!Like us on Facebook

הצטרפו לדף הפייסבוק וקבלו עדכונים על פוסטים חדשים!

יום שבת, 31 במאי 2014

פוסט אורח: וילה בג'ונגל

רבים חושבים על תעשיית ההיי-טק כסביבה מריטוקרטית למדי - כזו שמקדמת אנשים על סמך כישורים ועבודה קשה, ופחות על סמך ערך חשבון הבנק שלהם. סיליקון ואלי היא אכן כזו, כל עוד אתם שכירים: אם הצלחתם לעבור בהצלחה את שש השעות של ראיון העבודה, באמת שהרכב של אבא כבר פחות רלוונטי.

לעומת זאת, חייהם של היזמים בעמק הוגנים קצת פחות. עבור היזמים, כמו בתחומים אחרים - למוסד בו למדתם, לאנשים שאתם מכירים, ולמשכורת של ההורים יש השפעה מכרעת בקבלת המימון עבור העסק הצעיר. כך יוצא, שאמנם מתכנתים מהשורה יש מכל קצוות תבל, אך שכבת היזמים תהיה בדרך כלל גברים לבנים ממשפחות אמריקאיות מבוססות, לאחר שלמדו באוניברסיטה יקרה להחריד, ונפגשו עם כל המי ומי עוד לפני סבב המימון הראשון.

חשיבותם של קשרים בעולם העסקי לא אמורה להפתיע אף אחד, אך הבעיה מתחילה כשיזמי השמנת מתחילים להאמין לסיפור ההצלחה של עצמם. הם מתחילים להאמין באמת שהאפליקציה התורנית שלהם תשנה לכל הפחות את רצף המרחב-זמן, על אף שספק שהיא תצליח במשימתה לשנות את מה שידעתם על משלוחי מזון מהיר. מסתבר שטכנולוגיה כבר אינה יכולה להיות סתם שימושית, או אפילו רווחית  - היוזמות חייבות להיות ״הרסניות״, ״משנות סדרי עולם״, או במקרה הגרוע, (רק) ״מגדירות את התחום מחדש״.

בהתאם לציפיות הגבוהות של היזמים מעצמם, הוקמו בעמק מקומות מגורים יעודיים - מעין ״קומונות״ ליזמים או סתם היי-טקיסטים מקושרים במיוחד, שתפקידם לעזור לדיירים המבריקים לכאורה להתמקד ביעודם ביקום תוך כדי מגורים משותפים עם אנשים בעלי תפיסת עולם דומה ועם אותן דוגמיות שתן בראש. ההערכות מדברות על כ-50 קומונות כאלה ברחבי העמק, כשבכל אחת גרים בין חמישה לעשרים איש.

שתי קומונות אמיתיות לדוגמא: כבר מזמן לא נראות כמו היאחזות נח"ל.


לאחרונה הזדמן לי להתארח בשלש מהקומונות הנ״ל. בשתי פעמים מדובר היה במסיבות לכבוד אירועים לא ברורים. הדיירים לא מפרסמים את קיומן של אותן מסיבות וצריך לשמוע עליהם ממקור פנימי, אלא אם כן מדובר בבחורות נאות שמחפשות יזם עשיר: מישהו כבר ידאג שהשמועה תגיע גם לאוזניהן. המסיבות עצמן לא היו להיט גדול, אבל הן פתחו צהר למה שנחשב לנורמלי בעיני הדיירים - חברה חיצונית שאחראית על הארגון והניקיון, שפע אלכוהול מכל הסוגים, צלמים ו-DJ יעודיים. כיאה למגורים של צעירים  ברוחם - תוסיפו גם רכבת אווירית של הזמנות פיצה באחת בלילה, ואוטובוס בית ספר צהוב שנקנה ע"י דיירי הבית במטרה לא ברורה.

באופן אירוני, על אף שמי שגר באחוזות האלה הוא כנראה אמיד, מסתבר ששוב עדיף להיות עשיר: כצפוי, הביקוש בשוק השכרת האחוזות קטן בהרבה משוק דירות החדר, ולכן הדיירים בקומונות היוקרתיות משלמים פחות ממה שהיו משלמים לו השכירו דירה קטנה לבד או עם שותף יחיד. אפשר להניח שהתנאים הרבה יותר מפנקים - אבל כיוון שבזמן אירועים הדיירים סוגרים את איזורי המגורים מחשש שמישהו יקיא להם במיטה, לא אוכל לספר לכם איך נראים החדרים עצמם.

