כמויות הקנדים לא נעלמו מעיניהם של מתווכי הנדל"ן המקומיים והם עטים כבר בשלב הנחיתה.

הדבר הראשון שרואים בשדה התעופה

הבילוי הפופולרי כאן הוא לשכור יחידת דיור (למעשה בית עצום, מרווח ומרוהט) במה שנקרא gated community. אסופת בתים מוקפת גדר שכוללת במרכזה בדרך כלל מגרש גולף שמתוחם בבתים, כך שלכל בית יש נוף לגולף. הייתי מתארת את זה כמשהו שנראה כמו עשרות דורות אבולוציה של צימרים בקיבוצים  - אם לא היו עליהם שום הגבלות של כמות המקום, וצריכת החשמל או צריכת המים ליחידה כזאת. אל תצפו גם לראות איזה דוד שמש על הגגות - אומנם זה מדבר, אבל אסתטי זה לא.

מה מייחד את פאלם ספרינגס מיתר האלטרנטיבות  כמו פלורידה או מרכז אמריקה? נמצאת בחוף המערבי, ובפרט קרוב ללוס אנג'לס (לא שקר שם עכשיו), מדברים פה אנגלית ויש הרבה מגרשי גולף. מגרשי גולף ועוד מגרשי גולף מקצה אחד של האופק ועד לקצה השני. 124 מהם, לפי שלט הברוכים הבאים בשדה התעופה. התצלום הלוויני של העיר נראה כמו שחמט ירוק ולבן. בחלק מהכבישים יש מסלולים ייחודים לקלנועיות וכמובן חניות ייעודיות. אין לי הסבר מתוחכם ללמה זה כל כך פופולרי מלבד העובדה שמבוגרים ומבוגרות יכולים לשחק בזה בלי רמת כושר גופני גבוהה, או בכלל. הדהים אותי כמה זה נפוץ - כשהייתי מתעוררת בשש וחצי (היי, הלכנו לישון בעשר) כבר היו שחקנים על המגרשים. לבושים מכף רגל ועד ראש בביגוד ייעודי תואם בצבעי פסטל ועם רצח בעיניים. מחויבות כזאת זה לא הולך ברגל, וגם לא השחקנים - יש להם קלנועיות. ואם, כמוני, אי פעם תהיתם כמה אנשים מתים מפגיעת כדור גולף (מתבקש אחרי שראיתי אישה שברירית ועדינה מעיפה כדור למה שנראה כמו גבול האטמוספירה) - כנראה שהתשובה היא 13.

מקטע קטן מגוגל ארט' #חשבון_מים

תכלס, אפילו שלא שיחקנו גולף, היה סופשבוע נהדר. כל כך נהנתי פה, שאין לי מה לעשות אלא לחכות לפנסיה.

עמק הסיליקון מגיע למסך הקטן

נתחיל בעובדות:

1. לעשות אקזיט ולהיות מיליונר זה מגניב. 
2. מרכז האקזיטים העולמי נמצא סביב סן פרנסיסקו. 

בגלל שסן פרנסיסקו מרוחקת רק שעת טיסה ממרכז קבלת ההחלטות בהוליווד, לקחו רק כמה עשרות שנים (וסרטים מצליחים כמו "הרשת החברתית") כדי שיבינו שמאבקי המוחות, התככים והדמויות בסצינה המוזרה והקיצונית בעמק הסיליקון ראויים לזמן מסך. כך, בהפרש של חודש בודד יוצאות לאחרונה שתי סדרות חדשות שמתיימרות לעקוב אחרי המוחות הצעירים, המתוסבכים והמנודים חברתית בגירסא הנוכחית של הבהלה לזהב. 

יש הרבה פוטנציאל בסדרות שעוקבות אחר השלבים הראשונים בחייו של סטארט אפ - הליהוקים מגיעים לקצוות האיזוטריים של גילדת השחקנים; הגיוון האתני המסורתי משתנה מדמות שחורה קבועה להודים או סינים (אל חשש, עדיין אין נשים); המלבישות יכולות להתפרע עם צבעוניות הביגוד, ומי שאוהב פוליטיקל קורקטיות יוכל לעקוב אחר דמויות עם אוטיזם חברתי, ולטעון שזה מפתח סובלנות. העלילות בשתי הסדרות די דומות, לפחות כך נראה מהקדימונים: חברים טובים מפתחים אלגוריתם כיווץ/אפליקציה חברתית שישנו את העולם. עם הרבה עבודה קשה ומכשולים הם מצליחים להוציא מוצר, ועכשיו זוכים לתשומת הלב הראויה וכך גם להצעות השתלטות. בשלב מסוים מתקבלת הצעת מחיר מפתה, והדמויות ואיתם גם הקהל בבית נתקל בשאלה העתיקה - למכור או לא למכור? 

