תובנות של תיירים #5: פארקים לאומיים בקליפורניה

אם באים לקליפורניה לפרק זמן רציני, יש הרבה טבע לראות. מאוד נוח לטייל פה: השבילים מסומנים בדרך כלל היטב ואת הוראות ההגעה קל להשיג באינטרנט. ראויים לציון המאמצים היפים ברמת התשתית שמאפשרים גם לאוכלוסיית הנכים ולהורים עם עגלות תינוק לטייל - רבים מהפארקים מכילים שבילים סלולים ייעודיים עם שילוט מקיף על העליות והשיפועים בחלק מהמסלולים. ההיסתייגות היחידה היא שבדרך כלל כדי להגיע לאתרים יש צורך ברכב, אבל בינינו זה גם נכון בארץ - אם אין לכם אוטו עדיף להישאר בערים (לא שיש משהו לא בסדר עם זה). 

אתרי הטבע מחולקים פה לכמה היררכיות שונות, שכולן פחות או יותר מקבילות למונח "גן לאומי" בישראל. ישנן national parks, פארקים שיש להם חשיבות ברמה הלאומית פדראלית; ישנן state parks, פארקים מסומנים ומתוחזקים ברמת המדינה (אין מה לזלזל, כי קליפורניה לבדה היא פי 20 יותר גדולה מישראל), תחתיהם יש county/regional park ואולי יש עוד סיווג באמצע בסולם עד שזה מגיע לגינה השכונתית. ההירכייה הדירוגית לא תמיד כופה יתרון של פארק אחד על משנהו - פארקי מדינה לפעמים טובים מפארקים פדראליים, ולפעמים ההיפך - בגלל כמויות האתרים הרבות  - בקליפורניה לבדה 26 פארקים פדראליים ועשרות רבות של פארקי מדינה - מאוד קשה לעשות כללי אצבע שיעבדו תמיד.

אם מבלים פה רק זמן קצר אז האתרים המפורסמים מספיקים, אבל לתקופות ארוכות כבר צריך ריגוש חדש. אחרי קצת זמן כאן אני מאמינה שפופולריות של פארק בקרב האמריקאים היא יותר תוצאה של התאמת התשתיות שלו לאירוח מיליוני אנשים בשנה וכמובן כמות יחסי הציבור, ולאו דווקא איכות ויופי המסלולים. הדוגמא המובהקת היא העובדה שאנשים נוסעים שלוש פעמים בשנה ליוסמיטי, שהוא באמת יפה מאוד וכבודו במקומו מונח, אבל הוא בעיקר מפורסם. לצד יוסמיטי יש דוגמאות כמו הפארק הוולקני ב-lassen או החוף עם כלבי הים (האמיתיים!) ב-ano nuevo שהם כמעט ריקים, גם בסופי השבוע הכי עמוסים בשנה. לי זה קצת מזכיר את צורת המחשבה שגורמת לאמריקאים ללכת לעמוד בתור למסעדה שיש בה תור במקום ללכת למסעדה שאין אליה תור (דיברתי על זה כאן), או את העובדה שכולם עדיין נוסעים לנאפה פשוט כי כולם נוסעים לנאפה (על אף שזה מקום נורא, יקר, עמוס ועוד פעם נורא).

תלכו לבקר ב-Lassen אם אתם יכולים, זה רק שלוש וחצי שעות מסן פרנסיסקו (בדיוק כמו יוסמיטי)!

עד כמה שקשה להאמין שתי התמונות נלקחו באותה עונה (לא על ידי), והכל בתוך פארק אחד.

עוד דברים: 

• כנראה הסימן המובהק ביותר כמה התרגלתי לתרבות האמריקאית - לנסוע ארבע שעות ליעד היא פעולה שנראית לי הגיונית (לפחות לא לשם ובחזרה באותו יום כמו חלק מחברי לעבודה). רק נסיעת שש השעות ללוס אנג'לס עדיין מציקה קצת.

• כניסה לפארקים עולה בדרך כלל באיזור 10-20$ לרכב, והיא כמעט תמיד תקפה לשבוע, אז אולי כדי להתחשב בכך בזמן שמתכננים טיול. יש אפשרות לקנות היתר כניסה שנתי, אבל בהפרדת רשויות כמו בהפרדת רשויות, הוא רק מכיל רמה אחת של פארקים (פדראלית או ברמת המדינה). חוץ מזה, כל אדם מעל גיל 16 צריך לקנות כזה בנפרד, אז זה לא כל כך משתלם, כי התשלום עבור הכניסות לאתרים הוא בדרך כלל פר רכב.

• רשימות שימושיות: הפארקים האיזוריים בקליפורניה - כאן; פארקי המדינה - כאן; הפארקים הלאומיים - כאן.

• תמיד תמיד פוגשים ישראלים בכל מקום, גם הנידח ביותר.

• בלי שום הסבר ביולוגי נראה לעין - אמריקאים מטיילים בלי מים, וזה לא משפיע עליהם בכלל. בטיול בסופ"ש אני ונתי כמעט התייבשנו עם יותר משלושה ליטר, והיינו היחידים שלא עשו את המסלול עם בקבוק חצי ליטר פר משפחה. אומנם ידעתי שלישראלים יש קבעון חרדתי מיוחד בנוגע למים ובייחוד ללסחוב מים בטיולים, אבל  אין לי מושג איך הם עושים את זה.