עמק הסיליקון מגיע למסך הקטן

נתחיל בעובדות:

1. לעשות אקזיט ולהיות מיליונר זה מגניב. 
2. מרכז האקזיטים העולמי נמצא סביב סן פרנסיסקו. 

בגלל שסן פרנסיסקו מרוחקת רק שעת טיסה ממרכז קבלת ההחלטות בהוליווד, לקחו רק כמה עשרות שנים (וסרטים מצליחים כמו "הרשת החברתית") כדי שיבינו שמאבקי המוחות, התככים והדמויות בסצינה המוזרה והקיצונית בעמק הסיליקון ראויים לזמן מסך. כך, בהפרש של חודש בודד יוצאות לאחרונה שתי סדרות חדשות שמתיימרות לעקוב אחרי המוחות הצעירים, המתוסבכים והמנודים חברתית בגירסא הנוכחית של הבהלה לזהב. 

יש הרבה פוטנציאל בסדרות שעוקבות אחר השלבים הראשונים בחייו של סטארט אפ - הליהוקים מגיעים לקצוות האיזוטריים של גילדת השחקנים; הגיוון האתני המסורתי משתנה מדמות שחורה קבועה להודים או סינים (אל חשש, עדיין אין נשים); המלבישות יכולות להתפרע עם צבעוניות הביגוד, ומי שאוהב פוליטיקל קורקטיות יוכל לעקוב אחר דמויות עם אוטיזם חברתי, ולטעון שזה מפתח סובלנות. העלילות בשתי הסדרות די דומות, לפחות כך נראה מהקדימונים: חברים טובים מפתחים אלגוריתם כיווץ/אפליקציה חברתית שישנו את העולם. עם הרבה עבודה קשה ומכשולים הם מצליחים להוציא מוצר, ועכשיו זוכים לתשומת הלב הראויה וכך גם להצעות השתלטות. בשלב מסוים מתקבלת הצעת מחיר מפתה, והדמויות ואיתם גם הקהל בבית נתקל בשאלה העתיקה - למכור או לא למכור? 

"Silicon Valley" היא סדרה של HBO, רשת הטלויזיה עטורת הפרסים שהביאה לנו את משחקי הכס, הסופרנוס ועוד עשרות תוכניות מדהימות. עומד מאחוריה ככותב וכבמאי מייק ג'דאג' - הבחור שכתב את office space, הסרט שהכי השפיע על חיי המקצועיים, ואחראי ישירות לכך שלעולם לא אהיה מרוצה ממה שאני עושה בחיים (צפיית חובה אם אי פעם עבדתם במשרד/קיוביקל). הציפיות מהסדרה גבוהות מאוד, וזה מתבטא בשיבוץ שלה בלוח השידורים: בשעה הכי נצפית אצל HBO - מיד לאחר פרקי העונה הרביעית של משחקי הכס. הבכורה ב-6 באפריל ואוטוטו נוכל לראות האם הסדרה תעמוד בציפיות.

הסדרה השנייה היא "Betas". הסדרה שוחררה במלואה באתר אמזון באינטרנט, והיא חלק מתופעה חדשנית למדי: אתרי אינטרנט שמספקים שירותי צפייה מפיקים סדרות "טלויזיה", שלעולם לא ישודרו בטלויזיה, אלא מופצות רק באינטרנט. עד עכשיו הופצו כך עונות שלמות ביום בודד, כך שפוטנציאלית תם העידן שבו אנחנו מחכים שבוע בין פרק לפרק. נטפליקס הוציאה כך את "בית הקלפים", ואת "כתום הוא השחור החדש", ועכשיו גם אמזון נכנסת לאותו השוק. לטובת התחקיר לבלוג, ראיתי את כל הפרקים בעונה הראשונה של Betas: אחד עשר פרקים של 21 דקות, עניין של יומיים-שלושה כשהכל זמין לצפייה ישירה בכל עת. שני הפרקים הראשונים ממש קרעו אותי מצחוק, ואחר כך זה קצת אותו דבר. הסדרה אכן עומדת בהבטחתה ומתארת יפה את החיים והתופעות הקיצוניות שאני לפעמים מנסה לתאר כאן. כמה סצנות מייצגות: האבא של ההודי תוהה למה הבן שלו עובד בחינם במשרדי המאיץ הטכנולוגי (accelerator) שבו הם מקבלים שולחן, והבן מסביר שהם מקבלים גם דגני בוקר וגם חלב בחינם! ; המתכנת המבוגר, בן ה-35, שלא מוצא את עצמו בחיים ומסתובב עם חבורת בני 22, מתקשר עם אישתו לשעבר דרך אפליקציה של שבץ-נא ; מאות על גבי מאות של רעיונות גרועים לאפליקציה שמקבלים תקציב ממקורות לא ברורים. בנוסף, הסדרה מתעדת יפה תופעות ז'ארגון של העמק, כמו want-trepreneur (שילוב של wanna-be ו-entrepreneur) , ו-brogrammer, המתכנת שהוא גם אח, במובן הרחב. נהנתי, כנראה בזכות השחקן הראשי שנראה בדיוק כמו האחיין בן ה-13 שלי, ומוריד לי מהגעגועים בטווח הקצר.