"Silicon Valley" היא סדרה של HBO, רשת הטלויזיה עטורת הפרסים שהביאה לנו את משחקי הכס, הסופרנוס ועוד עשרות תוכניות מדהימות. עומד מאחוריה ככותב וכבמאי מייק ג'דאג' - הבחור שכתב את office space, הסרט שהכי השפיע על חיי המקצועיים, ואחראי ישירות לכך שלעולם לא אהיה מרוצה ממה שאני עושה בחיים (צפיית חובה אם אי פעם עבדתם במשרד/קיוביקל). הציפיות מהסדרה גבוהות מאוד, וזה מתבטא בשיבוץ שלה בלוח השידורים: בשעה הכי נצפית אצל HBO - מיד לאחר פרקי העונה הרביעית של משחקי הכס. הבכורה ב-6 באפריל ואוטוטו נוכל לראות האם הסדרה תעמוד בציפיות.

הסדרה השנייה היא "Betas". הסדרה שוחררה במלואה באתר אמזון באינטרנט, והיא חלק מתופעה חדשנית למדי: אתרי אינטרנט שמספקים שירותי צפייה מפיקים סדרות "טלויזיה", שלעולם לא ישודרו בטלויזיה, אלא מופצות רק באינטרנט. עד עכשיו הופצו כך עונות שלמות ביום בודד, כך שפוטנציאלית תם העידן שבו אנחנו מחכים שבוע בין פרק לפרק. נטפליקס הוציאה כך את "בית הקלפים", ואת "כתום הוא השחור החדש", ועכשיו גם אמזון נכנסת לאותו השוק. לטובת התחקיר לבלוג, ראיתי את כל הפרקים בעונה הראשונה של Betas: אחד עשר פרקים של 21 דקות, עניין של יומיים-שלושה כשהכל זמין לצפייה ישירה בכל עת. שני הפרקים הראשונים ממש קרעו אותי מצחוק, ואחר כך זה קצת אותו דבר. הסדרה אכן עומדת בהבטחתה ומתארת יפה את החיים והתופעות הקיצוניות שאני לפעמים מנסה לתאר כאן. כמה סצנות מייצגות: האבא של ההודי תוהה למה הבן שלו עובד בחינם במשרדי המאיץ הטכנולוגי (accelerator) שבו הם מקבלים שולחן, והבן מסביר שהם מקבלים גם דגני בוקר וגם חלב בחינם! ; המתכנת המבוגר, בן ה-35, שלא מוצא את עצמו בחיים ומסתובב עם חבורת בני 22, מתקשר עם אישתו לשעבר דרך אפליקציה של שבץ-נא ; מאות על גבי מאות של רעיונות גרועים לאפליקציה שמקבלים תקציב ממקורות לא ברורים. בנוסף, הסדרה מתעדת יפה תופעות ז'ארגון של העמק, כמו want-trepreneur (שילוב של wanna-be ו-entrepreneur) , ו-brogrammer, המתכנת שהוא גם אח, במובן הרחב. נהנתי, כנראה בזכות השחקן הראשי שנראה בדיוק כמו האחיין בן ה-13 שלי, ומוריד לי מהגעגועים בטווח הקצר.

שני הטריילרים של הסדרות כאן:

אפשר לטעון שהישראלים ראו את הפוטנציאל ראשונים עם הסדרה "מסודרים", אבל הדמויות שם היו יותר כריזמתיות מחבורת החנונים בדוגמאות, כאן וגם יותר מבוגרים. בכל מקרה, נראה שזו צפיית חובה למי שרוצה לקבל מושג על חלק מהסצנה המקומית (בשום פנים לא לחשוב שמרבית האוכלוסייה כאן מתנהגת ככה). להת'!

מבוא לבירוקרטיה מקומית

ארה"ב לא מקבלת מספיק קרדיט על היותה האומה המערבית הגדולה ביותר בעולם. המדינה הענקית הזאת שולטת בקפידה באוכלוסייה של יותר מ-300 מיליון איש בעולם מערבי, וגם כמעט מצליחה לגבות מכולם מיסים. אותי זה מלהיב.