בקומונה השלישית יצא לי לבקר במסגרת העבודה. הפעם לא מדובר באחוזת ענק בעמק, אלא ברצף בתים משופצים מהמאה ה-19 באיזור נחשק בסן פרנסיסקו. כאן גרים בכיף שמונה יזמים מבוגרים טיפה יותר, עם צוות קבוע של ארבעה שאחראי על תחזוקת המקום. בשביל מה צריך יחס צוות של אחד לשתיים אתם שואלים? אז ככה זה כשיש בפנים בית קפה פרטי, חדרי דיונים, חדר יוגה ומדיטציה, אולפן הקלטות מקצועי וחדר כושר מלא (השירותים אגב, משום מה, משותפים). כל זה נועד להבטיח לדיירים סביבת עבודה אינטנסיבית במיוחד, כזו שתבטיח שלא יצטרכו לצאת ולראות יזמים מוצלחים פחות מהם.

מסקנה אחת לסיום: אם מצאתם את עצמכם בסביבה כזו - הכינו את כרטיסי הביקור והבריקו את פרופילי הלינקדן. מי יודע - אולי הפוץ המעצבן של היום הוא המעסיק התורן של מחר.

יום שלישי, 27 במאי 2014

תובנות של תיירים #5: פארקים לאומיים בקליפורניה

אם באים לקליפורניה לפרק זמן רציני, יש הרבה טבע לראות. מאוד נוח לטייל פה: השבילים מסומנים בדרך כלל היטב ואת הוראות ההגעה קל להשיג באינטרנט. ראויים לציון המאמצים היפים ברמת התשתית שמאפשרים גם לאוכלוסיית הנכים ולהורים עם עגלות תינוק לטייל - רבים מהפארקים מכילים שבילים סלולים ייעודיים עם שילוט מקיף על העליות והשיפועים בחלק מהמסלולים. ההיסתייגות היחידה היא שבדרך כלל כדי להגיע לאתרים יש צורך ברכב, אבל בינינו זה גם נכון בארץ - אם אין לכם אוטו עדיף להישאר בערים (לא שיש משהו לא בסדר עם זה). 

אתרי הטבע מחולקים פה לכמה היררכיות שונות, שכולן פחות או יותר מקבילות למונח "גן לאומי" בישראל. ישנן national parks, פארקים שיש להם חשיבות ברמה הלאומית פדראלית; ישנן state parks, פארקים מסומנים ומתוחזקים ברמת המדינה (אין מה לזלזל, כי קליפורניה לבדה היא פי 20 יותר גדולה מישראל), תחתיהם יש county/regional park ואולי יש עוד סיווג באמצע בסולם עד שזה מגיע לגינה השכונתית. ההירכייה הדירוגית לא תמיד כופה יתרון של פארק אחד על משנהו - פארקי מדינה לפעמים טובים מפארקים פדראליים, ולפעמים ההיפך - בגלל כמויות האתרים הרבות  - בקליפורניה לבדה 26 פארקים פדראליים ועשרות רבות של פארקי מדינה - מאוד קשה לעשות כללי אצבע שיעבדו תמיד.
אם מבלים פה רק זמן קצר אז האתרים המפורסמים מספיקים, אבל לתקופות ארוכות כבר צריך ריגוש חדש. אחרי קצת זמן כאן אני מאמינה שפופולריות של פארק בקרב האמריקאים היא יותר תוצאה של התאמת התשתיות שלו לאירוח מיליוני אנשים בשנה וכמובן כמות יחסי הציבור, ולאו דווקא איכות ויופי המסלולים. הדוגמא המובהקת היא העובדה שאנשים נוסעים שלוש פעמים בשנה ליוסמיטי, שהוא באמת יפה מאוד וכבודו במקומו מונח, אבל הוא בעיקר מפורסם. לצד יוסמיטי יש דוגמאות כמו הפארק הוולקני ב-lassen או החוף עם כלבי הים (האמיתיים!) ב-ano nuevo שהם כמעט ריקים, גם בסופי השבוע הכי עמוסים בשנה. לי זה קצת מזכיר את צורת המחשבה שגורמת לאמריקאים ללכת לעמוד בתור למסעדה שיש בה תור במקום ללכת למסעדה שאין אליה תור (דיברתי על זה כאן), או את העובדה שכולם עדיין נוסעים לנאפה פשוט כי כולם נוסעים לנאפה (על אף שזה מקום נורא, יקר, עמוס ועוד פעם נורא).

תלכו לבקר ב-Lassen אם אתם יכולים, זה רק שלוש וחצי שעות מסן פרנסיסקו (בדיוק כמו יוסמיטי)!
עד כמה שקשה להאמין שתי התמונות נלקחו באותה עונה (לא על ידי), והכל בתוך פארק אחד.