שני הטריילרים של הסדרות כאן:

אפשר לטעון שהישראלים ראו את הפוטנציאל ראשונים עם הסדרה "מסודרים", אבל הדמויות שם היו יותר כריזמתיות מחבורת החנונים בדוגמאות, כאן וגם יותר מבוגרים. בכל מקרה, נראה שזו צפיית חובה למי שרוצה לקבל מושג על חלק מהסצנה המקומית (בשום פנים לא לחשוב שמרבית האוכלוסייה כאן מתנהגת ככה). להת'!

מבוא לבירוקרטיה מקומית

ארה"ב לא מקבלת מספיק קרדיט על היותה האומה המערבית הגדולה ביותר בעולם. המדינה הענקית הזאת שולטת בקפידה באוכלוסייה של יותר מ-300 מיליון איש בעולם מערבי, וגם כמעט מצליחה לגבות מכולם מיסים. אותי זה מלהיב.

חלק מהקרדיט המרשים הזה חייבים לתת לבירוקרטיה האמריקאית. אני לא יודעת עד כמה היא סבוכה ביחס למדינות אחרות, אבל זה גם לא מאוד חשוב. מה שיפה בעיני במערכת הזו (ויש שיגידו שזה חלק מהאופי והיופי האמריקאי הכללי) הוא, שנותן שירות אמריקאי עושה בדיוק, אבל בדיוק, מה שמוגדר בתפקידו. לא פחות ולא יותר, ללא ואריאציות או אילתורים. אם לאישה בבנק או לקופאי כתוב שהם צריכים לחייך לכל לקוח, הם יחייכו, כי ככה כתוב. את ההבדל הזה מרגישים מיד לעומת ישראל. בעוד שאנחנו התרגלנו לגמישות מסוימת במערכת, כאן אין את זה בכלל, לטוב ולרע.

ישראל היא מדינה קטנה, וכל פקיד נותן שירות (ולרוב חוסר שירות) משלו. אין אחידות, יש נותני שירותים גרועים, ויש נותני שירותים טובים - ואי הודאות הזאת משגעת ומייאשת. כשיש בעיה או יש צורך בטיפול מיוחד, לפקיד בישראל יש שתי אפשרויות: להתעלם ממך, או לצאת מגדרו כדי לעזור. זה אולי נראית אופציה סבירה (אם הולכים לפי ממוצע), אבל כשחושבים על זה לעומק, היא מכניסה המון רעש למערכת, ומסרבלת את סיבוב הגלגלים במכונה הבירוקרטית. מי שמנסה לעזור מחוץ לסמכותו, ולא משנה אם הוא מצליח או לא, בעצם חורג בגסות מייעודו. בארה"ב זה לא קורה. אם זה כתוב, זה כתוב - ואחרת, לך תחפש. יסרבו לך בנעימות ובחיוך, אבל לא תוכל לזוז קדימה במילימטר. זה אולי נראה קשוח ומנוכר, אבל זה גם יוצר מערכת ביורוקרטית היררכית, מסודרת ויחסית חלקה. 

דוגמא קטנה אך אולי מייצגת: בחודש האחרון, התחילו לאכוף תקנה חדשה למכירת אלכוהול בסופרים. המכירה מותרת כאן רק מגיל 21, ועכשיו היא מותנית בהצגת תעודה של המדינה ("state issued"). רישיון הנהיגה הישראלי שלנו, שתקף פה כדי לנהוג ולשכור אוטו, כבר לא מספיק לקופאית בסופר. לא משנה ששנינו לא בני 21 וכבר לא ממש נראים כך - לא יעזור בית דין. פעמיים שלוש קופאיות כבר החרימו את הבקבוקים האסורים. פעם או פעמיים קראו בשבילנו למפקחת האחראית, ואז היא הסבירה בחיוך ובנימוס, שלא בבית ספרה. 