חלק מהקרדיט המרשים הזה חייבים לתת לבירוקרטיה האמריקאית. אני לא יודעת עד כמה היא סבוכה ביחס למדינות אחרות, אבל זה גם לא מאוד חשוב. מה שיפה בעיני במערכת הזו (ויש שיגידו שזה חלק מהאופי והיופי האמריקאי הכללי) הוא, שנותן שירות אמריקאי עושה בדיוק, אבל בדיוק, מה שמוגדר בתפקידו. לא פחות ולא יותר, ללא ואריאציות או אילתורים. אם לאישה בבנק או לקופאי כתוב שהם צריכים לחייך לכל לקוח, הם יחייכו, כי ככה כתוב. את ההבדל הזה מרגישים מיד לעומת ישראל. בעוד שאנחנו התרגלנו לגמישות מסוימת במערכת, כאן אין את זה בכלל, לטוב ולרע.

ישראל היא מדינה קטנה, וכל פקיד נותן שירות (ולרוב חוסר שירות) משלו. אין אחידות, יש נותני שירותים גרועים, ויש נותני שירותים טובים - ואי הודאות הזאת משגעת ומייאשת. כשיש בעיה או יש צורך בטיפול מיוחד, לפקיד בישראל יש שתי אפשרויות: להתעלם ממך, או לצאת מגדרו כדי לעזור. זה אולי נראית אופציה סבירה (אם הולכים לפי ממוצע), אבל כשחושבים על זה לעומק, היא מכניסה המון רעש למערכת, ומסרבלת את סיבוב הגלגלים במכונה הבירוקרטית. מי שמנסה לעזור מחוץ לסמכותו, ולא משנה אם הוא מצליח או לא, בעצם חורג בגסות מייעודו. בארה"ב זה לא קורה. אם זה כתוב, זה כתוב - ואחרת, לך תחפש. יסרבו לך בנעימות ובחיוך, אבל לא תוכל לזוז קדימה במילימטר. זה אולי נראה קשוח ומנוכר, אבל זה גם יוצר מערכת ביורוקרטית היררכית, מסודרת ויחסית חלקה. 

דוגמא קטנה אך אולי מייצגת: בחודש האחרון, התחילו לאכוף תקנה חדשה למכירת אלכוהול בסופרים. המכירה מותרת כאן רק מגיל 21, ועכשיו היא מותנית בהצגת תעודה של המדינה ("state issued"). רישיון הנהיגה הישראלי שלנו, שתקף פה כדי לנהוג ולשכור אוטו, כבר לא מספיק לקופאית בסופר. לא משנה ששנינו לא בני 21 וכבר לא ממש נראים כך - לא יעזור בית דין. פעמיים שלוש קופאיות כבר החרימו את הבקבוקים האסורים. פעם או פעמיים קראו בשבילנו למפקחת האחראית, ואז היא הסבירה בחיוך ובנימוס, שלא בבית ספרה. 

מישהו יכול לדמיין כזה דבר בישראל? הרי כולנו הורגלנו לכך שמגיע לנו יחס מיוחד. לא נורא אם נחתוך קצת פינות, מולך הרי עומד אדם והוא אמור להיות מספיק עצמאי ואינטיליגנטי כדי להבין שאם לשנינו תעודות מישראל, אנחנו זרים ואפשר לתת לנו לרכוש בירה מבלי להרגיש עבריין. כישראלים אנחנו תמיד מנסים לקבל יחס מיוחד, אם לא בזריזות השירות אז כמובן במחיר ("אתה לא מכיר אותי, אבל באתי דרך יוסי, שעשה את האינסטלציה בבית של חמותך"). בארה"ב - למדנו את הלקח. פעם פעמיים שעשו לנו מסדר בושה בקופה והכריחו אותנו להחזיר מוצרים, והתיישרנו. עכשיו אנחנו מגיעים למעמד הקופה בסופר עם דרכון פתוח (הויזה בתוכו היא מסמך אמריקאי למהדרין עם תאריך הלידה שלנו).