עוד דברים: 
  • כנראה הסימן המובהק ביותר כמה התרגלתי לתרבות האמריקאית - לנסוע ארבע שעות ליעד היא פעולה שנראית לי הגיונית (לפחות לא לשם ובחזרה באותו יום כמו חלק מחברי לעבודה). רק נסיעת שש השעות ללוס אנג'לס עדיין מציקה קצת.
  • כניסה לפארקים עולה בדרך כלל באיזור 10-20$ לרכב, והיא כמעט תמיד תקפה לשבוע, אז אולי כדי להתחשב בכך בזמן שמתכננים טיול. יש אפשרות לקנות היתר כניסה שנתי, אבל בהפרדת רשויות כמו בהפרדת רשויות, הוא רק מכיל רמה אחת של פארקים (פדראלית או ברמת המדינה). חוץ מזה, כל אדם מעל גיל 16 צריך לקנות כזה בנפרד, אז זה לא כל כך משתלם, כי התשלום עבור הכניסות לאתרים הוא בדרך כלל פר רכב.
  • רשימות שימושיות: הפארקים האיזוריים בקליפורניה - כאן; פארקי המדינה - כאן; הפארקים הלאומיים - כאן.
  • תמיד תמיד פוגשים ישראלים בכל מקום, גם הנידח ביותר.
  • בלי שום הסבר ביולוגי נראה לעין - אמריקאים מטיילים בלי מים, וזה לא משפיע עליהם בכלל. בטיול בסופ"ש אני ונתי כמעט התייבשנו עם יותר משלושה ליטר, והיינו היחידים שלא עשו את המסלול עם בקבוק חצי ליטר פר משפחה. אומנם ידעתי שלישראלים יש קבעון חרדתי מיוחד בנוגע למים ובייחוד ללסחוב מים בטיולים, אבל  אין לי מושג איך הם עושים את זה. 

יום חמישי, 1 במאי 2014

מהפכת הלוויינים הננסיים

מהן האסוציאציות הנפוצות למילה "לוויין"? יש שיחשבו על תקשורת, מודיעין, מורכבות טכנולוגית, פרויקטים מרשימים וגם עלויות אסטרונומיות. יש שחושבים על ארה"ב, נאס"א, הרוסים, הסינים, הישראלים או האיראנים. על אף שכל האסוציואציות נכונות והגיונות, הם מייצגות תפיסה שבשנים האחרונות הולכת ונעשית פחות מייצגת. השינויים שעברו על כל שוק הטכנולוגיה בשנים האחרונות (נגיד, טלפון חוגה שהפך לסמארטפון) הגיעו סוף סוף למשפחת הכלים המסובכים ביותר - הלוויינים.

ב-1999 חשב פרופסור בוב טוויגס מאוניברסיטת סטנפורד שהוא יוכל לבנות לוויין עם התלמידים שלו. הוא חלם לשחזר את הלוויין "ספוטניק" - הלוויין הראשון שנשלח לחלל על ידי הרוסים. הלוויין הזה לא היה צריך לעשות יותר מידי: להחזיק מעמד תקופה קצרה ולשלוח אות חיים לכדוה"א. לשם כך הגה טוויגס סטנדרט אלגנטי לו הוא קרא ה-"cubesat", לוויין קובייה בגודל 10x10x10 ס"מ. להחליט לבנות לוויין קטן כזה לא רק הקל על תהליך התכנון והבנייה, אלא גם הוריד משמעותית מהעלות המרכזית של שליחת לוויין: השיגור. שיגור של לוויין "רגיל", ששוקל כמה מאות או אלפי ק"ג, הוא יקר מאוד. כל לוויין דורש שימוש בטיל מיוחד, והעלות המשוערת היא בין 20-50 אלף דולר לכל ק"ג (תלוי בגובה הסופי הרצוי). מדובר על עלויות של 10-50 מיליון דולר לשיגור בלבד. המחיר היקר הרחיק עד כה מהתחום את כל הגורמים מלבד מעצמות וחברות ביטחוניות ענקיות, שהיו היחידות שיכלו להרשות זאת לעצמן. אבל לפרופ' טוויגס היה עוד רעיון מצויין, והוא לתת ללויין הקטן שלו לתפוס טרמפ עם שיגור שכבר מתקיים. עדיין מדובר בשידוך לא טריוויאלי - איך בכלל מחברים ביניהם, ואיך משכנעים את החברה הגדולים לסחוב - אבל זה היה רעיון טוב מאוד ואפילו מצויין.


שני לווייני  cubesats לדוגמה, שמתשמשים בחלק מסרט מדידה כאנטנת תקשורת
לקח עוד שנתיים כדי להגיע לסטנדרטיזציה גם של משגר לקוביות הקטנות האלה. המשגר הזה מתחבר לטיל הרגיל ומאפשר שילוח של כמה לוויני קובייה בבת אחת. מהשנייה שהיה משגר סטנדרטי, התחילה מעין נכונות של השיגורים המתוכננים לסחוב כזה אחד (קצת תקציב נוסף מהסחיבה לא הזיק אף פעם). פתאום הייתה כבר הוכחת ההיתכנות (של טוויגס ותלמידיו), יותר ויותר שיגורים רגילים סחבו איתם משגר שחיכה למשימות לוייני קוביה שיצאו עליו, ולבנות פרויקט שיצא לחלל עלה פחות מ-100 אלף דולר. הסיבות הללו גרמו לכך שמ-2006 התחום הזה מתפוצץ - בקטע טוב.

