מבוא לבירוקרטיה מקומית

ארה"ב לא מקבלת מספיק קרדיט על היותה האומה המערבית הגדולה ביותר בעולם. המדינה הענקית הזאת שולטת בקפידה באוכלוסייה של יותר מ-300 מיליון איש בעולם מערבי, וגם כמעט מצליחה לגבות מכולם מיסים. אותי זה מלהיב.

חלק מהקרדיט המרשים הזה חייבים לתת לבירוקרטיה האמריקאית. אני לא יודעת עד כמה היא סבוכה ביחס למדינות אחרות, אבל זה גם לא מאוד חשוב. מה שיפה בעיני במערכת הזו (ויש שיגידו שזה חלק מהאופי והיופי האמריקאי הכללי) הוא, שנותן שירות אמריקאי עושה בדיוק, אבל בדיוק, מה שמוגדר בתפקידו. לא פחות ולא יותר, ללא ואריאציות או אילתורים. אם לאישה בבנק או לקופאי כתוב שהם צריכים לחייך לכל לקוח, הם יחייכו, כי ככה כתוב. את ההבדל הזה מרגישים מיד לעומת ישראל. בעוד שאנחנו התרגלנו לגמישות מסוימת במערכת, כאן אין את זה בכלל, לטוב ולרע.

ישראל היא מדינה קטנה, וכל פקיד נותן שירות (ולרוב חוסר שירות) משלו. אין אחידות, יש נותני שירותים גרועים, ויש נותני שירותים טובים - ואי הודאות הזאת משגעת ומייאשת. כשיש בעיה או יש צורך בטיפול מיוחד, לפקיד בישראל יש שתי אפשרויות: להתעלם ממך, או לצאת מגדרו כדי לעזור. זה אולי נראית אופציה סבירה (אם הולכים לפי ממוצע), אבל כשחושבים על זה לעומק, היא מכניסה המון רעש למערכת, ומסרבלת את סיבוב הגלגלים במכונה הבירוקרטית. מי שמנסה לעזור מחוץ לסמכותו, ולא משנה אם הוא מצליח או לא, בעצם חורג בגסות מייעודו. בארה"ב זה לא קורה. אם זה כתוב, זה כתוב - ואחרת, לך תחפש. יסרבו לך בנעימות ובחיוך, אבל לא תוכל לזוז קדימה במילימטר. זה אולי נראה קשוח ומנוכר, אבל זה גם יוצר מערכת ביורוקרטית היררכית, מסודרת ויחסית חלקה. 

דוגמא קטנה אך אולי מייצגת: בחודש האחרון, התחילו לאכוף תקנה חדשה למכירת אלכוהול בסופרים. המכירה מותרת כאן רק מגיל 21, ועכשיו היא מותנית בהצגת תעודה של המדינה ("state issued"). רישיון הנהיגה הישראלי שלנו, שתקף פה כדי לנהוג ולשכור אוטו, כבר לא מספיק לקופאית בסופר. לא משנה ששנינו לא בני 21 וכבר לא ממש נראים כך - לא יעזור בית דין. פעמיים שלוש קופאיות כבר החרימו את הבקבוקים האסורים. פעם או פעמיים קראו בשבילנו למפקחת האחראית, ואז היא הסבירה בחיוך ובנימוס, שלא בבית ספרה. 

מישהו יכול לדמיין כזה דבר בישראל? הרי כולנו הורגלנו לכך שמגיע לנו יחס מיוחד. לא נורא אם נחתוך קצת פינות, מולך הרי עומד אדם והוא אמור להיות מספיק עצמאי ואינטיליגנטי כדי להבין שאם לשנינו תעודות מישראל, אנחנו זרים ואפשר לתת לנו לרכוש בירה מבלי להרגיש עבריין. כישראלים אנחנו תמיד מנסים לקבל יחס מיוחד, אם לא בזריזות השירות אז כמובן במחיר ("אתה לא מכיר אותי, אבל באתי דרך יוסי, שעשה את האינסטלציה בבית של חמותך"). בארה"ב - למדנו את הלקח. פעם פעמיים שעשו לנו מסדר בושה בקופה והכריחו אותנו להחזיר מוצרים, והתיישרנו. עכשיו אנחנו מגיעים למעמד הקופה בסופר עם דרכון פתוח (הויזה בתוכו היא מסמך אמריקאי למהדרין עם תאריך הלידה שלנו).

למה נזכרתי? שבוע שעבר הייתי תקועה במצב ביורוקרטי נוראי. הויזה שלי לארה"ב פגה, ונסעתי לקנדה כדי להאריך אותה כי המערכת הישראלית שאחראית עליי אמרה שככה עושים. כל מה שהייתי אמורה לעשות זה להגיע לקונסולייה האמריקאית המקומית בונקובר, ויהיה בסדר. כמובן שלא היה בסדר. כדי להציל אותי ולאפשר לי להיכנס חזרה לארה"ב, נדרשו כנראה מעורבות ולחץ מלמעלה בהיררכיה, וכך ראיתי צוות ישראלי שלם מתזז בשבילי. הייתה בעניין די הרבה אכפתיות וערבות הדדית, וגם הרגשתי חשובה, אבל לא יכולתי שלא לתהות כמה מהזמן של החברה האלה הם מבלים בכיבוי שריפות כמו זו. אם מישהו מהישראלים לא היה חורג מסמכותו ומבטיח לי דברים שהוא לא אחראי להם, השבוע הזה היה נראה אחרת. עם האמריקאים בקונסוליה כמובן שלא היה על מה לדבר: מה שביקשתי מהם היה חריגה (מינורית, באמת).

האם האופי המוקפד האמריקאי הגיע מכך שמדובר במערכת ובמדינה גדולה, או ההיפך - המדינה יכלה לגדול ולהצליח כי היא יכלה לסמוך על המערכות שלה? אני לא מנסה להגיד שיש כאן סיבתיות מושלמת, וכמובן שיש לאומה האמריקאית עוד הרבה דברים שפועלים לטובתה. אם זאת, ברור שבישראל המערכות לא ממש פועלות ככה.

תחשבו על זה.