מישהו יכול לדמיין כזה דבר בישראל? הרי כולנו הורגלנו לכך שמגיע לנו יחס מיוחד. לא נורא אם נחתוך קצת פינות, מולך הרי עומד אדם והוא אמור להיות מספיק עצמאי ואינטיליגנטי כדי להבין שאם לשנינו תעודות מישראל, אנחנו זרים ואפשר לתת לנו לרכוש בירה מבלי להרגיש עבריין. כישראלים אנחנו תמיד מנסים לקבל יחס מיוחד, אם לא בזריזות השירות אז כמובן במחיר ("אתה לא מכיר אותי, אבל באתי דרך יוסי, שעשה את האינסטלציה בבית של חמותך"). בארה"ב - למדנו את הלקח. פעם פעמיים שעשו לנו מסדר בושה בקופה והכריחו אותנו להחזיר מוצרים, והתיישרנו. עכשיו אנחנו מגיעים למעמד הקופה בסופר עם דרכון פתוח (הויזה בתוכו היא מסמך אמריקאי למהדרין עם תאריך הלידה שלנו).

למה נזכרתי? שבוע שעבר הייתי תקועה במצב ביורוקרטי נוראי. הויזה שלי לארה"ב פגה, ונסעתי לקנדה כדי להאריך אותה כי המערכת הישראלית שאחראית עליי אמרה שככה עושים. כל מה שהייתי אמורה לעשות זה להגיע לקונסולייה האמריקאית המקומית בונקובר, ויהיה בסדר. כמובן שלא היה בסדר. כדי להציל אותי ולאפשר לי להיכנס חזרה לארה"ב, נדרשו כנראה מעורבות ולחץ מלמעלה בהיררכיה, וכך ראיתי צוות ישראלי שלם מתזז בשבילי. הייתה בעניין די הרבה אכפתיות וערבות הדדית, וגם הרגשתי חשובה, אבל לא יכולתי שלא לתהות כמה מהזמן של החברה האלה הם מבלים בכיבוי שריפות כמו זו. אם מישהו מהישראלים לא היה חורג מסמכותו ומבטיח לי דברים שהוא לא אחראי להם, השבוע הזה היה נראה אחרת. עם האמריקאים בקונסוליה כמובן שלא היה על מה לדבר: מה שביקשתי מהם היה חריגה (מינורית, באמת).

האם האופי המוקפד האמריקאי הגיע מכך שמדובר במערכת ובמדינה גדולה, או ההיפך - המדינה יכלה לגדול ולהצליח כי היא יכלה לסמוך על המערכות שלה? אני לא מנסה להגיד שיש כאן סיבתיות מושלמת, וכמובן שיש לאומה האמריקאית עוד הרבה דברים שפועלים לטובתה. אם זאת, ברור שבישראל המערכות לא ממש פועלות ככה.

תחשבו על זה.

מעריצים של סדרות טלויזיה

העולם הוא עולם אכזר, ועולם הטלויזיה בארה"ב הוא אפילו אכזר יותר. בכל עונת טלויזיה עומדות על קו הזינוק סדרות רבות שגורלן נקבע בחטף על ידי מספר הצופים בפרקים הראשונים. כל סדרה צריכה לזנק מיידית לכמויות גדולות של צופים ולפעמים גם מיליוני צופים אינם מספיקים והסדרה מבוטלת בחטף. צופים שנשבו והתאהבו נאלצים עונה אחר עונה לקוות שלסדרה שלהם זה לא יקרה, אך גורלם נגזר לשברון לב.

כך קרה ל-"firefly" ."firefly" נכתבה על ידי הכותב המיתולוגי ג'וס וידון ("צעצוע של סיפור", "באפי") ועלתה לשידור בספטמבר 2002. מדובר בסדרת מדע בדיוני שניתן לתאר אותה בקלות כמערבון בינוני למדי, בחלל. למרות שמספר הצופים הממוצע לפרק היה כמעט 5 מיליון צופים, זה לא הספיק והיא בוטלה תוך תקופה קצרה. מתוך 14 הפרקים שצולמו שודרו בסוף רק 11 פרקים.