משגר שיכול לשאת 3 קוביות, בערך 1 ק"ג כל אחת. החלון בקידמת המשגר נפתח והקפיץ הגדול זורק החוצה את הנאנו-לוויינים.

אם מדברים במספרים, ב-2013 לבדה כבר שוגרו 93 לוויינים כאלה (לפעמים לוויין הוא בצורת שתיים, שלוש או שש קוביות כאלה), גידול של 269% מהכמות ששוגרה ב-2012. בשנת 2020 כבר מצפים לבערך 500 לוויינים בשנה. זה המון. בעסק בינתיים בעיקר אוניברסיטאות, שמהוות יותר מחצי מבחינת מספר הפרויקטים, ומשתמשות בכלי הזה ככלי לימודי. קצת אחריהם צועדת נאס"א - בעיקר במרכזים החדשניים בקליפורניה - איימס ו-JPL. אחריהן ישנן חברות מסחריות, שתסמכו עליהם ימצאו כבר דרך לעשות כסף מהנושא הזה (על חלק מהן דיברתי בפוסט האחרון), ולבסוף גם מדינות: כאלה שיש להם כבר תוכנית חלל או כאלה שמנסות לקבל בו דריסת רגל (צ'כיה, פרו, פורטוגל ואפילו סודן). ואם רציתם דוגמא לכמה התהליך נעשה יותר פשוט - חלק מהלוויינים אפילו מורכבים בבתי ספר תיכון (גם בישראל!). 

לפני כמה שנים עוד אפשר היה להגיד שלא ממש יש מה לעשות עם הצעצועים האלה, ושהם בחיים לא יחליפו שימושים של הלוויינים הקיימים היום. אבל אז קרו שני דברים. הראשון הוא שהם התחילו להתחרות בשווקים הקלאסיים של הלווינים הגדולים - כבר יש חברות שמתעסקות בצילום ובתקשורת, אבל בינתיים לא מהוות תחרות. השני הוא שהלוויינים הננסים האלה התחילו למצוא משימות שבהן הם עדיפים בהרבה על משימות גדולות ויקרות. הדוגמא המובהקת לכך היא בתחום הביולוגיה החללית: אם רוצים לדעת איך קרינה או חוסר כבידה משפיעות על תאים בודדים, אין צורך (או מימון) למשימה גדולה. בגדול, אורזים קצת שמרים במארז 30X20 ס"מ, וזורקים לחלל.
 
אז נכון, עדיין מתבדחים ש"משימות ארוכות טווח" ב-cubesats הן באורך של שבוע וחצי; יש מומחים old-school שמתייחסים לנושא כאילו זו דת לא פופולרית (כנראה יותר קרוב לכת לא פופולרית); ואמונה טפלה מביאה מצגות בנושא לבוא לפעמים עם הברכה העלומה "God bless all the cubesats out there". אבל הרכיבים קטנים ומשתפרים, כוח האדם הזול (לא ילדים סינים, אלא סטודנטים לתואר שני) הולך ומתרבה ומתמקצע, והלוויינים האלה נהיים יותר ויותר דומים לאחיהם הגדולים - כבר עכשיו מדברים על תקשורת בקצבים גבוהים, לוויינים שעוברים את הירח, על תקשורת אופטית ועוד הרבה דוגמאות שפעם היו שייכות ללויינים שעולים עשרות מיליונים.

ואם תהיתם איך כל זה קשור אליכם, אז מסתבר שעולם הנאנו-לוויינים מגיע כבר עכשיו לאזרח הקטן (עדיין צריך לשלם, אבל יחסית ממש מעט!). כבר היו מספר לוויינים כאלה שנשלחו לחלל בעזרתם הנדיבה של תורמים מאתר גיוס הממון הפופולרי - kickstarter. תמיכה בבנייה מאפשרת לתורמים לשלוט בלוויין שהם שלחו ולצלם איתו תמונות, לבצע ניסויים עם ארדואינו בחלל, לשלוח לעצמם הודעות מהחלל, לצלם את התמונה שישלחו על רקע החלל, או אפילו רק לעזור במימון. נותר רק לדמיין במה נוכל להשתתף בעוד עשר שנים, אולי זה אפילו יתחיל להיות שימושי.

"God bless all the cubesats out there"