למה נזכרתי? שבוע שעבר הייתי תקועה במצב ביורוקרטי נוראי. הויזה שלי לארה"ב פגה, ונסעתי לקנדה כדי להאריך אותה כי המערכת הישראלית שאחראית עליי אמרה שככה עושים. כל מה שהייתי אמורה לעשות זה להגיע לקונסולייה האמריקאית המקומית בונקובר, ויהיה בסדר. כמובן שלא היה בסדר. כדי להציל אותי ולאפשר לי להיכנס חזרה לארה"ב, נדרשו כנראה מעורבות ולחץ מלמעלה בהיררכיה, וכך ראיתי צוות ישראלי שלם מתזז בשבילי. הייתה בעניין די הרבה אכפתיות וערבות הדדית, וגם הרגשתי חשובה, אבל לא יכולתי שלא לתהות כמה מהזמן של החברה האלה הם מבלים בכיבוי שריפות כמו זו. אם מישהו מהישראלים לא היה חורג מסמכותו ומבטיח לי דברים שהוא לא אחראי להם, השבוע הזה היה נראה אחרת. עם האמריקאים בקונסוליה כמובן שלא היה על מה לדבר: מה שביקשתי מהם היה חריגה (מינורית, באמת).

האם האופי המוקפד האמריקאי הגיע מכך שמדובר במערכת ובמדינה גדולה, או ההיפך - המדינה יכלה לגדול ולהצליח כי היא יכלה לסמוך על המערכות שלה? אני לא מנסה להגיד שיש כאן סיבתיות מושלמת, וכמובן שיש לאומה האמריקאית עוד הרבה דברים שפועלים לטובתה. אם זאת, ברור שבישראל המערכות לא ממש פועלות ככה.

תחשבו על זה.

מעריצים של סדרות טלויזיה

העולם הוא עולם אכזר, ועולם הטלויזיה בארה"ב הוא אפילו אכזר יותר. בכל עונת טלויזיה עומדות על קו הזינוק סדרות רבות שגורלן נקבע בחטף על ידי מספר הצופים בפרקים הראשונים. כל סדרה צריכה לזנק מיידית לכמויות גדולות של צופים ולפעמים גם מיליוני צופים אינם מספיקים והסדרה מבוטלת בחטף. צופים שנשבו והתאהבו נאלצים עונה אחר עונה לקוות שלסדרה שלהם זה לא יקרה, אך גורלם נגזר לשברון לב.

כך קרה ל-"firefly" ."firefly" נכתבה על ידי הכותב המיתולוגי ג'וס וידון ("צעצוע של סיפור", "באפי") ועלתה לשידור בספטמבר 2002. מדובר בסדרת מדע בדיוני שניתן לתאר אותה בקלות כמערבון בינוני למדי, בחלל. למרות שמספר הצופים הממוצע לפרק היה כמעט 5 מיליון צופים, זה לא הספיק והיא בוטלה תוך תקופה קצרה. מתוך 14 הפרקים שצולמו שודרו בסוף רק 11 פרקים.

אבל למה אני מספרת על סדרה מ-2002? כי אני עובדת בעמק הסיליקון, ואת האוכלוסייה סביבי ניתן לתאר באופן תמציתי: גברים חנונים בגילאים 22-35. אם יש משהו שהגברים האלה אוהבים, זה "firefly". אלוהים, אפילו הבנות במשרד צופות בזה עכשיו בפעם החמישית. המעריצים הנלהבים (המכונים "brown coats") עם הפורומים באינטרנט, ההקרנות ויציבות מכירות ה-dvd שהם מייצרים, מחזיקים את המותג הזה בחיים כבר 11 שנה. אהבתם של ה-"brown coats" בסביבתי הקרובה התגלמה בנדנודים רבים, שגרמו לי לראות את כל 14 הפרקים בשבוע שעבר. מלבד לשכנע אותי לראות את הסדרה, מועדון המעריצים הצליח לעשות דבר מדהים, והוא - כנראה לראשונה בהיסטוריה - להחזיר את הסדרה לחיים שנתיים אחרי ביטולה: אולפני הסרטים שוכנעו תחת לחץ כבד, והפיקו סרט קולנוע, שאפילו זכה להצלחה מינורית. אבל לא תמיד תהליך השכנוע כל כך פשוט. מה קורה כשהאולפנים לא מוכנים לממן את סרט ההמשך? כדי להציל את הסדרה במקרה כזה כבר צריך מועדון מעריצים הרבה יותר מסור: דוגמת ה-"Marshmallows", המעריצים של הסדרה "ורוניקה מארס"'.

למי שלא מכיר את הסדרה הכי שנונה בטלויזיה, "ורוניקה מארס" עוקבת אחרי ורוניקה - תלמידת תיכון מבריקה שמנסה למצוא מי רצח את חברתה הטובה ביותר. תוך כדי פתרון הרצח ועוד תעלומות רבות אחרות, הסדרה גם עוסקת בקיטוב החברתי העמוק בין העשירים ביותר (במקרה זה אילי הון וכוכבי קולנוע והילדים שלהם) ולבין העניים ביותר - כנופיות של תלמידים מקסיקנים שלומדים באותו בית ספר, ועוד חלומות אמריקאים טיפוסיים ושברם. והיא גם מצחיקה ושנונה. מאוד.

