העבודה בסן פרנסיסקו מצרפת אותי למאות האלפים שנוסעים מדי יום לעיר הגדולה בבוקר וחוזרים לפרברים הישנוניים של עמק הסיליקון בערב. מכוון שהנסיעה אורכת כשעה לכל כוון, יש לי די הרבה זמן לחשוב על העיר ועל ה-commuting אליה (יוממות בלע"ז), ואת חלק מהתובנות אנסה להציג כאן בקצרה.
פקקים
אם בחרתם ברכב פרטי כאמצעי הנסיעה לתוך העיר, צפוי לכם פקק בן חמשה נתיבים. כדי לעקוף את הפקק, אפשר לקום מוקדם (לצאת בשש וחצי), לקום מאוחר (לצאת בתשע וחצי) או פשוט להביא אתכם נוסע נוסף שיכניס אתכם לנתיב התחבורה הציבורית ששמור לרכבים עם שני אנשים ומעלה. כמובן שכאן בארה"ב האופציה השלישית לא באה בחשבון, ולכן הנתיב נשאר ריק יחסית. אם בכל זאת נתקעתם בפקק, אפשר לפחות להתנחם בעובדה שבניגוד לערים גדולות אחרות, הפקקים אל תוך העיר בבוקר פחותים מהפקקים בכיוון השני, כנראה בגלל ריכוז גדול של מקומות עבודה דווקא מדרום לעיר.
תחבורה ציבורית
אם בכל זאת החלטתם להשאיר את הרכב ולהשתמש ברכבת כדי להגיע לעיר, מחכה לכם חוויה נוחה יחסית שמאפשרת לכם לנצל את הנסיעה לשינה או השלמת עבודה. האופציה הזו לוקחת הרבה יותר זמן אם אתם לא עובדים ממש ליד תחנת הרכבת, וגם לא זולה במיוחד: ההפרש במחיר בין רכבת ואוטובוס הלוך חזור, לבין דלק וחניה (עשרה דולר, אם שאלתם), יוצא בערך דולר ליום. כמה דברים שכדאי לדעת אם אתם לקוחות קבועים של הרכבת:
- אין wifi, אין חלונות נפתחים, יש קרון מיוחד לאופניים ואמורים להמנע משיחות טלפון ממושכות (זה לא ממש תופס).
- כדאי מאד שתשמרו במקום קרוב את לו"ז משחקי הבייסבול של הקבוצה המקומית, ה-Giants. למה? כי הרכבת מגיעה בדיוק לאצטדיון, וכשארבעים אלף איש יוצאים ממשחק עם שתים-עשריית בירה ביד, אתם לא רוצים להיות באזור התחנה, ובטח שלא לנסות להידחס עם הגב לדלת לתוך הרכבת.
- הרכבות נוטות להתקע לעיתים קרובות יחסית, ככל הנראה בגלל תחזוקה לקויה. בנוסף, מסתבר שהמקום המועדף להתאבדויות בני נוער הוא פסי הרכבת בפאלו אלטו, עד כדי כך שחברת הרכבת מפעילה פטרול מיוחד לאורך הפסים למניעת התאבדויות. שורה תחתונה, צפו לעיכוב של לפחות שעה פעם בשבוע שבועיים.
בגדים
סן פרנסיסקו היא ללא ספק מתחרה רצינית בקטגוריות העיר ההיפסטרית ביותר והעיר הגאה ביותר. אמנם ההפגנות הראשונות למען זכויות להט"ב התרחשו דווקא בניו יורק, אך סן פרנסיסקו יכולה להתגאות בהמצאת דגל הגאווה, בפוליטיקאי הראשון מחוץ לארון, בשכונת קסטרו המפורסמת ואינסוף ברים, ואירועים של הקהילה. איך כל זה קשור אלי? ובכן, בניגוד ללבוש הזרוק הנהוג בחברות הענק כמו גוגל ומיקרוסופט בפרברים בדרום העמק, בתוך העיר יש תחושה קשה של חוסר שייכות כשמסתובבים בחולצת סוף מסלול ותספורת קורס קצינים. זה לא אומר שאנשים לובשים חליפות (את זה הם משאירים לאנשי העסקים בחוף המזרחי), אבל גם ג'ינס וחולצת טי-שירט מקבלים פה פרשנות אופנתית שכוללת צבעים תואמים לעונה, נעלים נכונות, אקסוסוריז וכמובן גזרה צמודה - מי בכלל ידע שיש סקיני ג'ינס לגברים?
 |
| בתמונה: חלק מקולקצית האופנה של רשת GAP בשיתוף עם מגזין הגברים GQ. להשיג רק בסניפים שבמרכזי ערים היפסטריים במיוחד. |
סמים
אם אתם, כמו יאיר לפיד, לא יודעים לזהות ג'יונט, ונתקלתם בריח מוזר שנמצא כמעט בכל מקום בסן פרנסיסקו, אז עכשיו אתם יודעים מה זה. הריח ממש לא מתוחם לסמטאות חשוכות: הוא נמצא במתחמי עסקים, בבנייני סטארט אפ, בפארקים, ובשכונות מגורים. מריחואנה אמנם עדיין לא חוקית, אבל קשה לדמיין שהצריכה תצליח לעלות אחרי שזה כן יהיה חוקי.
מעשני מריחואנה לא ממש מפריעים לאף אחד, אבל מכורי קראק זה כבר סיפור אחר. ה- crack-heads מסתובבים באזורים מוגדרים יחסית, שאחד מהם נמצא ממש במקרה מתחת לבניין בו אני עובד. אני אחסוך מכם את התמונות, אבל סמכו, זה ממש לא נעים להיות חנון עם תיק לפטופ אחרי שבע בערב. מכורי הקראק הם תסמין די בולט לבעיות של אי-שיוון בחברה היפר-קפטליסטית, וגם עדות לפערים שעדיין קיימים בין לבנים ושחורים בארה"ב. אם חשבתם שהפסקה הזו מדכאת, תזכרו שלא הכל שלילי: המכורים מורידים דרסטית את מחירי החניה ברחובות בהם הם נמצאים. כך, רחוב אחד ליד החניון בעשרה דולר ליום תמצאו חניונים שדורשים שש עשרה דולר לשעה(!). נחשו לבד מי מסתובב באיזה רחוב.
עיר
הנסיעה לסן-פרנסיסקו אמנם מתישה, אבל בסופו של דבר אני מרגיש שזה כמעט שווה את זה. פשוט כיף להסתובב בעיר הזו, גם אם זה מוגבל לשעות חיפוש אחרי ארוחת צהריים וגיחות מזדמנות בערב. מחד, זו עיר גדולה, עם הבניינים המעוטרים מתחילת המאה, אנשי העסקים הממהרים והצפיפות האנושית. מאידך, יש בעיר הזו כל כך הרבה כיף: הפסטיבלים ההזויים, הברים ובתי הקפה של ההיפסטרים, הסטרטאפים שמשתלטים על דירות מוזנחות במזרח העיר, ההופעות, האוכל והבליל האנושי שמורכב מכל מי שמוזר, מוכשר או הזוי, מכל כך הרבה מקומות בעולם.
המעוז הטלווזיוני של הימין השמרני בארה"ב צלמו לא מזמן כתבה בעיר, בה הם מנסים להבין למה תושבי סן פרנסיסקו לא אוהבים את פוקס ניוס. שימו לב לבליל האנשים יוצא הדופן שהם בוחרים לראיין. צפיית חובה לסיכום לפניכם:
רק לא ללבוש בגדים עם לוגו של קאסטרו
השבמחק