משבר חוב (הלוואות הלימודים)

מי שמבלה את ימיו בעבודה עם אמריקאים בשנות הפוסט-קולג' לא יכול להתחמק מהדיון הער בנושא חוב הלוואות הלימודים. כך גיליתי שבחור מהעבודה שהוא אחד המבריקים והורסטילים, מהנדס, בן 31 ורווק חייב הלוואת סטודנטים של 55K$. הוא אומנם סיים את הלימודים קצת מאוחר, אבל למד באוניברסיטה ציבורית כאן בסן חוזה (היא בסדר, אבל לא איזה משהו יוקרתי) - וכך 4 שנות לימודים, כפול 15K$ לשנה שכר לימוד, הוצאות מחייה ואולי איזה אוטו שקנה בדרך מביאים אותו לכזה חוב. 

חובות הלוואות הלימודים הם בעשירייה הראשונה של הנושאים הכלכליים הבוערים בארצות הברית. התופעה הוחמרה מאוד בעשרים השנים האחרונות, כנראה מסיבות היסטוריות כמו הורדת התמיכה הממשלתית באוניברסיטאות, עליית מחירי ההשכלה הגבוהה לרמה הגבוהה בעולם, העלאת רמת החוב המותרת פר סטודנט, ומוכנות הממסד הממשלתי והפרטי להעניק את ההלוואות לכל דורש (וכנראה להרוויח מהן הרבה הרבה כסף).
אז מה כל כך חמור? המספרים הרשמיים מדברים על כך שלפחות 70% מהסטודנטים לתואר ראשון לוקחים הלוואה כזו, וזאת מבלי להחשיב חובות נוספים לכרטיסי אשראי או לקרובי משפחה. הסטודנט הממוצע ב-2013 חייב בסיום הלימודים 30 אלף דולר, והמספר הזה צפוי לעלות בשישה אחוזים נוספים השנה. סך החובות, שעכשיו עומד על קרוב לטריליון דולר (אלף מיליארדים), כמעט הוכפל מאז 2007, וב-2010 עבר לראשונה את סך החובות לכרטיסי האשראי (נתון די מדהים כי רק ל-40 מיליון מ-300 מיליון אמריקאים יש הלוואת לימודים, אבל למרבית מחזיקי כרטיסי האשראי יש יותר מאחד). 60% מהחובות עדיין מוחזקים על ידי בני 30 ומעלה, כלומר, רק שליש מצליחים להחזיר את ההלוואה תוך עשר שנים (!). בקיצור, המצב בקאנטים. חשבתי שאולי הממוצע פה מטעה אבל עיון קצר בנתונים בבתי ספר שונים בקליפורניה לא עודד אותי (אם אתם רוצים לבחון את שכר הלימוד וכמות החוב באוניברסיטה מסוימת - אפשר לראות כאן, רק לזכור שאלה הנתונים ב-2012, ומאז הם עלו בבערך 12%).

בוגרים מציאותיים

כמות נכבדה של דעתנים כבר רואה בהשכלה הגבוהה בועה: לכאורה מדובר במוצר מבוקש על ידי יותר ויותר אנשים ולכן בעצם צפוי שהמחירים יעלו כל כך. אבל, וזה אבל גדול, התארים שמתקבלים פחות ופחות מבטיחים לבוגרים הצעירים עבודה מכניסה או עבודה כלשהי. במצב בו מוכנים לתת הלוואות עם מדיניות החזרים מהשוק האפור לכל פונה, ברור שמי שמרוויח כאן הם לא הסטודנטים והסטודנטיות. לנושא הבועה יש כמה מבקרים: חברת הקונגרס אליזבת' וורן היא נושאת הדגל במאבק להקל על תשלומי התלמידים ומוחה על העובדה שהמדינה לווה כסף סיני בריבית נמוכה ומלווה אותו בריבית גבוהה לתלמידיה. היזם פיטר תי'ל הקים את מלגת ת’יל, שמעניקה לכ-20 צעירים מתחת לגיל 20 מלגה בגובה 100 אלף דולר – בתנאי שהם לא ילכו לאוניברסיטה, אלא ילכו להקים חברות, יעסקו במחקר או ישתלבו בתנועות חברתיות – כלומר, ינסו להשפיע על העולם, רק לא באקדמיה. אבל, החוק שוורן הציעה נדחה על הסף בסנאט ביום רביעי האחרון ו-20 המלגאים של ת'יל לא מהווים מסה קריטית של תלמידים: השינוי עוד רחוק. 

לאורך ההיסטוריה בעולם המודרני, לימודים אקדמיים היוו השקעה טובה בעתידם של הלומדים. האמירה האחרונה עדיין נכונה: על אף שחייהם של בוגרי תיכון ברחבי ארה"ב הם מגוונים מאוד, בחישוב על ממוצעי המשכורות לאחר התואר ברור כי עדיף להיות בוגר אוניברסיטה. בוגרי אוניברסיטה למעשה מבצעים השקעה בעתידם, ואם מסתכלים על זה בתור השקעה, היא עדיין בעלת תשואה חיובית. אבל, ארה"ב נהייתה המקום היחיד בעולם שסף הכניסה לעולם האקדמי הוא כל כך גבוה. בעוד שחלק ממדינות אירופה הפכו את ההשכלה למשהו יותר קרוב לזכות בסיסית, כאן היא מוצר חובה שניתן לגבות עליו הון עתק.
ככל שתופעת השקיעה בחובות מחמירה מתרבים גם תסמיני הלוואי. היא מובילה בעיקר לכמות די מדהימה של נושרים מהלימודים (רק 56% מסיימים אחרי 6 שנים), דוחפת לפיתוח אלטרנטיבה זולה בצורת שוק התארים שניתר להשיג בלמידה מקוונת און-ליין (עדיין בוסר, אבל כנראה שעוד חמש-שש שנים המצב יראה אחרת), עלייה במצוקות כלכליות של ההורים המממנים (בפינת ההומור בנושא), ולעיתים רחוקות מובילה לקריאות אנארכיסטיות שלא לשלם את ההלוואות, ללא השפעה ברורה. 

בכל מקרה, עכשיו גם עשו על הנושא גם סרט דוקומנטרי וזה הטריילר שלו (שימו לב לרמת המניפולציה הרגשית).

או מיי גאד, חיכיתי יותר מידי עם פרסום הפוסט ויום לפני דה-מארקר פרסמנו כתבת תחקיר בנושא. קצת ארוך ומתעקש לדחוף את גם את ישראל (יש הרבה בעיות בישראל, זו לא אחת מהן), אבל מומלץ למתעניינים.