ג'וס וידון, הכותב של firefly וכנראה המעריץ הגדול ביותר של ורוניקה מארס בתפקיד אורח בעונה ה-2

איך החזירו המעריצים את ורוניקה מארס לחיים? הזכרתי כמה פעמים את אתרי מימון ההמונים, המאפשרים ליזמים, יוצרים, וארגוני צדקה לפנות ישירות לקהילת הגולשים באינטרנט על מנת לגייס כסף לפרויקט. היום זה נראה טריוויאלי, אבל כשהמפיק והיוצר של "ורוניקה מארס" פנה למעריצים בשביל לגייס כסף לסרט, אנשים חשבו שהוא הזוי. האם הוא מצפה שהמעריצים יתייצבו ברגע האמת, וימסרו מכספם כדי להחיות את הסדרה שהם כה אוהבים? 6 שנים אחרי שהסדרה בוטלה ונשכחה על ידי עולם הטלויזיה, ביקש היוצר סכום שנראה דימיוני: 2 מיליון דולר לצלם את "ורוניקה מארס - הסרט". 

לאסוף את כל הסכום לקח פחות מ-24 שעות.

בניהול קמפיין שצריך להילמד בבתי ספר למנהל עסקים, המפיק והשחקנים (כל הצוות המקורי!) נרתמו למשימה בצורה מוחלטת. התמורות לתרומה נעו מתסריטים וחולצות ב-25$, ועד לארוחות צהריים עם הצוות, הקלטת הודעות למשיבונים, ואפילו קרדיט של מפיק משנה או תפקיד אורח תמורת 10,000$. בסיומו של הגיוס, לאחר 30 יום, היה זה קמפיין גיוס ההמונים השלישי בגודלו בהיסטוריה. גויסו כמעט 6 מיליון דולר מ-91,585 מעריצים נלהבים ברחבי העולם. אחרי שנה ויום של ציפייה מתוחה - הסרט יוצא בעוד שבועיים. אני מתכוננת ביסודיות - בחודשים האחרונים ראיתי את כל הפרקים יותר מפעמיים (שוב), יש לי כרטיסים להקרנת הבכורה, ואני רואה את הטריילר לפחות פעמיים ביום. זה הזמן להכריז לעולם - "אני מרשמלו!"

המסקנות המתבקשות מהפוסט הזה: אם אתם רוצים להגיע לליבו של חנון אמריקאי, לכו לראות "firefly". אבל, אם אתם מחפשים סדרה טובה באמת, אתם יודעים כבר מה לעשות (בלינק - כל הפרקים לצפייה ישירה עם כתוביות בעברית).

לסיום עליז בלי ספוילרים - השחקן ראיין הנסן, שמשחק את דיק בסדרה, חוגג את סיום קמפיין הקיקסטרטר - חכו לשנייה ה-37.

רשימת מלאי #6 - אסופה רנדומית

דברים שאני אוהבת

1. האמריקאים הם גאונים במכירות ושיווק, ואלו הדברים הקטנים שרואים כאן בכל צעד ושעל שגורמים לי להעריך עד כמה. דוגמאות קטנות שלא ראיתי בארץ וראיתי פה: סופרים שמציעים קפה חינם (אומנם רק קפה מפילטר, אבל כמה זה עולה להם, לעומת כמה זה נחמד באמצע הטרטור בסופר); עגלות סופר קטנות בשביל ילדים כדי שיהיה להם במה להתעסק כשההורים עושים שופינג בסופר (צריך סופר מרווח); טפטפות שמשפריצות מים על הירקות פעם ברבע שעה כדי שיראה כאילו הרגע קטפו את זה משדה מלא בטל.

2. המילה binge. מילה נהדרת. משמעותה בעברית היא להתהולל או לעשות משתה, אבל בשימושיה הנוכחיים היא מתארת טקסים הדוניסטיים מודרניים. אפשר לעשות binge-drinking שזה לשתות ממש הרבה (הרבה מעבר למה שישראלי ממוצע מסוגל לדמיין או להרשות לעצמו); אפשר לעשות binge-eating, שחשבתי שזה כמו ליל הסדר, אבל מסתבר שזה יותר לכיוון של הפרעת אכילה; והאהוב עליי מכולם, binge-watching: לראות המון פרקים של סדרת טלוויזיה אהובה אחד אחרי השני במשך שעות. זה נהיה נפוץ כשהתוכן זמין באינטרנט ובגלל שירותים כמו ״נטפליקס״. פעילות פנאי לגיטימית ונהדרת, בייחוד שהסרט של "ורוניקה מארס" יוצא עוד חודש, ואני רואה פרקים בפעם השלישית והרביעית.

