פוסט אורח: וילה בג'ונגל

רבים חושבים על תעשיית ההיי-טק כסביבה מריטוקרטית למדי - כזו שמקדמת אנשים על סמך כישורים ועבודה קשה, ופחות על סמך ערך חשבון הבנק שלהם. סיליקון ואלי היא אכן כזו, כל עוד אתם שכירים: אם הצלחתם לעבור בהצלחה את שש השעות של ראיון העבודה, באמת שהרכב של אבא כבר פחות רלוונטי.

לעומת זאת, חייהם של היזמים בעמק הוגנים קצת פחות. עבור היזמים, כמו בתחומים אחרים - למוסד בו למדתם, לאנשים שאתם מכירים, ולמשכורת של ההורים יש השפעה מכרעת בקבלת המימון עבור העסק הצעיר. כך יוצא, שאמנם מתכנתים מהשורה יש מכל קצוות תבל, אך שכבת היזמים תהיה בדרך כלל גברים לבנים ממשפחות אמריקאיות מבוססות, לאחר שלמדו באוניברסיטה יקרה להחריד, ונפגשו עם כל המי ומי עוד לפני סבב המימון הראשון.

חשיבותם של קשרים בעולם העסקי לא אמורה להפתיע אף אחד, אך הבעיה מתחילה כשיזמי השמנת מתחילים להאמין לסיפור ההצלחה של עצמם. הם מתחילים להאמין באמת שהאפליקציה התורנית שלהם תשנה לכל הפחות את רצף המרחב-זמן, על אף שספק שהיא תצליח במשימתה לשנות את מה שידעתם על משלוחי מזון מהיר. מסתבר שטכנולוגיה כבר אינה יכולה להיות סתם שימושית, או אפילו רווחית  - היוזמות חייבות להיות ״הרסניות״, ״משנות סדרי עולם״, או במקרה הגרוע, (רק) ״מגדירות את התחום מחדש״.

בהתאם לציפיות הגבוהות של היזמים מעצמם, הוקמו בעמק מקומות מגורים יעודיים - מעין ״קומונות״ ליזמים או סתם היי-טקיסטים מקושרים במיוחד, שתפקידם לעזור לדיירים המבריקים לכאורה להתמקד ביעודם ביקום תוך כדי מגורים משותפים עם אנשים בעלי תפיסת עולם דומה ועם אותן דוגמיות שתן בראש. ההערכות מדברות על כ-50 קומונות כאלה ברחבי העמק, כשבכל אחת גרים בין חמישה לעשרים איש.

שתי קומונות אמיתיות לדוגמא: כבר מזמן לא נראות כמו היאחזות נח"ל.

לאחרונה הזדמן לי להתארח בשלש מהקומונות הנ״ל. בשתי פעמים מדובר היה במסיבות לכבוד אירועים לא ברורים. הדיירים לא מפרסמים את קיומן של אותן מסיבות וצריך לשמוע עליהם ממקור פנימי, אלא אם כן מדובר בבחורות נאות שמחפשות יזם עשיר: מישהו כבר ידאג שהשמועה תגיע גם לאוזניהן. המסיבות עצמן לא היו להיט גדול, אבל הן פתחו צהר למה שנחשב לנורמלי בעיני הדיירים - חברה חיצונית שאחראית על הארגון והניקיון, שפע אלכוהול מכל הסוגים, צלמים ו-DJ יעודיים. כיאה למגורים של צעירים  ברוחם - תוסיפו גם רכבת אווירית של הזמנות פיצה באחת בלילה, ואוטובוס בית ספר צהוב שנקנה ע"י דיירי הבית במטרה לא ברורה.

באופן אירוני, על אף שמי שגר באחוזות האלה הוא כנראה אמיד, מסתבר ששוב עדיף להיות עשיר: כצפוי, הביקוש בשוק השכרת האחוזות קטן בהרבה משוק דירות החדר, ולכן הדיירים בקומונות היוקרתיות משלמים פחות ממה שהיו משלמים לו השכירו דירה קטנה לבד או עם שותף יחיד. אפשר להניח שהתנאים הרבה יותר מפנקים - אבל כיוון שבזמן אירועים הדיירים סוגרים את איזורי המגורים מחשש שמישהו יקיא להם במיטה, לא אוכל לספר לכם איך נראים החדרים עצמם.

בקומונה השלישית יצא לי לבקר במסגרת העבודה. הפעם לא מדובר באחוזת ענק בעמק, אלא ברצף בתים משופצים מהמאה ה-19 באיזור נחשק בסן פרנסיסקו. כאן גרים בכיף שמונה יזמים מבוגרים טיפה יותר, עם צוות קבוע של ארבעה שאחראי על תחזוקת המקום. בשביל מה צריך יחס צוות של אחד לשתיים אתם שואלים? אז ככה זה כשיש בפנים בית קפה פרטי, חדרי דיונים, חדר יוגה ומדיטציה, אולפן הקלטות מקצועי וחדר כושר מלא (השירותים אגב, משום מה, משותפים). כל זה נועד להבטיח לדיירים סביבת עבודה אינטנסיבית במיוחד, כזו שתבטיח שלא יצטרכו לצאת ולראות יזמים מוצלחים פחות מהם.

מסקנה אחת לסיום: אם מצאתם את עצמכם בסביבה כזו - הכינו את כרטיסי הביקור והבריקו את פרופילי הלינקדן. מי יודע - אולי הפוץ המעצבן של היום הוא המעסיק התורן של מחר.