אבל למה אני מספרת על סדרה מ-2002? כי אני עובדת בעמק הסיליקון, ואת האוכלוסייה סביבי ניתן לתאר באופן תמציתי: גברים חנונים בגילאים 22-35. אם יש משהו שהגברים האלה אוהבים, זה "firefly". אלוהים, אפילו הבנות במשרד צופות בזה עכשיו בפעם החמישית. המעריצים הנלהבים (המכונים "brown coats") עם הפורומים באינטרנט, ההקרנות ויציבות מכירות ה-dvd שהם מייצרים, מחזיקים את המותג הזה בחיים כבר 11 שנה. אהבתם של ה-"brown coats" בסביבתי הקרובה התגלמה בנדנודים רבים, שגרמו לי לראות את כל 14 הפרקים בשבוע שעבר. מלבד לשכנע אותי לראות את הסדרה, מועדון המעריצים הצליח לעשות דבר מדהים, והוא - כנראה לראשונה בהיסטוריה - להחזיר את הסדרה לחיים שנתיים אחרי ביטולה: אולפני הסרטים שוכנעו תחת לחץ כבד, והפיקו סרט קולנוע, שאפילו זכה להצלחה מינורית. אבל לא תמיד תהליך השכנוע כל כך פשוט. מה קורה כשהאולפנים לא מוכנים לממן את סרט ההמשך? כדי להציל את הסדרה במקרה כזה כבר צריך מועדון מעריצים הרבה יותר מסור: דוגמת ה-"Marshmallows", המעריצים של הסדרה "ורוניקה מארס"'.

למי שלא מכיר את הסדרה הכי שנונה בטלויזיה, "ורוניקה מארס" עוקבת אחרי ורוניקה - תלמידת תיכון מבריקה שמנסה למצוא מי רצח את חברתה הטובה ביותר. תוך כדי פתרון הרצח ועוד תעלומות רבות אחרות, הסדרה גם עוסקת בקיטוב החברתי העמוק בין העשירים ביותר (במקרה זה אילי הון וכוכבי קולנוע והילדים שלהם) ולבין העניים ביותר - כנופיות של תלמידים מקסיקנים שלומדים באותו בית ספר, ועוד חלומות אמריקאים טיפוסיים ושברם. והיא גם מצחיקה ושנונה. מאוד.

ג'וס וידון, הכותב של firefly וכנראה המעריץ הגדול ביותר של ורוניקה מארס בתפקיד אורח בעונה ה-2

איך החזירו המעריצים את ורוניקה מארס לחיים? הזכרתי כמה פעמים את אתרי מימון ההמונים, המאפשרים ליזמים, יוצרים, וארגוני צדקה לפנות ישירות לקהילת הגולשים באינטרנט על מנת לגייס כסף לפרויקט. היום זה נראה טריוויאלי, אבל כשהמפיק והיוצר של "ורוניקה מארס" פנה למעריצים בשביל לגייס כסף לסרט, אנשים חשבו שהוא הזוי. האם הוא מצפה שהמעריצים יתייצבו ברגע האמת, וימסרו מכספם כדי להחיות את הסדרה שהם כה אוהבים? 6 שנים אחרי שהסדרה בוטלה ונשכחה על ידי עולם הטלויזיה, ביקש היוצר סכום שנראה דימיוני: 2 מיליון דולר לצלם את "ורוניקה מארס - הסרט". 

לאסוף את כל הסכום לקח פחות מ-24 שעות.

בניהול קמפיין שצריך להילמד בבתי ספר למנהל עסקים, המפיק והשחקנים (כל הצוות המקורי!) נרתמו למשימה בצורה מוחלטת. התמורות לתרומה נעו מתסריטים וחולצות ב-25$, ועד לארוחות צהריים עם הצוות, הקלטת הודעות למשיבונים, ואפילו קרדיט של מפיק משנה או תפקיד אורח תמורת 10,000$. בסיומו של הגיוס, לאחר 30 יום, היה זה קמפיין גיוס ההמונים השלישי בגודלו בהיסטוריה. גויסו כמעט 6 מיליון דולר מ-91,585 מעריצים נלהבים ברחבי העולם. אחרי שנה ויום של ציפייה מתוחה - הסרט יוצא בעוד שבועיים. אני מתכוננת ביסודיות - בחודשים האחרונים ראיתי את כל הפרקים יותר מפעמיים (שוב), יש לי כרטיסים להקרנת הבכורה, ואני רואה את הטריילר לפחות פעמיים ביום. זה הזמן להכריז לעולם - "אני מרשמלו!"

המסקנות המתבקשות מהפוסט הזה: אם אתם רוצים להגיע לליבו של חנון אמריקאי, לכו לראות "firefly". אבל, אם אתם מחפשים סדרה טובה באמת, אתם יודעים כבר מה לעשות (בלינק - כל הפרקים לצפייה ישירה עם כתוביות בעברית).

לסיום עליז בלי ספוילרים - השחקן ראיין הנסן, שמשחק את דיק בסדרה, חוגג את סיום קמפיין הקיקסטרטר - חכו לשנייה ה-37.