הגיבורה של נעוריי. teamLogan#

3. סופי שבוע ארוכים. במקום להתפלל שא׳ בתשרי יצא ביום ראשון, לאמריקאים יש טריק נהדר. חגים אזרחיים שבהכרח חוגגים אותם ביום שני או שישי. כך כל כמה זמן הם שולפים עוד חגים מומצאים כמו ״יום קולומבוס״ או ״יום מרטין לותר קינג״ ואנחנו מקבלים סופ״ש ארוך. לחלקם יש מטרות ברורות עם טקסיות מסודרת, אבל ״יום הנשיאים״ למשל, ידוע בתור הסופ״ש הארוך הזה ששמו בחורף כדי שאפשר יהיה ללכת לעשות סקי. יופי של פטנט. 

דברים שאני שונאת

1. ג'ל לחיטוי ידיים שנמצא במתקנים ייעודיים בכניסה לעבודה, בין מעברים בסופר, ליד הכניסה בקולנוע ובעצם בכל מקום. חלקנו עוד זוכרים את הפרק בסיינפלד על האישה שפוחדת מחיידקים ומסרבת לנגוע בדבר. ובכן, חזון אחרית הימים הימים התגשם והאיום הגדול ביותר על האמריקאים הוא ביולוגי (לא פלא שהם כל כך מפחדים מהסורים). אני נותנת לילדים פה עשר שנים לפני שהסביבה שבה הם גדלים היא כל כך סטרילית, שבבגרותם הם חייבים להסתובב בבועות ענקיות ולהימנע מחשיפה לזרים. דוגמה טובה לכך היא הכתבה שממנה הוצאתי את תמונת עגלות הילדים למעלה, שמונה דברים מסוכנים בסופר כמו מחלקות הירקות והבשר, החשבוניות (!), העגלות, איזור הקופות ועוד. כנראה מותר להיכנס לסופר, רק אל תגעו בשום דבר.

2. מנהג ה״להתעטש למרפק״. בהמשך לפחד ההיסטרי מחיידקים, התפתחה פה אופנה חדשה של להתעטש למרפק. אני מודה שניסיתי כמה פעמים, אבל אני לא מצליחה לעשות את זה בלי לחנוק את עצמי תוך כדי. בכל מקרה, תוכנית הטלויזיה mythbusters עשתה ניסוי מדעי שמוכיח כי זו באמת הדרך הטובה ביותר לחסום את הרוק שלכם. אבל זה נראה מגוחך, ואני לא בקטע.

3. יצא לי להזכיר פעם כמה אני שונאת תורים, ובייחוד תורים למסעדות. לצערי גיליתי שבתרבות האמריקאית תור למסעדה משמעותו שיש בפנים התגלות קולינארית-אלוהית שאסור לפספס. אני בטוחה שתצפיות מעמיקות יגלו מישהו שנשען שנייה על קיר, ואז חבורת אנשים מתחילים להיעמד מאחוריו (זה במקור סיפור מרומניה הקומוניסטית, מי היה מאמין שזה עושה קאמבק כאן). האהבה לתורים בתוספת הפולחן למוצר "האטרקטיבי הנוכחי" - זה שצריכתו/אכילתו תגרום לאדם איזו התעלות רוח ייחודית ("just a-m-a-z-i-n-g") מביאה לתופעות כמו זו מהשבוע האחרון: בסן פרנסיסקו אנשים עומדים שעתיים בחוץ בגשם כדי לקבל בייגלים בני יום שהוטסו במיוחד מאיזו מאפייה בניו-יורק, ולשלם על אחד בין 6$-12$. בצורה מאוד אמריקאית הם גם צייצו בהיסטריה בטוויטר על התקדמות התור. את הציוצים ניתן לקרוא כאן, התמונה מתארת את התור.

אני מקווה שלא קיבלתם סחרחורת מגילגולי העיניים כמוני. הייתם אמורים להיות מוכנים נפשית, אם קראתם את מדריך הקניות להיפסטר המתחיל.