החתונה האמריקאית הראשונה שלי

אני שונאת חתונות. כלומר, אני אוהבת שאנשים מתחתנים, וגם קסום בעיני כמה אפשר להיראות יפה ופוטוגני לאחר יום מרוכז עם צוות מומחים מצומצם, אבל האירוע עצמו שהתרגלנו עליו בארץ פשוט נורא. 250 איש לפחות (חתונה קטנה!), האוכל, הריקודים (למה יש דיג'יי ולא שמים פלייליסט של מישהו מהפלאפון), וכמויות הכסף שכל זה עולה וכולם משוכנעים שהן המינימום ההכרחי כדי שיהיה אפשר להראות את הפנים במשרד. לכן, כשסוף סוף הוזמנו לחתונה באמריקה, פיללתי וקיוויתי שאולי יהיה אחרת. לצערי, על בסיס מדגם רחב של חתונה אחת והרבה סרטים אפשר להגיד שהם באמת קצת אחרת, אבל הן הרבה אותו הדבר. נעבור על כל השלבים הכרונולוגיים החשובים. 

אמריקה, שפעם כונתה על ידי הבוס שלי "אומה של מארגני חתונות", היא באמת מאוד מאורגנת. ההזמנה חייבת להישלח בדואר, והיא מכילה המון נייר. אירועי החתונה שאנחנו הלכנו אליה הורכבו משלושה אירועים שונים: ארוחת ערב פרה-חתונה ביום שישי (בערך 120 איש), ארוחה משפחתית בבית המשפחה ביום שבת (בערך 40 איש) והחתונה עצמה שנערכה ביום ראשון. האורחים כאן מגיעים מכל קצוות ארצות הברית, ובמקרה שלנו גם קצת מישראל ומקנדה, ואם הם מטריחים את עצמם עד לפה, חשוב מאוד לשמור על מסה קריטית של אירועים לבידור. כל אחד מהאירועים האלה מלווה בהזמנה משלו, ומצורפים פתקים ומעטפות מבוילות קטנות כדי שתוכלו לסמן עליהם שאתם מגיעים והאם אתם מעדיפים עוף או דג, ולשלוח חזרה למארגנים. יש, כמובן, גם אתר וכתובת מייל שבהן אפשר לאשר את הסיפור הזה, אבל מסורת זו מסורת.

זו הנקודה שמתחילים להרגיש שמתעסקים עם אנשים רציניים. 

עוד נקודה חשובה ואהובה היא שכתוב על ההזמנות מה קוד הלבוש בכל אירוע. ישראלים בחו"ל עלולים להיתקל במונחים מעוררי יראה כמו "resort casual", "cocktail attire", או "black tie optional". שום חידה שחיפוש קצר בגוגל לא תפתור. קוד הלבוש בחתונה שלנו היה חליפה + עניבה לגברים ושמלה הדורה לנשים. אני טוענת שמקובל חברתית ללבוש משהו נוצץ (פיזית נוצץ - חרוזים, פייטים, זהב בשמלה), ונתי טוען שזה רק הזקנות בקהל - תאמינו למי שאתם רוצים. 

מה לגבי כמה רושמים בצ'ק? אז כל המידע נמצא באתר החתונה של הזוג, שבאופן סטנדרטי נבנה עם האתר כאן. באתר אפשר למצוא גם את סיפור ההיכרות של הזוג, והמלונות שבהם אפשר לישון (כולם מגיעים מרחוק), וגם שמותיהם ותמונותיהם של השושבינים והשושבינות למשקיענים. מעל הכל, מפורט באתר באילו חנויות מרשים לכם לקנות את המתנות, ובחתונה שלנו אפשר היה אפילו לבחור את הפריטים ולשלם און-ליין, כך שהמתנה מגיעה ישירות לחתן ולכלה (כה פשוט!). פחות נהוג לתת מזומן - אבל הזוג שלנו ציין שיש להם דירה קטנה בעיר ואין הרבה מקום למצעים וכלי מטבח - ואז, אפשר לשלם עם paypal. אמריקה. 

לגבי הסכום עצמו, אנחנו התייעצנו כאן, אבל בגדול ההבחנה שלי היא שזה פחות ממה שהייתם מצפים. זה שזו מתנה גם אומר שכל ההוצאות נופלות על ההורים, מה שיכול להיות לא קל. מצד שני זה לא גורם לאינפלציה המטורפת שיש בארץ: האורחים מממנים את החתונה > החתונה עולה יותר > האורחים מממנים את החתונה.

החתונה הייתה חתונה יהודית, ובמקרה הייתה מאוד ארוכה. הוזמנו לקבלת פנים ב-15:00 בצהריים, שהייתה בעצם ארוחה ראשונה מיני רבות בשעות הקרובות. החתימה על הכתובה, שבארץ נעשית צ'יק-צ'ק בשולחן צידי כי הרב צריך להספיק להגיע גם לגדרה, נערכה פה בפני כל האורחים, כ-150 איש. נוספה לה מסורת (?) שבה האורחים צועקים לזוג עצות שנייה לפני החופה. העצות עצמן היו בינוניות -  "תעשה מה שהיא אומרת לך", "לא ללכת לישון כועסים", "לא לשכוח להתקשר לאמא", ובכל זאת, חמוד מאוד. הפסקת אוכל קצרה ועברנו לאולם אחר לטקס חופה. כשראיתי שכולם מתיישבים ועל הכיסאות מונחת תוכנייה של העומד לקרות, הבנתי שזה הולך להימשך הרבה זמן, ואכן, החופה לקחה שעה וחצי! המעמד כלל כניסה נפרדת לכל השושבינים והשושבינות, וכמובן לחתן והכלה, קטעים נבחרים בעברית ואח"כ בתרגום לאנגלית, ולסיום דקת שקט מודרכת לעשות מדיטציה ורפלקסיה על הטקס. יותר יהודים בקליפורניה מזה - אין. 

בשבע וחצי בערך הגענו לריקודים ולאוכל בשולחנות. כאמור, כבר היה אוכל בשפע, אבל עכשיו הגענו לשבת ליד שולחן ולאכול עוף/דג לפי מה שבחרנו בהזמנות. מכאן והלאה, זה נראה בדיוק כמו חתונה בישראל. חוץ מזה שהקהל היה טיפה קטן יותר, ומורכב יותר מקרובים ומבוגרים (חוק ניוטון: ההורים משלמים, ההורים מזמינים). אופי הקהל השפיע מאוד על המוזיקה, ואם אי פעם תהיתם מי זה הזמר מייקל בובלה, ולמה הוא מפורסם - אחרי שתהיו בחתונה כאן, כבר תכירו את כל השירים שלו.

הוצאת הקאפקייקס לקינוח (אזעקת טרנד) קצת לפני עשר בלילה הייתה בשבילנו סימן מוצלח שאפשר ללכת הביתה. תם ונשלם.

דברים נוספים שראיתם בסרטים וקורים כאן באמת: השושבינים שנכנסים בריקוד לא מתורגל לצלילי מוזיקה ר'נ'ב (לא מאוד רחוק מזה); נאום ה-best man; החתן והכלה מקדישים אחד לשני שירים ואז שרים אותם; יש לא רק זריקת זר, אלא גם טקס מביך שבו החתן מוריד לכלה את הבירית עם השיניים וזורק לרווקים, בלי שאף אחד מהם נראה מעוניין; ושמלות ועניבות תואמות לכל נושאי התפקידים (במקרה שלנו, בצבעי קבוצת ההוקי האהובה על החתן, כולל חפתים עם סמל הקבוצה).

מזל טוב לחתן ולכלה!