סן-פרנסיסקנים עילאיים ומתנשאים

אחד המקומות היפים והמהנים להסתובב בהם בסן פרנסיסקו הוא בניין המעבורת (ferry building). יתרונות - זהו מעוז האוכל הבריא והאורגני של סן פרנסיסקו, שממוקם בצורה אסטרטגית בבניין עתיק ויפייפה על חוף האוקיינוס. פעמיים בשבוע מתקיים בו שוק איכרים סטייל נמל תל אביב שבו ניתן לקנות כל טוב מהתוצרת המקומית. חסרונות - בתכלס, זה מקום פומפוזי ומנופח עם סחורה שתמחורה שווה את משקלה בזהב. חלק נכבד מהחנויות מלא במוצרים כה יאפים ובורגניים, שקשה להאמין שמישהו ממש קונה את זה והחנויות במקום עומדות בדמי השכירות העצומים. 

אבל למה להיות שלילית ולשפוט? אפשר גם ליהנות מיופיו של המקום, האווירה היאפית והמתנשאת המיוחדת וגם לצחקק על החשיבות העצמית והעיוורון הצרכני. לפני כמה ימים (טוב נו, זה גם היה בשביתה הגדולה) ערכתי במקום סיור קצר. את התובנות שלי מהסיור, אני מאגדת לרשימה קצרה, לה אקרא: 

"איך ליצור מוצר מצליח בשוק היאפי המקומי?"

1. נתחיל ב"איך". המוצר חייב להכיל תיאור כלשהו של אופן הכנתו. עדיפות לכמה שיותר מהמושגים הבאים: fresh, local, organic, hand-made, artisan, craft, eco-friendly. ב-local הכוונה היא בדרך כלל באיזור סן-פרנסיסקו (בכל זאת, האיזור הכי טוב בעולם), אבל גם מוצרים שהם מארה"ב זוכים לעדנה מסוימת - כל עוד כתוב בפירוש "made in the USA". התוויות האלה יכולות לתאר אוכל, אבל גם דברים אחרים.

2. אחר כך עוברים ל"מה" - מהות המוצר. בייחוד אם מדובר באוכל - מה הוא מכיל, וחשוב מכך, מה אינו מכיל. הסימון כאן מסתמך על תארים מהרשימה הבאה: gluten-free, sodium-free, fat-free, cholesterol-free. תוספת ניקוד מקבל תיאור של איזה ריסוס המוצר לא עבר (ראשי תיבות באנגלית שלא אומרת שום דבר), ואיזה כימיקלים אינו מכיל (אותו כנ"ל).
הקוראים הנאמנים זוכרים את אבחנתי הקודמת כי למעשה כל פריט אוכל בארה"ב חייב לבוא עם איזה מסר "בריאותי". גם אם זו בננה או פטרייה רגילה מוולמארט, תהיה עליה מדבקה מגוחכת שכתוב עליה good source for vitamin D. אבל, אם המוצר מתואר על ידי 2 תארים ומעלה מהרשימה הנ"ל הוא ראוי להיות מוכר ומתומחר כמו משהו למישהו עילאי ומתנשא באמת (גם אם הוא רק איכותי בכאילו). למשל, הג'לי המסוכר הבא, שעשוי ממאה אחוז סוכר - אבל מסומן כמוצר שאינו מכיל גלוטן או שומן! איזה יופי!

3. הקפידו להשתמש בסממני איכות שאינם קשורים למוצר שלכם ישירות, אלא משמשים כסממני איכות של מוצרים אחרים. כך ניתן לראות בתמונות למטה: תיקים שהם טריים ומיוצרים יום-יום בצורה מקומית (לא מתקלקלים במשלוח הארוך מסין כמו תיקים אחרים), החומץ מיושן (כמו יין!) בחביות שיושנו 25 שנה (לא פחות), ורוטב הברביקיו שמצויין בפירוש כי הוא מבוקבק נאפה (אולי עשוי מיין מקומי, אבל זה דווקא לא כתוב) וכו'.

 

4. המוצר חייב להיות יפה, מעוצב ואסתטי. ממש יפה. אם הוא יפה, מומלץ לדרוש עליו מחיר שערורייתי. המחיר השערורייתי הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר, אחרת גם אנשים עניים ולא מגניבים יוכלו לרכוש אותו. הכי מגניבה בקטגוריה הזו היא הפסטה הצבעונית הבאה (8$ לפני מס ל-250 גרם):

5. יתרונות כלליים נוספים

•  היצרן הוא מומחה בעל שם עולמי בקהילה מאוד מאוד מצומצמת / עבר תהליך הכשרה ארוך וסופר ספציפי / בעל ייחוס משפחתי של 4 דורות ומעלה בעיסוק המסויים הזה.
• ייבוא חומרי הגלם נעשה ממדינה שאינה בעלת קשרי מסחר עם ארצות הברית. 
• תהליך העיבוד הוא ארוך ויקר, על אף שקיימת לו אלטרנטיבה זולה ומהירה. עדיפות לתהליכים מאוד עתיקים כמו נגיד קטיף ידני של חיטה, או לתהליכים סופר מודרניים כמו שימוש בקרח יבש בשביל קירור. 
• תור ארוך וזמן המתנה ארוך יותר בשביל לקבל שירות. יותר ארוך, יותר טוב. 
• המוצר הוא מותג אם ורק אם מגיע עימו שק-קניות רב פעמי עם הלוגו, כדי לאפשר לקונים פוטנציאלים לזהות זה את זה בקהל. זוגות שיווצרו כך צפויים לגדל צאצאים, שיהיו דור נוסף של קונים מכורים. 
• באופן עקרוני, כמה שיותר יומרני, יותר טוב!

אי אפשר לסיים כזה פוסט בלי לבחור מנצח שמיישם את כל העקרונות. בשבילי, מדובר בקפה "Blue Bottle Coffee", רשת עם חמישה סניפים באיזור. מלבד קפה רגיל, הרשת מציעה קפה מאוד פופולרי בשיטת ה-"nel drip". הכוסות הללו נמזגות רק במהלך 6 שעות ביום, ובכולן עומד לפני החנויות תור ארוך מאוד. תהליך ההכנה הוא טפטוף מיוחד שהומצא ביפן, לכוסות מיוחדות - כמובן. המים שנמזגים אליו חייבים להיות בטמפרטורה מסוימת, אחרת הוא יהרס(!). בדף ההסבר המצורף לקפה בחנות מצויין בפירוש כי ההכנה מחייבת בריסטה בעל התכונות הבאות:
"a surgeon's hand, a novelist's resolve and a musician's capacity for improvisation"
(יד של מנתח, נחישות של סופר ויכולת אלתור של מוזיקאי).
בנוסף, מדובר בתהליך לא קצר של 10-15 דקות לכוס (מזמינים, ומחכים רבע שעה - זה לא מוכן מראש), ועולה 7$ לכוס קטנה. בהסבר יש גם את שמות החוות בגואטמלה והגובה שלהן מפני הים, אבל את אלו כבר חסכתי לכם. בסוף, אחרי שסובלים מהתור עד ההזמנה, מלחכות לקפה שיהיה מוכן ועוד לשלם על זה 7$ לכוס - הביקורות מהללות.

הו, צפון קליפורניה אהובתי, לעולם תמשיכי להיות בעיני חידה.

מרינה